שולחן ערוך יורה דעה שכב ד
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שכב · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
ג' דינים לחלה בשלש ארצות כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהוא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות הראשונה אחד ממ"ח והיא נשרפת והשניה אין לה שיעור ונותנים אותה לכהן לאכלה וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר ארצות מפרישין שתי חלות הראשונה אין לה שיעור והיא נשרפת והשניה א' ממ"ח ונאכלת ומותרת לטמאים אפי' לזבים וזבות ובזמן הזה שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל א' ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ומכזיב ועד אמנה מפרישין שניה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם:
מפרשים
(ה) כל הארץ כו'. עד כזיב שהוא ארץ ישראל גמור והיא נאכלת לכהנים בטהרה:
(ו) שהוא מכזיב ועד אמנה. שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונים שרפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מה"ת צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה תקנו רבנן כדי שלא תשתכח תורת חלה הלכך כיון שאינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אין לה שיעור דאוקמוה אדאורייתא:
(ז) וכל הארץ מאמנה ולחוץ כו'. שאינו שייך לא"י כלל ואין שם אפי' אחת מן התורה גזרו בהן משום א"י ותקנו ג"כ להפריש ב' חלות והראשונ' שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחד ממ"ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי:
(ח) ושורפין אותה כו'. כתב מהרי"ל בהלכות פסח וצריך לשורפה במדורת כהן או כהנת לפי' ר"ת דפי' כן בפ' כ"ש שכ"כ מהר"ם כו' ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כליא איסוריה כו' וכ"כ מהרי"ו בדיני פסח סי' קנ"ג בשם תוס' פ' כל שעה ושיש לעשות כן בשאר מצות לעשות לה היסק בפני עצמה ומביאו הרב בס"ס זה ונ"ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרי' גבי תרומה לקמן סי' של"א סי"ט בהג"ה:
שלשה דינים לחלה כו'. יש כאן שתי שיטות האחת היא שיטת התוס' והרא"ש פ' כל הבשר בקיצור תנן שלש ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנון ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מן הנהר ועד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ופירש הרא"ש דדין שתי חלות שנזכר במציעתא במשנה זו הטעם לפי שאותו המקום הוא סמוך לארץ העמים והוא מקום טומאה ואין יכולין לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה וחלותי' טמאות וטעונות שריפה כחלה טמאה לכך חלה אחת לאור ותקנו להפריש עוד אחרת לכהן לאכילה שלא תשתכח תורת חלה אבל אותה של אור היא מדברי תורה יש לה שיעור ומה שנזכר בסיפא דמתני' שתי החלות היינו מדברי סופרים ע"כ חלה הנאכלת חשובה טפי ויש לה שיעור וטבול יום אוכל החלה השניה אף ע"פ שלא העריב שמשו כיון שאינה אלא משום שלא תשתכח תורת חלה (ונראה דגם במציעתא אמרי' כן בחלה של כהן) והא דאמרינן ואסור לזבים כו' היינו בלא טבילה וקמ"ל דאף דלר' יוסי אין צריכין טבילה בבעלי קריין מ"מ בהנך צריך טבילה ולרבנן בטומאה שאינה יוצאה מגופו כגון טומאת מגע מת כיון שאין יוצאה מגופו ג"כ א"צ טבילה ויש עוד דין רביעי דהיינו מה שזכרנו בפ' עד כמה אמר רבינא הלכתא נדה קוצה חלה ואכיל כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מפה ושדייה לתנורא והדר מפרישה חלה אחרת כי היכי דלא לישתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו כהן שהוא גדול נמצא היכא דאיכא כהן קטן אין צריכין להפריש חלה אחרת ואע"ג דבדין