ט"ז על יורה דעה שלד

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה שלד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ואפילו יש לחוש שע"י כן יצא לתרבות רעה. תמיה לי האי מילתא טובא דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה ונביאהו לידי תרבות רעה ח"ו אשר כל באיה לא ישובון והנה מקור דין זה בפסקי מהרא"י סי' קל"א וז"ל וראיה ממה שמצאתי בקובץ שהוכיח מהא דאמר באגודה פרק הנושא שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה דרב אחא בר יאשיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת ואשתמוד משום דשמתינהו וקשה מאי קמ"ל תלמודא בהאי מילתא ורבינו הקדוש גופיה למאי הלכתא ניבא דבר זה אלא לאשמועינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין מאן דהו שבשביל כך יצא לתרבות רעה לא יניחו עבור זה מלעשות כהלכה עכ"ל. ומ"ש בשם פרק הנושא הוא ט"ס אלא האי נבואה דרבי היא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב) ולעד"נ דמהא אין ראיה כלל דהתם משמע שרבינו הקדוש בא להזהיר את השומעים שידעו שיש פסולים בבבל כמו שאמר התם טובא דיש מקום שכולם ממזרים ויש מקום שיש ב' אחים שמחליפים נשותיהם זה לזה וע"ז אמר ג"כ שיש מקום בבבל שסרו היום מאחרי המקום ברוך הוא דשמתינהו רב אחא כו' ועל כן יש להתרחק מהם וא"ל הלא המפורסם א"צ ראיה ולא דמי לשאר המקומות שהזהיר שיש ממזרים שהם אינם ידועים משא"כ בזה שהמיר ובודאי בלאו הכי יפרשו מהם לזה אימא לך דמכ"ש לק"מ דכוונתו של רבי היתה להוכיח שהנבואה דבר בו בשאר הדברים שאמר אף שלא היו מבוררי' בעיני השומעים ויביאו ראיה מדבר זה שיראו שהוא יודע בא"י מה שנעשה היום בבבל מהנך דשמתינהו רב אחא וזה א"א כי אם בדרך נבואה מזה ידעו שגם בשאר הדברים רוח ה' דבר בו כנ"ל ברור כוונת נבואה זו ויש לי להביא ראיה איפכא מתלמוד ערוך פ"ק דקדושין (דף כ') שמי שנמכר לעבודת אלילים עצמם דהיינו לחטוב לה עצים ושאר צרכים לא לשם אלהות ואמרה תורה שצריך לגאול אותו דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל כלומר שלא תהא לו גאולה ת"ל גאולה תהיה לו והנה ק"ו יש כאן דמה התם שכבר נעשה כומר לעבודת כוכבים ואפ"ה הזהיר' תורה בקום עשה שחייבין לפדותו ק"ו בזה שעדיין לא התחיל בעבודת כוכבים כלום פשיטא שצריכים אנו להיות נזהרים להיות לפחות בשב ואל תעשה ולא לעשו' מעשה להביאם לידי עבודת כוכבים ודאי זה דבר שאין שוה על הלב להניחו וראיה עוד ממ"ש הגאון מוהר"ר יודא מינץ ז"ל בתשובה סי' ה' וז"ל ובראותי שא"א להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה ח"ו אמרתי להתיר מינקת חבירו כו'. ומביא ראיה מפ' השולח (גיטין ד' ל"ח) ההיא איתתא דהוה עבדי אינשי בה איסור' אמר אביי אי לא דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' ע"ש וא"כ ק"ו בזה שאין לעשות מעשה שיש חשש ממנו כנ"ל ברור שאין לעשות למעשה כהג"ה זאת אע"פ שהיא מהלכה ממקום קדוש בעל אגודה ז"ל ובאגודה שלנו לא נמצא זה כלל . ועיין מ"ש בס"ס זה בשם רש"ל:

סעיף ב

אבל אם לא נדוהו בפירוש. פי' שלא פירשו בנידוי שלא יצטרפוהו למנין:

סעיף ו

ולגרש את בניו מבית הספר כו'. כן כתב הר"ן בשם רב פלטוי גאון ורש"ל כתב ע"ז בפרק הגוזל בתרא סי' י"ג חלילה במה שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות לבטלם בשלמא מילה שעיקר המצוה תלויה באב והיא כבודו וכן לקבור מתו עליו מוטל שלא להלין והיא כבודו כופין אותו עד שיקבל עליו תשובה ואח"כ מלין וקוברין אבל בת"ת של תינוקות שאין לו תשלומין ועליו נאמר אם תעזבני יום יומים אעזבך פשיטא דלית טעמא להא מילתא גם מה שכתב להוציא את אשתו מבהכ"נ לא נהירא אם הוא חטא היא מה חטאה כו' לא אאמין שיצאו ב' דברים אלו מפי הגאון עכ"ל ויש לתמוה על תמיהתו לפי דעתו היה לו יותר לתמוה על שלא יקברו לו מתו אם הוא חטא אותו נפש מה חטאה שתהא מוטלת בבזיון וכמ"ש הטור סי' שמ"א דבזיוני דכולי חיי הוא ונלע"ד דהאי גאון לא מיירי אלא מבניו הקטנים שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות של אביהם אותם יש רשות לעכב הקבורה אבל לא גדולים שהם בני קבולי שכר או עונש מצד עצמם ומזה הטעם נתן הגאון רשות גם כן לגרש בניו מבית הספר והיינו הקטנים אבל באשתו ודאי אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו כנלע"ד:

סעיף ז

אף אם לא יחזור כו'. האי לא יחזור נראה פירושו שאינו מתחרט על מעשיו ואינו מבקש תשובה על מה שעשה אבל מ"מ אינו מוסיף לעשות החטא עדיין וכמ"ש הבית יוסף בשם נימוקי יוסף בסי' זה אבל אם הוא מוסיף ועושה זה החטא פשיטא שאין זה תלוי בזמן אלא לעולם נחשב לו כאילו אותו היום מחדש וזה נ"ל פשוט:

סעיף ח

להחמיר עליו עוד ולהחרימו כו'. בב"י הקשה על הטור שכ"כ דהרי כבר כתב שלאחר ששונין בו ב"פ ל' יום בנדוי מחרימין אותו ומהו זה שכתב כאן שאם ירצו ב"ד יעשו כן וא"ל דקמ"ל דיש כח בידם לעשות כן להחרים אע"פ שלא היה עדיין בנדוי דהא כתב הטור בסמוך שאין מחרימין אלא עד שיתקשה שתי פעמים שבפעם הא' מנדין ושונין עד ל' יום וממתינין עוד כו' ויש מתרצים דכאן מיירי שהוא מבקש שיתירו לו דאם [לא] כן היאך אמר הטור וכשיגיע הזמן מתירים לו מיד הא בעינן שלשים יום אחרים כמ"ש לעיל אלא ע"כ דבקש מב"ד ההתרה וקמ"ל כיון דלא חזר בו לא מיבעיא שיכולים לנדותו אלא אפי' להחרימו רשאים אע"פ שהוא מבקש שיתירו לו ואין זה במשמעות הלשון ולעד"נ דהטור תנא והדר מפרש דהיינו בתחלה כתב שיש בעונש נדוי דבר זה לרחקו עד ס' יום ואח"כ להחרימו וה"א דהחיוב הוא כן דכל מי שבא לכלל נדוי חייבים ב"ד לנהוג כמ"ש לעיל דהיינו כשיעור הימים ואח"כ להחרימו וחדא תלוי בחבירו ולא תמצא זה בלא זה ע"כ אמר שאינו כן אלא כל אלו הפרטיים בנדוי אינם הכרחיים אלא הרשות ביד ב"ד לנהוג כן בין במנהג הימים שאין צריכין דוקא ל' יום וכן אין צריך להחרימו בהכרח אלא ברצון הב"ד תלוי הדבר ובזה מתורץ גם מה שקשה על הש"ע סעיף י' שכתב שלא יזמן בג' כו' שזהו נזכר כבר בדין נדוי אלא דקמ"ל דברצון הב"ד תליא מילתא שיש להם רשות לעשות כן אבל אינו מוכרח כנ"ל ברור:

