שולחן ערוך יורה דעה רנט ה
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רנט · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה:
- הגה: אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים (רשב"א סי' תרנ"ו ופסקי מהרא"י סי' ע"ג). ועיין בח"מ סי' ר"ן סעי' ג':
מפרשים
(יד) אבל מי כו'. צריך עיון דנראה דהרב משווה דברי תשו' הרשב"א להגמ"ר פ"ק דב"ב בשם א"ז קצר ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא לחומרא גבי יורשים אבל לא משמע כן מתשובת הרשב"א ס"ס תרנ"ו שכתב שם וז"ל ואם נסתפק אם היה דעתו לחזור או לא מסתבר שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאמרו שנתקיים התנאי עליהם להביא ראייה וודאי זה כאותו ששנינו בבריי' דפרק מי שמת הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה ואף על פי שזה ספק הקדש אין אומרים בו ספיקא דאיסורא ולחומרא חדא דהקדש עניים ממון בעלמא הוא ואמרינן להו אייתי ראיה ושקולו וכאותו כאמרו בפ' אותו ואת בנו (דף עט) גבי מתנות של כלאים כו' ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בית הכנסת אינו הקדש כל שהוא ספק בתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה דאמרינן בפרק מי שמת בענין ש"מ שעמד שחוזר במתנתו אבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו ותיקו דהתם לקולא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואפילו לדברי מי שפוסק שם לחומרא מסתבר דהכא לקולא דהתם הוא שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל כאן דמסופק אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין מיד בעליו עכ"ל ואם איתא מאי ראיה מייתי ממתנות כהונה וכן מעמד חוזר דהתם לאו יורשים הוא אלא אין חילוק ולעולם ה"ל ספק ממון לקולא וגם מדברי מהרא"י בפסקיו ס"ס ע"ג משמע להדיא שאין חילוק אלא בכל ענין ה"ל ספק ממונא לקולא שכתב שם גבי הקדש באסמכתא וז"ל אבל אין לחייב מטעם דניזל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי דצדקה דבפ' מי שמת (דף קמ"ח ע"ב) בעי ש"ס הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו ופסק בא"ז התם (כדאיתא בהג"א שם) דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו ואשר"י דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר וכדמוכח התם עכ"ל וגם בתשו' הריב"ש סי' ק"ע מבואר להדיא שאין לחלק בהכי ע"ש. וגם דברי הגמ"ר צריך עיון שהביא מברייתא דת"כ וירושלמי גבי לקט ושכחה ופאה דספק לחומרא לצדקה והך ברייתא הא מייתי לה בש"ס דידן פ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד ע"א) ומפרש רבא התם טעמא משום דקמה בחזקת חיוב קיימא משמע הא לא"ה ה"ל ספק ממונא לקולא וכן מדפריך התם אביי והרי עיסה הנעשה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא אלמא ספק עניים ספק ממונא הוא ולא ספק איסור דאל"כ לא ה"ל לרבא לשנויי מעיקרו טעמא דקמה בחזקת חיוב קיימא תיפוק ליה דהוי ספק איסורא ולחומרא שוב מצאתי בר"ן רפ"ק דנדרים (דף ז' ע"א) גבי הא דבעי ש"ס יש יד לצדקה או לא כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין וז"ל ובפאה וצדקה כתב הרשב"א ז"ל דאזלינן לחומרא כיון דסלקא בתיקו וכ"פ הרמב"ן ז"ל בהלכותיו דקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא כו' ותמהני שהרי סוגיא מפורשת היא בס"פ הזרוע ולחיים שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע כו' ועוד דאמרי' בפ"ק דיומא (ריש דף ט') כו' עד אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מיקרי ספק דאיסורא כלל אלא ספק דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור מדבריהם ז"ל עכ"ל וצ"ע שהרי דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל ג"כ דה"ל ספיקא דממונא ולקולא גם צ"ע מ"ש מהרא"י ואשר"י דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר דמשמע דמודה הרא"ש דספקא דעניים ה"ל ספקא דממונא ולקולא והא ליתא כמ"ש הרא"ש בריש פ"ק דנדרים אהך בעיא דאומר והדין ולא איפשטא ותיקו דאורייתא לחומרא עכ"ל והא דהוצרך הרא"ש פ' מי שמת לטעם אחר נ"ל משום הפקר דפשיט' דלכ"ע הוי ספק ממונא לקולא כמ"ש הר"ן שם וגבי הפקר אין ספק דהו"ל ספקא לקולא ע"כ שוב מצאתי בתשו' רבי בצלאל סימן ט"ו מביא תשו' הר"ן סי' א' ותשובת ריב"ש סי' ק"ס דפסקו דהוי ספק ממונא ולקולא ומשמע התם בפשיטות דהכי קיימא לן וכן פסק המחבר בפשיטות והרב בח"מ סי' ר"ן סעיף ג' גבי הך בעיא דפ' מי שמת בהקדיש נכסיו כו' דאם עמד חוזר (ואפי' תפסו העניים מוציאין מידם והיינו על פי דברי הריב"ש דבתיקו שבש"ס לא מהני תפיסה ועיין בים של שלמה פ"ק דב"ק סי' ה') שוב מצאתי בתשובת מהרי"ו ס"ס קע"ג שכתב וז"ל ואם יש נפשך לומר ולהשיב דכיון שאמרה האשה לתת לצדקה א"כ הוי כמו איסור וספק איסורא לחומרא כדאמר בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו וסלקא בתיקו וכתב הרא"ש דמספק לא מבטלין ההקדש התם דהקדיש כל נכסיו בסתם איכא לספוקי דדעתו היה בין יחיה בין ימות ומחיים התחיל ההקדש ולא לאחר מיתה אבל הכא בנ"ד דפירשה האשה לאחר מותה בהדיא איכא למימר שלא התחיל הצדקה מעולם דהנכסים בחזקת יורשים ודמי להא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש והכי נמי כשמתה הרי הן ברשות היורשים עד כאן והדברים צ"ע:
בלשון שמסופקין בו כו'. בח"מ סימן ר"ן כתבתי שצריך עיון ליישב דעת רמ"א דבסי' רנ"ח סעיף א' פסק גם השני צדקה והוא מידי דתליא בלשון המסופק פסק להחמיר וכאן פסק להקל) ושם בח"מ סעיף ג' פסק ג"כ להחמיר וצ"ע ומהרא"י בכתביו סימן ע"ג פסק דבהקדש ונדרים כל היכא דאיכא למימר הכי או הכי לא אמרינן להחמיר אלא אוקי ממונא בחזקת מריה וה"ה לענין בעל השטר ידו על התחתונה ע"כ ושוב התבוננתי ליישב דעת רמ"א וראיתי שדבריו נכונים דבכל מידי דהוא ספק שא"א להתברר בשום פעם כההיא דסי' רנ"ח שאם נאמר יש יד לצדקה הוה כאלו אמר בפירוש וזה יהיה ג"כ צדקה ונמצא אפילו אם הוא אומר שכוונתו היתה שזה יהיה להוצאה שלי אינו נאמן וכן בהך דהכא שזכר הש"ע שהממון מסופק אם של צדקה הוא בזה ודאי אזלינן לחומרא מה שאין כן בנדון זה ששכיב מרע אמר איזה לשון שאנו מסופקים בכונתו ואלו היה קיים והיה מגלה כונתו היינו מאמינים לו כדאי' בסי' ר"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל על כן מצי לומר אלו היה אבא קיים היה מגלה כוונתו שיהיה שלו ע"כ לא מפקינן מחזקת יורשים. ובלבוש ראיתי שחילק כאן בין רישא לסיפא דברישא לא היה לו שום חזקה להממון שיהיה שלו ואין התחלה לחילוק זה שגם ברישא הוה בחזקתו דהרי מספק לקט ילפינן לה בב"י והוא מונח תוך שדהו וכאשר כתבתי נראה נכון בס"ד:
(ז) שמסופקים: כ' הט"ז שצ"ע ליישב דעת רמ"א דבסי' רנ"ח ס"ח פסק דגם השני צדקה והוא מידי דתליא בל' מסופק ופסק להחמיר וכאן פסק להקל ובחושן משפט סי' ר"ן ס"ג פסק ג"כ להחמיר ונ"ל ליישב דעת הרמ"א שדבריו נכונים דבכל מידי דהוא ספק שא"א להתברר בשום פעם כההיא דסי' רנ"ח שאם נאמר יש יד לצדקה הוי כאלו אמר בפירוש וזה יהיה ג"כ צדקה ונמצא אפילו אם הוא אומר שכונתי היה שזה יהיה להוצאה שלי אינו נאמן ובזה ודאי אזלי' לחומרא משא"כ בנדון זה ששכיב מרע אמר ל' מסופק ואלו היה קיים ומגלה כונתו היינו מאמינים לו ע"כ מצי לומר אילו היה אבא קיים היה מגלה כונתו שהיה שלו הלכך לא מפקינן מחזקת יורשים עכ"ל הט"ז והש"ך הניח הדבר בצ"ע ע"ש שמאריך בזה.