שולחן ערוך יורה דעה שלד יג

הא דאמרינן סתם נידוי ל' היינו לענין כשמנדין אותו אומרים פלוני יהא בנידוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו יש מי שאומר שמתירין לו לאחר שלשים יום והוא שיבא לבית דין ומבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידוי עד שימות ויש מי שחולק בזה .

(וסובר דאף לאחר שלשים אין מתירין לו עד שיחזור (ב"י בשם הרמב"ם) ותוך שלשים אין מתירין לו אפי' חזר ממה שעשה) (משמע בב"י לדעת הרמב"ם).

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כד) אומרים פלוני יהא בנידוי כו'. ר"ל כשמנדים אותו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום:

(כה) אם היה הנדוי בשביל ממון כו'. בטור איתא (בלשון הראב"ד) או בשביל עבירה כו' ונ"ל שאינו מדוקדק דא"כ היאך כתב אח"כ ואפי' לא חזר בו מתירין אותו לאחר ל' דהיאך יתכן להתיר לו אם לא חזר מהעבירה וכן נתבאר בריש הסימן דאם לא חזר בו ממתינין לו עוד ל' יום כו' ודוחק לומר דהתם איירי שאינו בא לבית דין ומבקש שיתירוהו לו וכן בלשון הראב"ד גופיה שבאשר"י לא כתב או לדבר עבירה אלא כתב דבממונא מתירין אותו אחר ל' אפי' לא פייס לבעל דינו וכן הוא ברבי' ירוחם ני"ד ונ"ל דהאי ואפי' לא חזר בו [לא] קאי אלדבר עבירה ונראה של זה השמיט המחבר האי או לדבר עבירה:

(כו) ויש מי שחולק בזה. כב"י שהוא הרמב"ם שהעתיק לקמן סעיף מ"ז דבריו שכתב עד שירצה החכם וצ"ע קצת למה הביא כאן סברא הראשונה כיון שסתם לקמן כדברי הרמב"ם ואפשר דס"ל דחכם שאני:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

הא דאמרינן כו'. זו דעת הראב"ד באשר"י וטור ונבאר דבריו בסייעתא דשמיא ויתבאר שמ"ש רמ"א ותוך ל' יום כו' אינו מדוקדק אע"פ שהוא נמשך מדברי הקונטרסים שהביא ב"י ת"ר אין נידוי פחות מל' יום והקשה הראב"ד מדאיתא בגמרא שאביי ס"ל דבממון אמרינן טוט אסור וטוט שרי פירוש שיוכל ב"ד להוציאו מן החרם אפי' לאלתר אם פייס בעל דינו אבל לאפקירותא בעינן ל' יום דוקא ופסק הרי"ף דלא כאביי אלא אפי' באפקרותא סגי אי פייס לבעל דינו אפי' לאלתר א"כ במאי מיירי ברייתא דאין נידוי פחות מל' יום אי דפייס לבע"ד הא לאלתר שרינן ואי לא פייסיה לבתר ל' מי שרינן וי"ל דמיירי דפייסיה לבע"ד וה"ק אין מנדין אותו תחילה לפחות מל' יום ואם חזר בו מתירין לאלתר כו' א"נ דלא פייסיה ואפ"ה אחר ל' יום מתירין לו שכבר קיבל דינו והוא שיבוא לב"ד ויבקש שיתירו לו כו' ופסק הטור והש"ע כב' התירוצים לקולא דהיינו פייסו מתירין אפי' תוך ל' ואחר ל' אפי' לא פייסו אלא שבקש מב"ד להתיר והנה על קולא השניה חולק הרמב"ם וס"ל דאין מתירין לעולם עד שירצה החכם שביזהו כמ"ש ב"י אלא דגם על קולא הראשונה כתב ב"י בשם קונטרסים דהרא"ש חולק וס"ל כאביי דלאפקירותא בעי' דוקא שלשים יום ולא כהרי"ף ותמה ב"י מאין לבעל קונטרס לומר כן ואני אומר דודאי אותו בעל קונטרס לא דק בזה דהא בתשובת הרא"ש כלל כ"א פסק להדיא כדברי הרי"ף דל"ש ממון ול"ש אפקירותא סגי בפייסו לבע"ד אפילו לאלתר וגם בפ' אלו מגלחין מביא דברי הראב"ד ולא חלק עליהם והיאך נאמר שחולק עליהם. ע"כ ברור דמ"ש רמ"א י"א דהיינו דעת הרא"ש שתוך ל' לא מהני פיוס וחזרה זה אינו מתוקן דהרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרא"ש כולהו ס"ל האי מילתא ואין חולק על קולא הראשונה שזכרנו:

והב"י רצה ליישב דעת הקונטרס מהא דאיתא ריש אלו מגלחין במועד וחשיב שם המנודה שהתירו לו חכמים פי' שלא היה יכול לגלח קודם הרגל דמנודה אסור בתגלחת ופריך בירושל' הביאו הרא"ש במה אנן קיימין אם התירו לו קודם הרגל יגלח פירוש למה לא גילח קודם הרגל ואם לא התירו לו קודם הרגל אל יגלח פי' אל יגלח ברגל דלאו אנוס היה קודם הרגל דה"ל לפייס בע"ד כדי שיתירו לו אלא בהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום מזה שמעינן דס"ל להרא"ש שהביא זה הירושלמי דאין נדוי פחות מל' יום ולא כמ"ש הרי"ף והראב"ד דלא בעינן ל' והוא דבר שאין הדעת סובלו דהרי גם הטור כתב כאן כהרי"ף והראב"ד ואפ"ה כתב בא"ח סי' תקל"א דדוקא אם חל יום ל' שלו ברגל כמ"ש הירושלמי שאין נדוי פחות מל' וכן הרא"ש ויהיו דבריו סותרים זא"ז בחד פירקא בפרק אלו מגלחין שבראש הפ' מביא הירושלמי הזה ובסמוך אח"כ כתב כדברי הרי"ף והראב"ד והב"י תירץ שם דהרא"ש מפרש הירושלמי דמה שאמר אביי דלאפקירותא בעינן ל' יום פי' דבתוך ל' יום אין שייך היתר כלל אפילו על אחר ל' יום וע"ז קאמר הרי"ף דלית הלכתא כן אלא עכ"פ מהני ההיתר בתוך שלשים יום על אחר שלשים יום אבל עכ"פ בעינן ל' יום לכולי עלמא ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא הרי"ף והרא"ש הביאו ראיה דלית הלכתא כאביי מהנהו עובדי דריש לקיש ורב הונא דשמתוה לאיתתא דאפקה הזכרת השם מפומה כו' והתם לא המתינו כלל ל' יום וכמדומה שלא עיין הרב ב"י בזה כל הצורך. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכ' בא"ח לתרץ דבא"ח מיירי שלא פייס לבע"ד רק פייס לב"ד שיוציאוהו מן החרם דמהני אפילו תוך ל' יום לענין שיהא מותר לאחר ל' יום מש"ה בעינן ל' יום דוקא ואחר ל' יום מגלח אפילו ברגל ודרך זה פלאי ביותר דא"כ ודאי אסור לגלח ברגל כיון שהיה אפשר לו לפייס בעל דינו ואז היה שרי לגלח לאלתר קודם הרגל וע"כ אסור לגלח ברגל וכמו שהקשה בירושלמי ולא מצינו שאיכפת לן בבקשה מב"ד אלא לאחר ל' יום שכבר סבל דינו כמ"ש הטור כאן בשם הראב"ד אבל לא תוך ל' יום לענין שיוכל לגלח אחר ל' ברגל זה לא היה ולא נברא:

והנלע"ד בזה כי יש להקשות על הירושלמי והטור שפסק כוותיה דבעינן שהתירו קודם הרגל מה אכפת לן בזה הא לא שלמו ל' יום עד הרגל ולמה לא יהיה מותר לגלח אפי' לא התירו אלא ברגל ולמה היה לו לבקש היתר קודם הרגל כיון שעדיין נמשך הנדוי עליו והתוס' ר"פ אלו מגלחין הביאו ג"כ זה הירושלמי בלשון זה בירושלמי פריך והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו ומשני שכלו לו ל' יום של נידוי במועד דאין נדוי פחות מן ל' יום עכ"ל הרי שלא הצריכו היתר קודם הרגל באמת וכן מוכח בגמרא שלנו בפרק אלו מגלחין דאמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזיל ופייס לבעל דינו פירש"י ברגל התירו לו חכמים שבאותו דור וא"כ אמאי פסק הטור שהתירו לו קודם הרגל והלא תלמוד דידן עיקר ותו יש לי לדקדק בלשון הטור א"ח שכ' וז"ל וכן המנודה שלא היה יכול לגלח קודם שהרי המנודה אסור בתגלחת וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל שלא היה יכול לגלח קודם שאין נידוי פחות מל' יום אבל אם נשאר בנדוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל ביקש שיתירו לו לאו אנוס הוא ואינו יכול לגלח עכ"ל דקשה דמשמע דגם בסיפא מיירי שא"א לצאת מהנדוי קודם הרגל כמו ברישא אלא דבסיפא מיירי שלא ביקש קודם ואמאי סיים דלאו אנוס הוא אכתי אנוס הוא מצד שלא כלו הל' יום. ע"כ נלע"ד דפשוט דלכולי עלמא מתפרש הברייתא דאין נדוי פחות מל' יום על ב' דרכים דהיינו אם הנדוי תלוי בזמן כגון שא"א לפייסו שהלך החכם שביזהו או שאר אונסים או שראו חכמים להחמיר עליו להיות בנדוי איזה זמן וכמ"ש לקמן סעיף מ' בזה אמרי' כפשוטו אין נידוי פחות מל' יום אבל אם תלוי בפיוס החכם אז לא אכפת לן בל' יום אלא דמתחלה בשעת הנדוי אומרים שהנדוי יהיה ל' יום וכשחוזר מתירין לאלתר וזהו בעצמו הויכוח בירושלמי דהמקשן סבר דבפיוס תליא הנדוי וע"ז פריך למה יגלח ברגל אי התירו לו קודם היה לו אז לגלח ואי לא התירו קודם מצד שלא פייס קשה דפושע הוא במה שלא פייס כיון שבפיוס תליא מילתא ומשני דהך נדוי לא חליא בפיוס אלא בזמן ל' יום וכפי מה שזכרתי וע"כ אפי' התירו לו קודם הרגל מיקרי אנוס וכל שכן אם לא התירו עד הרגל נמצא דמ"ש הירושלמי בתירוצא דהתירו קודם הרגל הוא לרבותא כמ"ש וזהו ממש דברי הטור והכי קאמר וכן המנודה שלא היה יכול לגלח כו' פירוש מצד שהוא צריך דוקא שלשים יום ולא מהני פיוס מגלח ברגל כיון שחל ל' שלו ברגל ומ"ש וכגון שהתירו לו ברגל וחל ל' כו' הך תיבה וכגון לא קאי על מ"ש שהתירו לו קודם הרגל אלא אדבתריה דחל ל' שלו ברגל שזהו דוקא אבל מ"ש שהתירו לו קודם הרגל לאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כמו שכתבתי בפי' הירושלמי וכן בכל מקום שתמצא בזה שהתירו קודם הרגל הוא לרבותא וע"כ שפיר מסיים הטור אבל אם נשאר בנדוי ולא ביקש פי' אבל אם אין הנידוי תלוי אלא בפיוס והוא נשאר בנידוי ולא ביקש לפייס קודם הרגל אז ודאי לאו אנוס הוא ונמצא כל אפייא שוין דבמקום שתלוי בפיוס סגי בפיוס אפי' לאלתר וכל העם על מקומו יבא בשלום ודברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה כנלע"ד:

באר היטב

עריכה

(יז) אומרים: ר"ל כשמנדים אוחו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום. ש"ך.

(יח) וסובר: והט"ז חולק ע"ז ומאריך בראיותיו ומסיק שדברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה וע"ש.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}