הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן שלד

סימן שלדעריכה

(סי' של"ד ש"ע ס"א) אבל נידוי דידן ודוקא נידוי אבל חרם אפילו דידן ל' יום. ב"י בשם הרא"ש:

(ט"ז ססק"א) וע' מ"ש בס"ס זה. ראיה זו איתא בת' בנימין זאב (סי רפ"ז וסי' ת') ובת' חוות יאיר (סי' קמ"א) העלה לעיקר כדעת הרמ"א ולזה הסכים בת' שמש צדקה (סי' ס"ח):

(ש"ע ס"ב) ואסור בתכבוסת. בתשב"ץ (ח"ב סי' ע"ב) כ' דהנך הוי רק מד"ס אבל הרחקת ד"א זהו עיקר ענין נידוי ונ"מ בספיקן ע"ש:

(סעיף ו') למעט הנידוי מל' יום. וכן למעט באיסורו שהם פרטי הנזכר בסי' זה בדין הב'. הריק"ש. ומקורו בב"י וז"ל כתוב בקונטריסים בשם הראב"ד כי מה שאסרו בדיני מנודה דאסור לישב עמו ולאכול עמו ואסור לספר ולכבס ואסור בנעילת הסנדל אינו אלא במנודה סתם או שאמרו כך יהיה בנידוי חוץ מדבר פלוני ופלוני כי למה שהוציאו מן הנידוי מותר ולשאר כל הדברים הרי הוא מנודה גמור אבל אם פרטו את נידויו תלוי הכל בפירושם אם פירשו אסור לכך ולכך לדבר פלוני ופלוני ולימים כך וכך אין על המנודה רק מה שפרטו ולזמן שפירשו עכ"ל ואע"פ שתמה עליו בעל הקונטרסים דמנין לנו שיהיה רשות להקל עליו אנו אין לנו אלא דברי הראב"ד ז"ל עכ"ל הב"י ותמוה לי דאמאי השמיט המחבר בשלחנו הטהור בסעיף זה דבר זה שיכולים להקל עליו בדינו נידוי:

(ש"ך ס"ק כ') צ"ע דהא כו'. ע' בא"ר א"ח (סי' נ"ה):

(סעיף י"ח בהג"ה) תשו' הרשב"א סי' ת"ס. ע' בת' הריב"ש (סי' ת"ס) ובת' רש"ך (ח"ד סי' ו'):

(ש"ך ס"ק מ"ו) לכ"ע אין להתיר לו. נלע"ד דכוונת הש"ך כי הרא"ש שם מביא תחלה טעם דאין מתירין לו אלא בפניו דראוי לכבדו להתיר בפניו ולפי טעם זה התירו לו בפניו בדיעבר הותר ואח"כ כתב וי"מ דהטעם משום חשדא ולפ"ז אפילו בדיעבד אינו מותר ע"ש וס"ל להש"ך דלטעם הא' משום כבודו לא מהני בהודעה ולזה כתב הש"ך דלכ"ע היינו לטעם הי"מ משום חשדא ג"כ אין להתיר ע"י הודעה ומשמע כן מדנקט הרא"ש הנ"מ לענין דיעבד והי"מ לחומרא ולא נקט ג"כ נ"מ דטעם ראשון לחומרא דאפילו בהודעה אין מתירין אע"כ דאף לטעם הי"מ אין מתירין בהודעה והוא נכון בעזה"י ומ"מ לענין דיעבד ליכא ראיה מהרא"ש וי"ל דבהודעה מהני דיעבד ואולם י"ל כיון דאילו לא הודיעו אח"כ לא מהני דיעבחדד ההתרה י"ל כיון דבשעת ההתרה שלא בפניו לא חלה ההתרה שוב לא מהני התיקון ההודעה של אח"כ ודומה למ"ש תוספות גיטין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לבדר איבדורי כו' ודוק:

(ש"ע סל"ז) חייב לנדותו. בת' רמ"א (סי' קל"ב אות ד') כתב דעכשיו שרגילים בכך הוי כאומר מותר ובכלל שוגג יחשב (ומזה בא המנהג שלא לנדותו. סמ"ג סס"י רמ"א) ומ"מ המחמיר לנדותו ומתיר לו מיד תע"ב:

(ש"ע סעיף מ"ג) למי שאינו חייב נידוי. וכ' הריב"ש (סי' ל"ד) דזהו דוקא במי שנידה אבל לא באומר בגזירת נידוי שלא יעשה כך וכך כי אולי לא היה דעתו לנדותו אלא דרצה לאיים בחשבו שימנע מלעשות כן מפני יראת הנידוי עיי"ש:

(בהגהת באר הגולה) דין חרם ר"ג. עיין בשלטי גבורים (ספ"ד דשבועות):