סעיף יג

הא דאמרינן כו'. זו דעת הראב"ד באשר"י וטור ונבאר דבריו בסייעתא דשמיא ויתבאר שמ"ש רמ"א ותוך ל' יום כו' אינו מדוקדק אע"פ שהוא נמשך מדברי הקונטרסים שהביא ב"י ת"ר אין נידוי פחות מל' יום והקשה הראב"ד מדאיתא בגמרא שאביי ס"ל דבממון אמרינן טוט אסור וטוט שרי פירוש שיוכל ב"ד להוציאו מן החרם אפי' לאלתר אם פייס בעל דינו אבל לאפקירותא בעינן ל' יום דוקא ופסק הרי"ף דלא כאביי אלא אפי' באפקרותא סגי אי פייס לבעל דינו אפי' לאלתר א"כ במאי מיירי ברייתא דאין נידוי פחות מל' יום אי דפייס לבע"ד הא לאלתר שרינן ואי לא פייסיה לבתר ל' מי שרינן וי"ל דמיירי דפייסיה לבע"ד וה"ק אין מנדין אותו תחילה לפחות מל' יום ואם חזר בו מתירין לאלתר כו' א"נ דלא פייסיה ואפ"ה אחר ל' יום מתירין לו שכבר קיבל דינו והוא שיבוא לב"ד ויבקש שיתירו לו כו' ופסק הטור והש"ע כב' התירוצים לקולא דהיינו פייסו מתירין אפי' תוך ל' ואחר ל' אפי' לא פייסו אלא שבקש מב"ד להתיר והנה על קולא השניה חולק הרמב"ם וס"ל דאין מתירין לעולם עד שירצה החכם שביזהו כמ"ש ב"י אלא דגם על קולא הראשונה כתב ב"י בשם קונטרסים דהרא"ש חולק וס"ל כאביי דלאפקירותא בעי' דוקא שלשים יום ולא כהרי"ף ותמה ב"י מאין לבעל קונטרס לומר כן ואני אומר דודאי אותו בעל קונטרס לא דק בזה דהא בתשובת הרא"ש כלל כ"א פסק להדיא כדברי הרי"ף דל"ש ממון ול"ש אפקירותא סגי בפייסו לבע"ד אפילו לאלתר וגם בפ' אלו מגלחין מביא דברי הראב"ד ולא חלק עליהם והיאך נאמר שחולק עליהם. ע"כ ברור דמ"ש רמ"א י"א דהיינו דעת הרא"ש שתוך ל' לא מהני פיוס וחזרה זה אינו מתוקן דהרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרא"ש כולהו ס"ל האי מילתא ואין חולק על קולא הראשונה שזכרנו:

והב"י רצה ליישב דעת הקונטרס מהא דאיתא ריש אלו מגלחין במועד וחשיב שם המנודה שהתירו לו חכמים פי' שלא היה יכול לגלח קודם הרגל דמנודה אסור בתגלחת ופריך בירושל' הביאו הרא"ש במה אנן קיימין אם התירו לו קודם הרגל יגלח פירוש למה לא גילח קודם הרגל ואם לא התירו לו קודם הרגל אל יגלח פי' אל יגלח ברגל דלאו אנוס היה קודם הרגל דה"ל לפייס בע"ד כדי שיתירו לו אלא בהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום מזה שמעינן דס"ל להרא"ש שהביא זה הירושלמי דאין נדוי פחות מל' יום ולא כמ"ש הרי"ף והראב"ד דלא בעינן ל' והוא דבר שאין הדעת סובלו דהרי גם הטור כתב כאן כהרי"ף והראב"ד ואפ"ה כתב בא"ח סי' תקל"א דדוקא אם חל יום ל' שלו ברגל כמ"ש הירושלמי שאין נדוי פחות מל' וכן הרא"ש ויהיו דבריו סותרים זא"ז בחד פירקא בפרק אלו מגלחין שבראש הפ' מביא הירושלמי הזה ובסמוך אח"כ כתב כדברי הרי"ף והראב"ד והב"י תירץ שם דהרא"ש מפרש הירושלמי דמה שאמר אביי דלאפקירותא בעינן ל' יום פי' דבתוך ל' יום אין שייך היתר כלל אפילו על אחר ל' יום וע"ז קאמר הרי"ף דלית הלכתא כן אלא עכ"פ מהני ההיתר בתוך שלשים יום על אחר שלשים יום אבל עכ"פ בעינן ל' יום לכולי עלמא ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא הרי"ף והרא"ש הביאו ראיה דלית הלכתא כאביי מהנהו עובדי דריש לקיש ורב הונא דשמתוה לאיתתא דאפקה הזכרת השם מפומה כו' והתם לא המתינו כלל ל' יום וכמדומה שלא עיין הרב ב"י בזה כל הצורך. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכ' בא"ח לתרץ דבא"ח מיירי שלא פייס לבע"ד רק פייס לב"ד שיוציאוהו מן החרם דמהני אפילו תוך ל' יום לענין שיהא מותר לאחר ל' יום מש"ה בעינן ל' יום דוקא ואחר ל' יום מגלח אפילו ברגל ודרך זה פלאי ביותר דא"כ ודאי אסור לגלח ברגל כיון שהיה אפשר לו לפייס בעל דינו ואז היה שרי לגלח לאלתר קודם הרגל וע"כ אסור לגלח ברגל וכמו שהקשה בירושלמי ולא מצינו שאיכפת לן בבקשה מב"ד אלא לאחר ל' יום שכבר סבל דינו כמ"ש הטור כאן בשם הראב"ד אבל לא תוך ל' יום לענין שיוכל לגלח אחר ל' ברגל זה לא היה ולא נברא:

והנלע"ד בזה כי יש להקשות על הירושלמי והטור שפסק כוותיה דבעינן שהתירו קודם הרגל מה אכפת לן בזה הא לא שלמו ל' יום עד הרגל ולמה לא יהיה מותר לגלח אפי' לא התירו אלא ברגל ולמה היה לו לבקש היתר קודם הרגל כיון שעדיין נמשך הנדוי עליו והתוס' ר"פ אלו מגלחין הביאו ג"כ זה הירושלמי בלשון זה בירושלמי פריך והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו ומשני שכלו לו ל' יום של נידוי במועד דאין נדוי פחות מן ל' יום עכ"ל הרי שלא הצריכו היתר קודם הרגל באמת וכן מוכח בגמרא שלנו בפרק אלו מגלחין דאמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזיל ופייס לבעל דינו פירש"י ברגל התירו לו חכמים שבאותו דור וא"כ אמאי פסק הטור שהתירו לו קודם הרגל והלא תלמוד דידן עיקר ותו יש לי לדקדק בלשון הטור א"ח שכ' וז"ל וכן המנודה שלא היה יכול לגלח קודם שהרי המנודה אסור בתגלחת וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל שלא היה יכול לגלח קודם שאין נידוי פחות מל' יום אבל אם נשאר בנדוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל ביקש שיתירו לו לאו אנוס הוא ואינו יכול לגלח עכ"ל דקשה דמשמע דגם בסיפא מיירי שא"א לצאת מהנדוי קודם הרגל כמו ברישא אלא דבסיפא מיירי שלא ביקש קודם ואמאי סיים דלאו אנוס הוא אכתי אנוס הוא מצד שלא כלו הל' יום. ע"כ נלע"ד דפשוט דלכולי עלמא מתפרש הברייתא דאין נדוי פחות מל' יום על ב' דרכים דהיינו אם הנדוי תלוי בזמן כגון שא"א לפייסו שהלך החכם שביזהו או שאר אונסים או שראו חכמים להחמיר עליו להיות בנדוי איזה זמן וכמ"ש לקמן סעיף מ' בזה אמרי' כפשוטו אין נידוי פחות מל' יום אבל אם תלוי בפיוס החכם אז לא אכפת לן בל' יום אלא דמתחלה בשעת הנדוי אומרים שהנדוי יהיה ל' יום וכשחוזר מתירין לאלתר וזהו בעצמו הויכוח בירושלמי דהמקשן סבר דבפיוס תליא הנדוי וע"ז פריך למה יגלח ברגל אי התירו לו קודם היה לו אז לגלח ואי לא התירו קודם מצד שלא פייס קשה דפושע הוא במה שלא פייס כיון שבפיוס תליא מילתא ומשני דהך נדוי לא חליא בפיוס אלא בזמן ל' יום וכפי מה שזכרתי וע"כ אפי' התירו לו קודם הרגל מיקרי אנוס וכל שכן אם לא התירו עד הרגל נמצא דמ"ש הירושלמי בתירוצא דהתירו קודם הרגל הוא לרבותא כמ"ש וזהו ממש דברי הטור והכי קאמר וכן המנודה שלא היה יכול לגלח כו' פירוש מצד שהוא צריך דוקא שלשים יום ולא מהני פיוס מגלח ברגל כיון שחל ל' שלו ברגל ומ"ש וכגון שהתירו לו ברגל וחל ל' כו' הך תיבה וכגון לא קאי על מ"ש שהתירו לו קודם הרגל אלא אדבתריה דחל ל' שלו ברגל שזהו דוקא אבל מ"ש שהתירו לו קודם הרגל לאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כמו שכתבתי בפי' הירושלמי וכן בכל מקום שתמצא בזה שהתירו קודם הרגל הוא לרבותא וע"כ שפיר מסיים הטור אבל אם נשאר בנדוי ולא ביקש פי' אבל אם אין הנידוי תלוי אלא בפיוס והוא נשאר בנידוי ולא ביקש לפייס קודם הרגל אז ודאי לאו אנוס הוא ונמצא כל אפייא שוין דבמקום שתלוי בפיוס סגי בפיוס אפי' לאלתר וכל העם על מקומו יבא בשלום ודברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה כנלע"ד:

סעיף יח

אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ. פי' שכבר נידהו הרב ובא זה המנודה ומבטיחו לפייסו לא מהני עד שיעשה הפיוס מה שאין כן במבטיחו קודם הנידוי לא ינדה אותו אע"פ שעדיין לא עשה הפיוס ובלבוש פירש בלשון זה ואפי' הבטיח המנודה שירצה לפייס הרב אחר שיתירו לו נידויו לא מהני ואין מתירין לו עד שיעשה כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש רמ"א לפייסו אח"כ פירושו שאומר בפירוש שיפייסנו אחר ההיתר וממילא אם מבטיח סתם לפייסו מתירין לו ולעד"נ דאינו כן אלא אח"כ דקאמר רמ"א פירושו אחר הנידוי שנידה אותו ולא מהני אפי' אומר סתם לפייסו עד שיעשה:

סעיף יט

פירוש שלא נתכוין כו'. ובהגה' מיי' פ"ו דת"ת פי' דמיירי שנדהו לפי שלא היה מכבדו כראוי בקימה והידור ולפיכך אין נידויו נידוי דהא דמנדין לכבוד הרב ה"מ שביזהו וגינהו במידי שהוא גנאי לתלמיד חכם אבל לא להגדיל כבודו:

סעיף כג

שרוי לך כו'. תמהתי שאין נזהרים בזה עכשיו שאינו מותר עד שיתירו לו בפירוש כתוב בדרישה יש רוצים ללמוד מכאן דכל מי שהוא בחרם ומתירין לו שהשמש יכריז שאינו בחרם עוד ואין ראיה מכאן להכרזת השמש דדילמא א"צ אלא להתיר החרם בינם לבין עצמם ויודיעוהו ולא להכריז עכ"ל אבל נ"ל דצריך להכריז השמש שאינו בחרם מטעם שאכתוב בסמוך בנידוהו בפניו כו':

סעיף כח

אם זלזל כו'. בסימן ר"ח סעיף ג' פסק להיפך עיין מ"ש שם:

סעיף כט

אלא בפניו. כתב הר"ן הטעם משום חשדא דפעמים שיתירוהו ומנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נדוי יבואו לומר שמזלזלי' בנידוי ולא יחוש לנידוי חכמי' אח"כ אבל כשנידוהו שלא בפניו [יאמר כשם שנידוהו שלא בפניו] כך התירו שלא בפניו ע"כ ומזה נלמד שיכריז השמש שפלוני נקי מהחרם ג"כ משום חשדא שמא לא ישמע אחד הפטור מהחרם כנ"ל:

סעיף לא

אע"פ שלא הגיע הזמן כו'. אע"ג דלענין נדר אינו יכול להתירו עד שיחול נידוי קיל מיניה שהרי יכול להתיר לעצמו וא"צ אחר להתירו כ"כ הרא"ש ובשם המרדכי כ' בית יוסף דנדוי כנדר וכ' שהעיקר כהרא"ש וכ"פ בש"ע ותימה על הש"ע שבסי' רכ"ח סעיף י"ז פסק כהמרדכי ומדברי ריב"ש שמביא ב"י בסי' רכ"ח על מי שקיבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה הרי הוא כנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני ומעתה חלה השבועה כו' משמע דס"ל כהמרדכי דנדוי כשבוע' ואם כן מן הראוי הוא לקבוע הלכה כן:

סעיף לג

דרך שבועה. כגון שאומר אני נשבע להיות בנדוי אם אעשה דבר פלוני. כ"כ ב"י:
ומ"ש וצריך התרה כתב ב"י מ"כ בשעת ההתרה יאמרו מחמת דאשתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורין ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ואומר ג' פעמים ויעבור וגו' עכ"ל:

סעיף לה

וצריך עשרה כו'. הטעם דיש לחוש שמא מן השמי' נידוהו ועל כל בי עשרה שכינתא שריא והותר לו באותו ב"ד שנתנדה. אשיר"י:

לא מצא במקומו י'. בזה לא הצריך לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה גדולה כ"כ יתר על ג' כנ"ל:

הלכות או משניות. בגמרא אמר איפכא דמתני או תני אלא דכאן קאי אדיעבד ור"ל לכל הפחות בעינן שוני הלכות או אפילו שוני משניות:

סעיף לז

לשוא. פי' לבטלה כמ"ש בסעיף שאח"ז:

סעיף לח

בד"א כו'. בטור כתוב וכתב הרמב"ם כו' וקשה מאי פליג על הסמ"ג ונ"ל דהסמ"ג נקט דוקא שוגג שאינו יודע האיסור משמע שאם יודע אלא שבשוגג נשמט מפיו יש לנדותו ומדברי הרמב"ם משמע כל שוגג שהרי כתב לא ענש הכתוב שוגג כו' גם לשון מזהירו משמע דמיירי בשאר שוגג ג"כ דאל"כ הל"ל אלא מודיעו:

סעיף מג

והוציא ממנו ממון בעדותו כו' מנדין אותו עד שישלם. עיין מ"ש ע"ז בח"מ סימן כ"ח סעיף ג':

המזכיר ש"ש לבטלה. יש מקשין למה לא חשיב מי שלא נידה את זה המזכיר ונראה דאין חיוב לנדותו שמא סבור זה השומע שאותו המזכיר הוא אינו יודע שיש איסור בדבר ולא אמרו דהשומע צריך לנדותו אלא אם הוא יודע בעצמו בבירור שהמזכיר הוא יודע שיש איסור בדבר:

המנדה למי שאינו חייב נידוי. כתו' בהגהת מיימוני דוקא שיודע שאינו חייב נידוי כי הא דר"ל במועד קטן אבל מורה שנידה שסבור שזה חייב נידוי וטעה אין לנדות המורה וכתב רש"ל י"א דוקא אם אותו שנידה שלא כדין הוא ת"ח אבל לא בעם הארץ והמנדה ת"ח ומההיא דר"ל אין ראיה דשמא אותו שנידה ר"ל היה גדול ממנו:

סעיף מה

צורבא מרבנן. עביד דינא ניפשיה. כתוב בדרישה בשם הג"ה על זה לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה ע"ש:

סעיף מח

ולכן נהגו להקל. גדולה מזאת כתוב בדרישה בשם מהרמ"ץ דמהר"מ כתב דבזמן הזה שהנדויין מקולקלין אין מנדין כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות דאפילו בשורת הדין לא החמירו חכמים פן ימנענו מלעשות תשובה כל שכן שבדורינו שנבלים מביישים את האדם על ככה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבא לידי שפיכות דמים כו' ע"כ לשונו: