שולחן ערוך יורה דעה שלד מה

צורבא מדרבנן יכול לנדות למי שהפקיר כנגדו ואם דינו פסוק כגון שקראו עבד הוא מנודה לכל ישראל ואם אין דינו פסוק אינו מנודה אלא לקטנים ממנו:

(ואפילו לא ביזהו בפירוש רק שכוון לבזותו לפי אומדנא המוכח) (מהרי"ק ש"א).

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(פט) ואם דינו דין פסוק. שחייב נדוי:

(צ) מנודה לכל ישראל. דהוי כנדוהו ב"ד:

(צא) אלא לקטנים ממנו. לכאורה הלכה מגומגם דמשמע דלקטנים ממנו אפי' הם חכמים מנודה וכ"מ מלשון ב"י שכתב אבל מנודה הוא לתלמידיו לאותן שאינם גדולים ממנו כו' וזה אינו דדוקא כשאינם חכמים מנודה להם וכמ"ש לעיל סעיף ט"ו ס"ק כ"ט לדעת המחבר ולפי מה שכתב שם ס"ק ל' הכא מנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאין גדולים ממנו:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

צורבא מרבנן. עביד דינא ניפשיה. כתוב בדרישה בשם הג"ה על זה לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה ע"ש:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}