הסיפא דמתני' חלת האור אינה נאכלת כלל כמו בחלת האור שברישא וצריך לעולם ב' חלות שאני דין הסיפא שאותן מקומות סמוכים לא"י ומתחזי חלה דידהו כחלת א"י גזרו טומאה שלא לאכלה אפי' כהן טהור גמור אבל הדין הרביעי איירי במקומות הרחוקים כגון בכל ולא מתחזי כחלת א"י לא גזרו איסור מחמת טומאת עצמו ונאכלת לכהן קטן ולא הצריכו להפריש חלה אחרת וה"ה לכהן שהוא גדול וטבל לקריו ואע"פ שלא העריב שמשו וכמו שהקילו בדין הרביעי כשיש כהן קטן שאין צריכין להפריש חלה אחרת ולשרוף את זו כמו בדין השלישי הכי נמי הקילו שמותרת החלה הנאכלת לזבין ולזבות דלא כחלה הנאכלת בדין הג' ע"כ והרמב"ם יש לו שיטה אחרת דהיינו שעושה מן דין הג' והדין הד' הכל א' וחשיב הכל לח"ל ואין מפליג בין קרוב לא"י או רחוק דגם בקרוב הוה הדין כמו שנזכר בדין הד' ועיקר החילוק בין מציעתא לסיפא הוה בזה דברישא הוה א"י ממש לכל דבר דהיינו שאותו הגבול כבשוהו עולי מצרים וגם עולי בבל ע"כ אין שם אלא חלה אחת ובמציעתא הוה מקום שכבשוהו עולי מצרים ולא עולי בבל ע"כ מפרישין ב' חלות מפני שהראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה בימי עזרא וקדושה הראשונה בטלה משגלו והואיל והיא א"י מפרישין חלה כשיעור ושורפין אותה ומפרישין חלה שנית לאכילת כהן כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת ובדין השלישי והרביעי דלעיל אמרי' בשניהם מפריש שתי חנות אחת לאור כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ומוטב לרבות בנאכלת שתהיה כשיעור ובשני דינים האלו מהני כהן טהור שאין צריכין להפריש [רק] חלה אחת וזה מבואר בפי' המשניות להרמב"ם שאין חילוק בין קרוב לרחוק. אכן דברי הטור אין להם ביאור דהוא דלא כמאן דכתב תחלה ובמקומות הקרובות לה דמשמע דס"ל כדעת הרא"ש שמפליג בין סמוכים לא"י לרחוקים וא"כ מה שכתב אח"כ בד"א כשאין שם כהן טהור כו' קאי אאותן הרחוקים וכמ"ש בשם הרא"ש וע"כ כתב דמותר לזבים כו' דאלו בסמוכים אסור להרא"ש ואח"כ סיים ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל כו' דמשמע לפי דעה הראשונה אף בא"י הוה מהני כהן קטן וזה אינו אליבא דכ"ע שהרי בא"י פשיטא דאינה נאכלת ואפי' בסמוכים לה לפי דעת הרא"ש שזכרנו ובדוחק י"ל דמ"ש ומדברי הרמב"ם כו' רצונו לומר אפי' לדברי הרמב"ם דאין מחלק בין סמוכים לרחוקים מ"מ מחלק בין א"י לח"ל ואע"פ שכבר כתב דעכשיו ליכא טהרה בא"י דהיינו שאין לנו מי חטאת להזאה על טמא מת ע"כ א"א לחלה שתהא נאכלת מ"מ חזר וכתבו כאן שהוא לעיקר הדין מחמת טומאת החלה עצמה שטמאה מחמת מגע ולזה לא מהני טהרה דאדם ובש"ע כאן העתיק דברי רמב"ם ותימה על שלא הרגיש בב"י שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש:
(ד) אמנה: שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונין שריפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מן התורה צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה אין לה שיעור דכיון דלא תקנום אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אוקמוה אדאורייתא. עכ"ל הש"ך.
(ה) ולחוץ: שאינו שייך לא"י כלל ואין שם אפי' א' מן התורה גזרו בהם משום א"י ותקנו גם כן להפריש ב' חלות (והראשונה שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחת ממ"ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי ועיין לבוש).
(ו) ושורפין: כתב מהרי"ל בהל' פסח וצריך לשרפה במדורת כהן או כהנת ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כלייא איסוריה וכו' ונ"ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרינן לגבי תרומה ובסי' של"א סי"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך.