שולחן ערוך יורה דעה קצט ו

חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום טוב שאי אפשר לחוף אז, תחוף בערב שבת, וכן אם חלו ב' ימים טובים ביום חמישי וששי, וחל ליל טבילתה בליל שבת, תחוף ביום רביעי בשבת ותקשור שערותיה כדי שלא יתבלבלו.

הגה: גם תזהר בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טינופת, ושלא ידבק בה שום דבר, גם מנגיעת תבשילין, או מנתינתן לבנים הקטנים, תיזהר, אם אפשר לה ליזהר, אם הם דברים הנדבקים (טור וכן כתב הבית יוסף בשם הרא"ש וסמ"ג וסה"ת). ואם אי אפשר לה ליזהר, כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה ליגע בהן בשעת אכילה, אין לחוש, ומכל מקום תרחוץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה.

ובשעת טבילה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה, שלא יהא דבר חוצץ, ותדיח בית הסתרים במים חמים שהוחמו, ואפילו ביום טוב, וכן תחצוץ שיניה בטוב בשעת הטבילה שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם.

(ועיין לעיל סימן קצ"ז אם לא חל טבילתה במוצאי שבת, אם תוכל לטבול במוצאי שבת):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(י) גם תזהר כו' קאי אכל מקום שהחפיפה מרוחקת מהטבילה יום או יומים:

(יא) ובשעת טבילה תעיין כו'. המחבר אזיל לשיטתו בב"י אבל ל"נ דגם הטור מודה דתעיין ותבדוק בשעת טבילה אלא דס"ל דכיון דהחפיפה מרוחקת מהטבילה תעיין ותבדוק גם בשעת חפיפה דאין להפרידם זה מזה ואפ"ה ס"ל להטור דיש ליזהר בימים שבין החפיפה ועיון הראשון לטבילה שלא ידבק בה שום דבר גם מנתינת תבשיל דשמא לא תעיין עוד בשעת טבילה שתסמוך על עיון הראשון וכן הרשב"א והר"ן שכתבו דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טביל' כו' משמע דה"ק שעיינה בשעת חפיפה וחזרה ועיינה בשעת טבילתה כו' וכן משמע ממ"ש הרשב"א ולא עוד אלא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כ"ש זו שיש כמה עונות בין חפיפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה תבשילים ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אא"כ עיינה בשעת טבילה ממש עכ"ל ומביאו ב"י וע"כ בעיינה בשעת חפיפה הוא דאל"כ פשיטא דלא עלתה לה טבילה דתיפוק ליה משום שלא עיינה כלל כדלקמן סעיף ח' ומאי פסקה אלא ודאי סתמא דמלתא בשעת חפיפה נמי עיינה ודוק וא"כ לכ"ע צריכה לעיין ולבדוק בשעת חפיפה ובשעת טבילה וליזהר בין החפיפה לטבילה מליגע בדברים החוצצים (הראוים לידבק כדלקמן סעיף י"ב וכן משמע בב"י ודוק) אם אפשר וכמ"ש הרב והכי נהוג:

(יב) בית הסתרים כו' ביו"ט. אבל לא כל הגוף טור וב"י וה"ה בשבת מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש פניה ידי' ורגליה או שאר אברים כל שאינה רוחצת כל גופה וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שכ"ו ובתשובת משאת בנימין סי' ה' כ' דאפשר דבחמין שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ שאר אברים חוץ מפניו ידיו ורגליו ומסיק לענין רחיצה ללבון דבין בשבת בין ביו"ט ובין בט' באב ובין ביוה"כ תלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה והרחיצה צריך לשנות קצת שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ובשבת ויו"ט בצונן אפי' כל גופה ובחמין דוקא באותו מקום ובין ירכותיה ודוקא בחמין שהוחמו מע"ש ומעיו"ט גם תזהר מאיסור סחיטה שלא תרחוץ בבגד רק בידיה וכל זה מדינא אבל כמדומה לי שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש ויו"ט או הוחמו בשבת ויו"ט גם אינה יודעת ליזהר מדין איסור סחיטה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג יש להתיר להן כמו שכתבתי עכ"ל וטעם זה קלוש הוא ול"נ טעם מנהגן שאין לובשין לבנים בשבת משום שאז היו צריכין לטבול במוצאי שבת והיו מרחיקין הטבילה מן החפיפה והא ראיה שביו"ט לובשים לבנים ובשבת הוא שנהגו שלא ללבוש ולענין לבישת לבנים בט"ב עיין בא"ח סימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ולענין אבילות ע"ל סימן שפ"א ס"ה בהג"ה:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

(ט) וכן אם חלו ב' ימים כו'. בטור כתוב או אם חל יו"ט במוצ"ש ותמה ב"י דכ"ש הוא מדין הראשון דב' יו"ט ביום ה' ו' ויש מתרצין דהטור קאמר בסיפא ב' יו"ט ביום א' ב' ואכתי קשה היינו רישא ובדרישה תירץ דאי לאו סיפא הוה אמינא דוקא ברישא שחל יו"ט ה' ו' והטבילה בליל שבת מותרת לטבול כיון דביו"ט יכולה לחמם קיתון של מים להדיח קמטיה וכמ"ש הטור בסמוך משא"כ כשחל טבילתה במוצ"ש דבשבת אסור להדיחם ובמ"ש היא הומה לביתה קמ"ל דאפ"ה מותר ובזה נתיישב דברישא כתב הטור חופפת ברביעי ולא הזכיר רחיצה משום דאפשר לרחוץ ביו"ט משא"כ בסיפא מ"ה כתב שם רוחצת וחופפת בע"ש עכ"ל. לפי דבריו הטובלת בליל שבת ויו"ט ביום ו' צריכה לרחוץ קמטיה וסתריה ביו"ט קודם לשבת ודבריו נכונים:

(י) גם תזהר כו'. זה מדברי הטו' וכונתו דאע"ג דעכ"פ צריכה עיון ובדיקה קודם הטבילה בגופה ובראשה כדמסיק כאן בש"ע אלא דמכל מקום תהיה נזהרת מדברי חציצה בימים שבנתיים כיון שלא תעשה בשעת הטבילה חפיפה אלא היא סומכת על החפיפה של יום ד' ובזה ניתקן כל מה שהוקשה לב"י על הטור בזה וכתב הטור ואם טבלה ולא עיינה בעצמה קודם לכן אם נזהרה להתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה עכ"ל וטעמו כיון דכבר חפפה ובדקה כל גופה וראשה ביום ד' ונזהרת אח"כ בימים שבנתיים הוה טבילה שפיר. ומו"ח ז"ל כתב דהאי אם לא עיינה שכתב הטור אין פירושו עיון הגוף דזה ודאי לא הוה טבילה אלא קאי אעיון יתירה דהיינו בין אצבעותיה כו' ודבריו תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דבדיעבד מהני עיון הקדום כמ"ש הטור בשם הרשב"א ופסקו כאן בש"ע סעיף ח':

באר היטב

עריכה

(ט) תזהר: זה קאי אכל מקום שהחפיפה מרוחקת מהטבילה יום או יומים. ש"ך.

(י) תעיין: כ' הש"ך דלכ"ע צריכה לעיין ולבדוק בשעת חפיפה ובשעת טבילה ולזהר בין החפיפה לטבילה מליגע בדברים החוצצים הראוים לידבק אם אפשר וכמ"ש הרב והכי נהוג.

(יא) ותדיח: אבל לא כל הגוף וה"ה בשבת מותרת לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש פניה ידיה ורגליה או שאר אברים כל שאינה רוחצת כל גופה וכמ"ש באורח חיים ריש סימן שכ"ו ובתשו' מ"ב סימן ה' כתב וכמדומה לי שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת וי"ט (ואפשר משום שאין אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש או מעי"ט או הוחמו בשבת וי"ט גם אינה יודעת ליזהר מדין סחיטה) עכ"ל וטעם מנהגן שאין לובשין לבנים בשבת משום שאז היו צריכין לטבול במ"ש והיו מרחיקין הטבילה מהחפיפה והא ראיה שבי"ט לובשין לבנים ובשבת הוא שנהגו שלא ללבוש ולענין לבישת לבנים בט"ב עיין באורח חיים סי' תקנ"א ס"ג בהג"ה ולענין אבילות ע"ל סימן שפ"א ס"ה בהג"ה עכ"ל הש"ך.

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}