ש"ך על יורה דעה רנט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) משבא ליד גבאי כו'. אבל לדבר מצוה יכול הגבאי לשנות כן דעת הרא"ש וטור וכ"כ התוספות ונראה מדברי מהרי"ק שורש ה' שכן עיקר:
סעיף ב עריכה
(ב) יכולין בני העיר לשנותה. ואם קרובי נותני הצדקות קראו תגר על השנוי לא חיישינן להו. שם:
(ג) לצורך ב"ה כו'. דאשתני למעליותא דקדושת בית המדרש היא יותר מקדושת בית הכנסת ויכול לעשות מבהכ"נ בית המדרש כמו שנתבאר בא"ח סי' קנ"ג ועיין בתשובת מהר"מ גאלנטי סי' ע"ו:
(ד) או ת"ת. ובתשו' הרא"ש עצמו כלל י"ג סי' י"ד מסיים ומשום הזמנה אין לאסור דאפילו מ"ד הזמנה מילתא היא ה"מ באורג בגד למת אבל האי כטוי לאריג דמי דלכ"ע לאו מלתא היא עכ"ל וצ"ע דאפי' הוי הזמנה מעליותא מ"מ הא מקדושה קלה לקדושה חמורה שרי דהא מותר לעשות מבהכ"נ גופיה בית המדרש כדאיתא בש"ס ונתבאר בא"ח סי' קנ"ג ועוד דהא ודאי בכה"ג שהכינו המעות הוה ליה הקדש מעליותא דאל"כ אפי' לקדושה קלה שרי וכדמשמע בא"ח סי' קנ"ג וכ"כ בתשו' הרא"ש סי' נ"ג דף ע"ז ע"ג וז"ל וא"ת כשגבו מעות לבנות ב"ה או בה"מ או לקנות ס"ת אמאי אין משנין אותו [אלא] מקדושה קלה לחמורה והרי עדיין לא השתמש בהן הקדש וכן הא דאמרינן משהגיע ליד גבאי אסור לשנותה הרי אין שם אלא הזמנה לבד י"ל דגביית המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה כו' עכ"ל וע"ש וכ"כ הב"ח בא"ח סי' קנ"ג ס"ג ובאמת הטור וב"י לא הביאו סיום דברי תשו' הרא"ש אלו וצ"ע:
(ה) אבל לא מת"ת לצורך ב"ה. ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו ס"ק ז' כתבו הרא"ש וטור דיכולין לשנות בני העיר אפי' לדבר הרשות היינו כשיחזרו ויגבו פעם אחרת אבל הכא לא יפרעו שוב וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' ט"ו דף ק"ח ע"א דאם רוצה לשנות למצוה אחרת עד שיגבו לאותה מצוה אחרת ויפרעו לצדקה הראשונה לכ"ע מותר כו' וע"ש:
(ו) וכל זה במקום שאין מנהג ידוע כו'. ואז אפילו טוען המקדיש טענת ברי שלא הקדישו לאוכל כמיניה לאפוקי מחזקת הקדש אלא א"כ התנה ברבים או בפני עדים בשעה שהקדיש כ"כ מהרש"ל בתשובות סי' ט"ו ומביאו הב"ח וכתבו שם כן גם בס"ת ולמדו כן מדברי מהרי"ק שורש קס"א גבי כלי כסף של הקדש ע"ש אבל בתשובת מהר"י כהן מקראקא סי' כ"א כתב שחלוקים הם כי ס"ת שדרך ומנהג העולם להניח בב"ה וידוע דשם האב נקרא על הס"ת א"כ מי יוציאה מחזקת האב כי מה שהניח הס"ת לשם אין ראיה שהיא של הק"ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס"ת להניח לקרות בס"ת ברבים וגם קדושתה גדול ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ולכן אין ראיה כי אף שהניחו הוא לשם בב"ה אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בב"ה ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בב"ה רק היו משתמשים בב"ה בשעת הצורך ואחר כך היו לוקחים לביתו וכתב מהרי"ק בשורש קס"א שכלי כסף הנ"ל שהניחהו שם הם בחזקת הק"ק וגם בס"ת כתב בשורש ע' שהוא בחזקת הבעל ששמו נקרא עליו ר"ל על מי שאומרים זה ס"ת של פלוני מטעם הנ"ל והאריך שם בענין מי ראוי להעיד כי בני העיר נוגעין בעדות אם לא יסתלקו וגם שיהא שם גם כן ס"ת אחרת וכן כתב הטור סי' ל"ו שכולן נוגעים בעדות וסברותיו נכונים מתיישבים על הלב וגם במה שחלק בין כסף לס"ת סברא נכונה היא כי קשה להוציא דבר מחזקת בעליו אם לא בהוכחה מבוררת הארכתי בדין ס"ת כי שמעתי שרב אחד פסק גם בס"ת שהיא של הקדש לכן הוצרכתי להביא ראיה ולהאריך בראיות וטעמים דלא כוותיה ע"כ:
(ז) אבל במקום שנוהגין כו'. כתב הב"ח ונראה דלפי מנהג אותם מקומות גם ב"ח גובה חובו מס"ת שבהיכל דכיון דבידו למכרו בשעת דחקו אף ב"ח יכול לגבות ממנו ודבריו צ"ע דלקמן סי' רע"ד סוף ס"ב פסק דאינו גובה חובו מס"ת כיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה וא"צ למכור ס"ת א"כ גם ב"ח אינו גובה ממנה דלא עדיף ב"ח מחייו עכ"ל הרי דבריו סותרים זא"ז ולענין דינא נראין דבריו שבכאן עיקר וכ"כ הטח"מ סי' צ"ז בשם הר"י ברצלונ' וכ"פ בש"ע סוף סכ"ג דב"ח גובו חובו מס"ת וכן כתוב בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קל"ח דף ס"ו ע"ד מי שהיה חייב לחבירו בשטר וה"ל ס"ת מונח בב"ה כמנהג ולא מצא ב"ח מקום לגבות מן הלוה יכול ליקח ס"ת כו' ע"ש:
(ח) הולכים אחר המנהג דכל המקדיש כו'. צ"ע דהוא ממהרי"ק ובמהרי"ק שם משמע דמגמגם בזה ונוטה לאסור שכתב ואשר כתבת שמעשים בכל יום באותן הגלילות כו' ומאחר דפשיטא שחלה קדושה על הכלים מכח דיני הש"ס ואתה באתה להפקיע מכח המנהג הלא ידעת שאין מנהג מבטל הלכה אלא א"כ הוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום ולא ע"פ המון בעלי בתים כמ"ש המרדכי בשם א"ז בר"פ הפועלים וגם כתב שם וצריך שיהא המנהג קבוע קודם שיבטל דין הש"ס ועוד כתב ר"פ הפועלים דבעינן שיהא מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת ככמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כו' וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל עכ"ל וצריך לומר דמשמע ליה להרב מדמסיים וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל משמע דהעיקר תלוי שיהא מנהג קבוע וגם הב"ח נמשך אחר דברו הרב וצ"ע:
סעיף ג עריכה
(ט) יכולים הצבור כו'. דוקא צבור אבל גבאי לא וכבר נתבאר זה בסי' רנ"ו סק"ח:
(י) אין יכולים לשנותו כו'. כתב המרדכי פ"ק דב"ב בשם מהר"מ דצ"ל שכבר נשתמש בהן והדליקו בב"ה דאי לא הדליקו בב"ה אפי' לדבר הרשות מותר לדידן דקי"ל הזמנה לאו מלתא ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקנהו להדליק בו בב"ה דנעשה נדר מכל מקום הציבור רשאין לשנות אפי' לדבר הרשות עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ וצ"ע בזה כי שאר פוסקים לא חילקו בכך ואדרבה מדחילקו בין נשתקע משמע דבלא נשתקע בכל גווני אסור לשנות ואפשר לזה השמיטו המחבר והרב האי דינא ונראה דהמרדכי מיירי כשהבעלים מסכימים בדבר וקמ"ל דמדקתני אסור לשנות משמע דאיסורא איכא במלתא אפי' הבעלים מסכימים והיינו דוקא בנשתמש בהן דאל"כ הזמנה לאו מלתא היא ודוק:
(יא) אבל לדבר מצוה יכולין לשנות. כתב המרדכי בשם מהר"ם אפילו לדבר מצוה דפחותה מיניה דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרי' מעלין בקודש ולא מורידין ולא לגבי תשמישי מצוה. ובד"מ כ' ע"ז וז"ל ונ"ל דהרא"ש (והט"ו ס"ב) פליגי אזו דהא כ' שאסור לשנות מעות ת"ת לצורך ב"ה וכ"כ מהרי"ק בשורש קכ"ח בשם הרשב"א עכ"ל ומביאו בהגהת דרישה סכ"ו אבל באמת דמהרי"ק שם כתב ז"ל לפי הנלע"ד לא יוכל שום פוסק לחלוק על זה שכתב המרדכי כו' דאי לא תימא הכי לפלוג וליתני בדידה כולה לדבר מצוה ולימא לא שנו אלא לדבר מצוה דחשיב כמותה אבל לדבר מצוה דגרע מיניה לא כו' ואע"ג שנשאל הרשב"א אם מעות של צדקה מותר לשנות לב"ה והשיב וז"ל מותר לשנות לעילוי כגון לבנות בית הכנסת או לקנות ספר תורה כו' משמע דוקא לעילוי וכן בטור י"ד כתב וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל כו' עד אבל לא מת"ת לצורך ב"ה נראה לע"ד דהתם בדלא ספקי אנשי הקהל לתרווייהו ואם יתנו המעות לצורך ב"ה יתבטל ת"ת וכן לעיל בהא שהשיב הרשב"א אבל היכא שאין המצוה האחרת בטל כו' פשוט שהוא מותר לכ"ע כו' עכ"ל וכן בפרישה העתיק דברי המרדכי אדברי הטור משמע דלא פליגי ומדברי הב"ח נראה דמחלק דהך דהרא"ש תשמישי קדושה הוא שכתב אדברי הרא"ש וז"ל ומיהו גבי נר ומנורה שהתנדבו לבהכ"נ אפילו נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפילו למצוה דפחותה מינה דדוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין אבל לא גבי תשמישי מצוה כ"כ המרדכי פ"ק דבתרא בשם מהר"מ וקרי לנר ומנורה תשמישי מצוה משום דלא נתנו בבית הכנסת אלא כדי להאיר למתפללים בתוך הסידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמיש מצוה לאדם עצמו וכה"ג כתב מהרא"י בכתביו דהפחים שעל הספר תורה אינן תשמישי קדושה כיון שלא נעשו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו להוציא ספר תורה שלא הוזמנה לקריאה לחובת היום וה"נ כדי שלא יטעו בתפלה כשאין מאור בבהכ"נ עכ"ל ואין נראה כן דעת מהרי"ק ונראה דס"ל דמעות שהתנדב לצורך בית הכנסת עדיף מתשמישי מצוה כיון שאין שם קדושה על המעות:
בית יוסף בשם מהרי"ק שורש קכ"ח שכתב בשם תשו' הרשב"א דהא דאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה כו' היינו דוקא בשיש מנורות ונרות כדי הצורך לבית הכנסת אבל אם אין סיפוק אין הציבור רשאין לשנות עכ"ל ועיין במהרי"ק שם סוף השורש ההוא דמביא תשובה אחרת להרשב"א שסותרת תשובה זו וכתב דצ"ל שהראשונה אינה תשובת הרשב"א וע"ש דמסיק שאף אם המאור מתרבה ומדליק בריוח יותר מפני נדבתו של זה הנודב מכל מקום אם לא יחסר המזג מכדי הספוק אף בלא נדבתו של זה נראה לע"ד דיכולים נמי לשנותה אך אם אין קבע למאור אלא על פי יד הנודר ולפעמים לא יספיקו הקהל שמן למאור די הסיפוק הראוי בזה נראה שאין כח לשנותה ע"כ:
(יב) ואם היה המתנדב עובד כוכבים כו'. משום דעובד כובבים מיפעי פעי ויאמר הקדשתי דבר לב"ה של יהודים ומכרוהו אותו וכתוב בתשובת הרא"ש אבל ישראל אפילו הוא לא ציית לדברי חז"ל ופעי על תקנתם לא חיישינן לפעייתו דליכא חילול השם בזה ומביאו בית יוסף וד"מ ועי' בתשובת מהר"א מזרחי סי' נ"ג מזה ועוד שאר דיני הקדש ע"ש:
(יג) כל זמן שלא נשתקע שם בעליה. משמע אבל נשתקע שם בעליה מותר לשנות אפילו לדבר הרשות ואע"ג דהתוס' כתבו בערכין (דף ו' ע"א) אילימא לדבר הרשות מאי אריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי ה"מ למימר מאי אריא נשתקע אפי' לא נשתקע נמי עכ"ל ובע"כ ט"ס הוא למעיין שם בכמה הוכחות וצ"ל מאי אריא לא נשתקע אפי' נשתקע נמי ומשמע להו הכא מדקתני התם בברייתא סתמא אסור לשנות משמע אפי' נשתקע והיינו לדבר הרשות כדמוקי לה התם בש"ס אם כן משמע מדברי התוס' דאפי' נשתקע אסור לדבר הרשות אין מדבריהם ראיה דאינהו סבירא להו דאפילו בישראל אסור לדבר הרשות אפילו בנשתקע דהא הך ברייתא דמשמע להו דבכל גווני אפילו בישראל מיירי והפוסקים וט"ו לא ס"ל הכי אלא ס"ל דבנשתקע אפי' לדבר הרשות שרי א"כ גם בעובד כוכבים שרי דאין לחלק בזה בין עובד כוכבים לישראל לומר דעובד כוכבים מיפעי פעי כיון דנשתקע שם בעליו מעליו ובהכי מתיישב קושית התוס' שם שכתבו דה"נ ה"מ למימר מאי אריא נשתקע כו' דלא המ"ל הכי משום דבנשתקע שרי אפילו לדבר הרשות בין בעובד כוכבים בין בישראל וכן עיקר:
סעיף ה עריכה
(יד) אבל מי כו'. צריך עיון דנראה דהרב משווה דברי תשו' הרשב"א להגמ"ר פ"ק דב"ב בשם א"ז קצר ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא לחומרא גבי יורשים אבל לא משמע כן מתשובת הרשב"א ס"ס תרנ"ו שכתב שם וז"ל ואם נסתפק אם היה דעתו לחזור או לא מסתבר שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאמרו שנתקיים התנאי עליהם להביא ראייה וודאי זה כאותו ששנינו בבריי' דפרק מי שמת הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה ואף על פי שזה ספק הקדש אין אומרים בו ספיקא דאיסורא ולחומרא חדא דהקדש עניים ממון בעלמא הוא ואמרינן להו אייתי ראיה ושקולו וכאותו כאמרו בפ' אותו ואת בנו (דף עט) גבי מתנות של כלאים כו' ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בית הכנסת אינו הקדש כל שהוא ספק בתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה דאמרינן בפרק מי שמת בענין ש"מ שעמד שחוזר במתנתו אבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו ותיקו דהתם לקולא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואפילו לדברי מי שפוסק שם לחומרא מסתבר דהכא לקולא דהתם הוא שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל כאן דמסופק אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין מיד בעליו עכ"ל ואם איתא מאי ראיה מייתי ממתנות כהונה וכן מעמד חוזר דהתם לאו יורשים הוא אלא אין חילוק ולעולם ה"ל ספק ממון לקולא וגם מדברי מהרא"י בפסקיו ס"ס ע"ג משמע להדיא שאין חילוק אלא בכל ענין ה"ל ספק ממונא לקולא שכתב שם גבי הקדש באסמכתא וז"ל אבל אין לחייב מטעם דניזל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי דצדקה דבפ' מי שמת (דף קמ"ח ע"ב) בעי ש"ס הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו ופסק בא"ז התם (כדאיתא בהג"א שם) דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו ואשר"י דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר וכדמוכח התם עכ"ל וגם בתשו' הריב"ש סי' ק"ע מבואר להדיא שאין לחלק בהכי ע"ש. וגם דברי הגמ"ר צריך עיון שהביא מברייתא דת"כ וירושלמי גבי לקט ושכחה ופאה דספק לחומרא לצדקה והך ברייתא הא מייתי לה בש"ס דידן פ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד ע"א) ומפרש רבא התם טעמא משום דקמה בחזקת חיוב קיימא משמע הא לא"ה ה"ל ספק ממונא לקולא וכן מדפריך התם אביי והרי עיסה הנעשה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא אלמא ספק עניים ספק ממונא הוא ולא ספק איסור דאל"כ לא ה"ל לרבא לשנויי מעיקרו טעמא דקמה בחזקת חיוב קיימא תיפוק ליה דהוי ספק איסורא ולחומרא שוב מצאתי בר"ן רפ"ק דנדרים (דף ז' ע"א) גבי הא דבעי ש"ס יש יד לצדקה או לא כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין וז"ל ובפאה וצדקה כתב הרשב"א ז"ל דאזלינן לחומרא כיון דסלקא בתיקו וכ"פ הרמב"ן ז"ל בהלכותיו דקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא כו' ותמהני שהרי סוגיא מפורשת היא בס"פ הזרוע ולחיים שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע כו' ועוד דאמרי' בפ"ק דיומא (ריש דף ט') כו' עד אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מיקרי ספק דאיסורא כלל אלא ספק דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור מדבריהם ז"ל עכ"ל וצ"ע שהרי דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל ג"כ דה"ל ספיקא דממונא ולקולא גם צ"ע מ"ש מהרא"י ואשר"י דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר דמשמע דמודה הרא"ש דספקא דעניים ה"ל ספקא דממונא ולקולא והא ליתא כמ"ש הרא"ש בריש פ"ק דנדרים אהך בעיא דאומר והדין ולא איפשטא ותיקו דאורייתא לחומרא עכ"ל והא דהוצרך הרא"ש פ' מי שמת לטעם אחר נ"ל משום הפקר דפשיט' דלכ"ע הוי ספק ממונא לקולא כמ"ש הר"ן שם וגבי הפקר אין ספק דהו"ל ספקא לקולא ע"כ שוב מצאתי בתשו' רבי בצלאל סימן ט"ו מביא תשו' הר"ן סי' א' ותשובת ריב"ש סי' ק"ס דפסקו דהוי ספק ממונא ולקולא ומשמע התם בפשיטות דהכי קיימא לן וכן פסק המחבר בפשיטות והרב בח"מ סי' ר"ן סעיף ג' גבי הך בעיא דפ' מי שמת בהקדיש נכסיו כו' דאם עמד חוזר (ואפי' תפסו העניים מוציאין מידם והיינו על פי דברי הריב"ש דבתיקו שבש"ס לא מהני תפיסה ועיין בים של שלמה פ"ק דב"ק סי' ה') שוב מצאתי בתשובת מהרי"ו ס"ס קע"ג שכתב וז"ל ואם יש נפשך לומר ולהשיב דכיון שאמרה האשה לתת לצדקה א"כ הוי כמו איסור וספק איסורא לחומרא כדאמר בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו וסלקא בתיקו וכתב הרא"ש דמספק לא מבטלין ההקדש התם דהקדיש כל נכסיו בסתם איכא לספוקי דדעתו היה בין יחיה בין ימות ומחיים התחיל ההקדש ולא לאחר מיתה אבל הכא בנ"ד דפירשה האשה לאחר מותה בהדיא איכא למימר שלא התחיל הצדקה מעולם דהנכסים בחזקת יורשים ודמי להא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש והכי נמי כשמתה הרי הן ברשות היורשים עד כאן והדברים צ"ע:
סעיף ו עריכה
(טו) אלו המעות שהטמין אביך כו'. פירוש שאינו יודע היכן המעות שהטמין אביו ומראה לו בעל החלומות המעות ואומר לו אלו המעות שהטמין אביך וכן הוא בסנהדרין (דף ל' ע"א) שבא בעל החלום ואמר ליה כך וכך הן במקום פלוני הן של מעשר שני הן זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והשתא הוי שפיר רבותא: