שולחן ערוך יורה דעה סט כ
<< · שולחן ערוך יורה דעה · סט · כ · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר -- מותר. ולפי זה בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה מותר. ויש מי שאוסר בזה ובזה. ויש לחוש לו לכתחלה.
- הגה: ויש אוסרין (תוספות ורא"ש וכמה מן האחרונים) אפילו בדיעבד כדי קליפה (הגהת ש"ד ובשערים ומהרי"ב ומהר"ש וב"י וארוך). והכי נהוג. ודוקא מה שמונח בתוך הציר אבל מה שחוץ לציר שרי. והכלי שנפל בו אותו הציר אסור. וכן אם היה כלי חולבת ויש בו לכלוך אסור הבשר דאף לאחר שיעור מליחתו נחשב כרותח (הגה ש"ד ות"ה סימן קנט). אבל אם הוא הפסד מרובה ואית ביה גם כן צורך סעודת מצוה יש להקל ולומר דאחר ששהה שיעור מליחה לא מחשב צירו כרותח (ד"ע. ועיין לקמן סימן צא).
ולפי דבריו אף על פי ששהה הבשר במלח כשיעור -- אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה. ואסור לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו. ואם חתך צריך להגעילו. הגה: ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהה שיעור מליחה דאין מליחה לכלים. וכן עיקר דמותר (ת"ה סימן קנ"ב ואו"ה כלל לז'). אבל הסכין צריך הדחה אחר כך או נעיצה בקרקע אם נתייבשה עליו הציר (ארוך) ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום הסכין אלא משום שיצא דם בעין על הבשר. ואם רוצה להדיחו שם היטב ולחזור ולמלחו שם מותר.
וכשרוצים לעשות מליח להתקיים לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב כשיעור הראוי מדיחים אותו יפה יפה ואחר כך חוזרין ומולחים אותו כדי שיתקיים ואפילו בכלי שאינו מנוקב ואפילו לפי סברא זו אם רוצה למלוח ולאכול צלי בלא הדחה עושה ואינו חושש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונע המלח מלבלוע דם. והני מילי במולחו ומעלהו לצלי אבל אם שהה במלחו -- המלח בולע הדם ונאסר, ולפיכך מדיחו יפה יפה וצולה ואוכל. (ועיין לקמן סימן ע"ו מדין בשר שנמלח ולא הודח ונצלה כך).
מפרשים
(עט) ונתמלא מציר מותר. הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר כ"כ הפוסקים:
(פ) ויש אוסרין. דס"ל דציר זה הוי כשאר ציר ורותח הוא ונבלע בבשר ומ"מ אינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתוב בת"ח ריש כלל י"ד דאם הדיחו קודם שנתנו לכלי שאינו מנוקב שרי לכ"ע ומשמע שם דאפילו נתמלא אח"כ ציר קאמר וכבר נתבאר לעיל סס"ח דבדיעבד סגי אפילו בהדחה א' אחרונה ונ"ל דה"ה הכא ומשמע דהאוסרין אוסרין אותו מיד אפילו לא שהה בכלי כיון שיש ציר בכלי וכ"כ באו"ה כלל י' דין ט"ז להדיא ע"ש ועיין בס"ק ל"א:
(פא) כדי קליפה. ואע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שהרי כבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע וכדלקמן סימן ע' כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב וק"ל ומהרש"ל חלק בספרו פכ"ה סימן ע"ו ואסר כל מה שבציר ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ולדברי הרב לא מהני' ס' לבטל דכל מקום דצריך קליפה אין מבטלין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שחוץ לציר אין מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה וכ"כ באו"ה כלל י' דין י"ט וז"ל ומיהו מה שבתוך הציר אסור אפילו אם יש ס' בכל החתיכה נגדו דהא מה שחוץ לציר אינו מצטרף לבטל מאחר שדם אינו מפעפע עכ"ל וברור הוא והרב בת"ח שם דין ב' כ' על האו"ה ואינו נראה דאם היה ס' בבשר שבציר נגד הציר שרי לדבריו דאוסר הכל בדליכא ס' עכ"ל ותמהני דהא אף האו"ה לא קאמר אלא דמה שחוץ לציר אינו מצטרף וכמבואר בדבריו להדיא:
(פב) והכלי כו' אסור. כבר נתבאר לעיל דין קערה שמלח בה בשר בסעיף ט"ז ובס"ק ס' וכאן שכתב סתם והכלי שנפל בו הציר אסור מיירי בענין דא"א לקלפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס וכדכתב הרב לקמן סימן צ"א סס"ה ע"ש והכי איתא בת"ח כלל י"ג ע"ש:
(פג) וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך כו'. משמע מדברי הרב דכשהכלי אינו מלוכלך אפי' היה בן יומו מותר וכן משמע מדבריו לעיל סוף ס"ח וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ד בהדיא ע"ש ואע"ג דבהגהת ש"ד (בסוף שער ז' ומביאה ב"י בס"ס זה) שממנה הוציא הר"ב מקור דין זה מבואר שאם הכלי ב"י צריך ס' נגד כל הכלי מ"מ הי' נראה להרב לפסוק דלא כוותיה בזה כיון דקיי"ל דאין מליחה לכלים וכ"כ בסימן ק"ה סי"ב בהג"ה דאם נמלח היתר בכלי איסור מותר דאין מליח כרותח כ"כ להפליט מה שבלוע בכלי וכ"נ להדיא דעת מהרש"ל פכ"ה סימן פ"ג והוא פשוט דלא כהעט"ז שהעתיק הג"ה ש"ד לפסק הלכה ותימה עליו שהרי הוא עצמו כ' בסי' ק"ה סי"ג דאם מלח בשר בכלי של איסור מותר שאין המלח מפליט האיסור מן הכלי ע"כ ומ"ש הר"ב אסור הבשר משמע דאסור כולו קאמר אי ליכא ס' נגד הלכלוך וכן כתוב בת"ח שם והטעם ע"ש:
(פד) אבל אם הוא הפסד מרובה כו'. כלומר דבכה"ג אפילו לענין לכלוך דחלב אמרינן דהציר לא מחשב רותח וכן מבואר בסי' צ"א ס"ה בהג"ה א' וכן מוכח בת"ה סי' קנ"ט להדיא ע"ש:
(פה) ולפי דבריו אע"פ ששהה הבשר כו' עד שידיחנו יפה יפה. צריך ביאור איך דין זה תלוי בזה והלא כל הפוסקים מודים בזה שצריך להדיח הבשר יפה יפה וכדאיתא בש"ס להדיא אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וגם המחבר כתב לעיל בסעיף ז' בסתם שצריך להדיחו יפה יפה ונראה דכוונת המחבר לומר דכיון דדעת היש מי שאוסר הוא דס"ל דציר היוצא מבשר מליח לאחר שיעור מליחתו רותח הוא וחשיב דם ולא מוהל ונבלע בבשר א"כ אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה מיד קודם פליטת כל צירו וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ה מה"ט וכמו שיתבאר שם וכן מוכח בב"י ס"ס זה ד"ה ומ"ש הר"ר יונה כו' עיין שם ודוק ועיין בסימן ע' ס"ק כ"ד עי"ל דודאי טעם הדחה לאחר מליחה הוא משום הלחלוחית ומלח שעליו ולפ"ז כשחתכו מכל צדדים מותר לאכלו בלא הדחה אבל לסברא זו דהציר קודם ההדחה חשיב דם אם כן לעולם צריך הדחה להסתים נקבי הפליטה ודוק:
(פו) ואם חתך צריך להגעילו. היינו דוקא לסברא האחרונה אבל לפי מה שפסק המחבר דלכתחילה יש לחוש לדבריו ובדיעבד שרי א"כ אינו אסור אלא לחתוך לכתחלה אבל אם חתך א"צ הגעלה וק"ל:
(פז) ויש מתירין. אפילו איכא גומות בסכין כי ע"י הולכת והבאת סכין בבשר מתקנח הלכלוך זה מן הגומות כ"כ מהרא"י בת"ה שם ובהגהת ש"ד שער ט' ומביאו הרב בת"ח סוף כלל י"ז ומהרש"ל בא"ו שלו שער ט' פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב והיינו דוקא לעצמו אבל לאחרי' יש להורות להתיר בדיעבד אף אם לא קנחו וחתך בו רותח עכ"ד וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי וע"ש ועי' בסי' ע"ו ס"ד:
(פח) דאין מליחה לכלים. כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ז אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר ע"י מליחה היכא דליכא טעמא דמשריק שריק ומה"ט נאסר כלי שא"מ שנמלח בו וק"ל:
(פט) וכן עיקר כו'. משמע דאפילו לכתחלה מתיר לחתוך וכ"כ בת"ח שם להדיא ותימה כיון דהסכין צריך הדחה אח"כ וכדמסיק א"כ אמאי לא חיישי' דלמא ישכח להדיחו וכדלקמן ר"ס צ"א דאסור להניח היתר צונן שאין דרכו להדיח בקערה של איסור צונן דילמא אכיל בלא הדחה וסכין דבר שאין דרכו להדיח הוא כדלקמן סי' צ"ה ס"ק א' ודוחק לומר דשאני הכא כיון שאין גוף המאכל צריך הדחה אלא דאיכא למיחש שמא יחתוך אח"כ בלא הדחה דהא הך דלקמן סי' צ"א מדברי הרשב"א הוא והרשב"א כתב דבכלי של היתר נמי דינא הכי כמ"ש שם בס"ק ב' ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דילמא משתלי להדיח מה שאין כן בסכין דהאיסור שע"ג נראה לעין ואם ירצה להשתמש בו יראה לעינים הדם שע"ג וידיחו א"נ שאני הכא כיון דמדינא ליכא איסורא לאחר ששהה שיעור מליחה לרוב הפוסקים מיהו בסכין של איסור משמע בת"ח שם דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר ובדיעבד מותר ודמי למאי דלקמן סי' ק"ה סי"ב בהג"ה ע"ש:
(צ) אבל הסכין צריך הדחה. אף שעדיין לא נתיבשה הציר עליו וכ"כ בד"מ ובת"ח שם:
(צא) או נעיצה. דין נעיצה ע"ל ס"ס קכ"א:
(צב) מדיחין אותו יפה יפה. זה נמשך ג"כ לסברא האחרונה הנ"ל ולפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה וק"ל:
(צג) אם רוצה למלוח ולאכלו צלי כו'. עד סוף הסימן נתבאר על נכון בסי' ע"ו ע"ש:
ולפ"ז בשר שנפל לתוך ציר כו'. דלא חשיב עוד רותח וא"ל ממ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין מלח במלח דק כו' כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' משמע דבלא מים הוי רותח אע"פ שעבר שיעור מליחה י"ל דהתם רוצה להתיר אפילו למאן דפליג אמעש' דרש"י ואוסר כמ"ש המחבר בסמוך מ"מ מודה לעיל כיון שהמים מבטלין המלח וכתבו הטור לרווחא דמלתא שהוא אליבא דכ"ע וכאן כתב והתירו רש"י כלומר שאין זה אליבא דכ"ע ומו"ח ז"ל פירש טעם מעשה דרש"י לפי שהמוהל הוא היתר ואף שנתערב בו לחלוחית דם ומלח שעל הבשר המוהל מבטל כח המלח ולא חשיב כרותח דמה לי מים מ"ל מוהל והטור לא אתי לעיל אלא לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם ומלח של איסור גרידא דהוה אסור וכו' ואין זה נייח דהא התם ג"כ מיירי אחר ששהה שיעור מליחה וכבר הלך לו כל הדם ומה שיוצא אח"כ ג"כ מוהל הוא וכמו הכא. וגם מ"ש בטעם דרש"י שהמוהל מבטל כח המלח הא ודאי ליתא דלאו משום ביטול מתיר רש"י דא"כ היאך מדמה אותו למים אלא דבר ברור שלרש"י אין כאן איסור לגמרי שכבר פסק כחו של מלח בשעת הפליטה כמש"ל בשם הרא"ש וסמ"ג או משום שנתייבש או משום שפסק כחו של מלח וא"צ כלל לבטלו ולא תקשה א"כ לרש"י למה לי הדחה אחרונה שאחר המליחה וכן למה אסרו לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה ל"ק מידי דודאי המלח עכ"פ אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר כיון שנתייבש והוי כמו דם צונן הנדבק בו דצריך הדחה ואין כאן שום דבר רותח שיבליענו בתוך הבשר כי אין כאן אלא מוהל בעלמא ואין לו כח להבליע בבשר כמו שאין למים כח להבליע בבשר וע"ז אמרו בשם רש"י מ"ל מוהל מ"ל מים וע"כ לרש"י אם חתך בסכין אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון שאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים עליו בסמוך צריך הגעלה ויפה כתב ב"י שמעשה דרש"י חולק עם אגרת דר' יונה שמביא הטור ולא כדעת מו"ח ז"ל שכתב דאף לרש"י הוא האיסור בחתיכת סכין כמו לר' יונה כיון שיש שם איסור דם ומלח ואין שם מוהל לבטל דזה אינו דאין כוונת רש"י שהמוהל יעשה ההיתר בביטולו האיסור אלא כוונתו דאין המוהל עושה שום איסור ונשאר על הבשר שם צונן:
אחר ששהה כדי מליחה מותר. זה מעשה דרש"י והטעם דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר שהרי אחר ששהה כשיעור מדיחין אותו לבשלו בקדרה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה מ"מ אותו דם (שנמלח) [שבמלח] נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח לבלוע בבשר דאל"כ נאסר כל בשר שמניחין במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו נבלע בבשר דמה לי מים מ"ל מוהל שניהם היתר הם אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו כח לצאת כ"כ התוס' והרא"ש כתב עוד א"נ דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם ומחמת אותו המלח לא יחשב עוד כרותח ול"ד לבר יונה דנפל לכמכא שהיה נחשב כרותח אם היה הכמכא מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו אף שהיה הכותח נמלח מזמן מרובה דהתם לא פסק כח המלח וכ"כ הסמ"ג דברי התירוץ השני של הרא"ש שזכרנו וכתב עליו שהוא טעם הגון ומכח התירוץ הזה פסק בת"ה סימן קנ"ט והביאו רמ"א בסמוך סעיף זה באחד שמלח אווז ונמצא טרפה ואחר ששהה שיעור מליחה נתנו עם בשר כשר ופסק שם כיון דהוא צורך סעודת מצוה וגם יש הפסד מרובה י"ל כיון שכבר שהה שיעור מליחה לא מיחשיב עוד רותח שכבר פסק כח המלח אבל באין הפסד מרובה כתב להחמיר כיון שהסמ"ג עצמו כתב בשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהם לחים אם שניהם מלוחים ואינם יבשים שניהם אסורים משמע אפילו לאחר שיעור מליח' איירי וגם סה"ת וש"ד וא"ז ס"ל דגם אח"כ מיחשב רותח ע"כ אין להקל אלא במקום דוחק כדלעיל והנה יש לנו לתרץ עכ"פ דברי הסמ"ג שלא יהיו מוכחשים אהדדי ונ"ל דס"ל לסמ"ג דלא אמרינן סברא זו דפסק כח המלח אלא דוקא באם הפליט דם מן הבשר משא"כ בבשר שנפלט כבר כל דמו והודח ואח"כ מלחוהו להיותו קיים ודאי חשיב רותח דהרי אותו מלח לא עשה פעולה שנאמר עליו דפסק כחו והוה כההיא דכמכא שזכרו הרא"ש והסמ"ג מ"ה יפה כתב הסמ"ג בבשר מליח כזה אם נגע בגבינה הוי עדיין רותח לעולם כל זמן שהוא לח ולפ"ז יש לנו לומר דגם כל החולקים שמביא בת"ה שם מיירי בענין זה ונמצא לא יהיה מחלוקת כלל ויהיה ראוי לפסוק אפילו שלא במקום הפסד מרובה להתיר אמנם מצד אחר יש פלוגתא דהסמ"ק מביא על מעשה דרש"י בשם ריב"א דאחר שיעור מליחה אין עליו שם רותח לענין דם אבל בשר רותח מיקרי מ"ה אם נפל ההוא ציר על גבינה אוסר וע"כ פסק בהג"ה ש"ד ומביאו רמ"א סעיף זה דאם הדיח הבשר בכלי חולבת מלוכלך דאסור וא"כ גם בההוא דאווז טריפה של ת"ה דלעיל יש לאסור דמ"מ הוה בשר רותח ואוסרת הבשר אלא דהרא"ש והסמ"ג ע"כ לית להו חילוק זה דא"כ לא היו מקשים כלום מן יונה דכמכא וכמו שכתב ת"ה הוכחה זו על חילוק שבין הציר לחתיכה עצמה שא"א לומר כן וע"כ יפה הכריע ת"ה בין הפסד מרובה או לא וראיתי למו"ח ז"ל חולק על האי פסקא דמהרא"י מחמת שהאווז הנבילה היא פתוחה תמיד ליפלט ציר נבילה וכיון שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אלא ע"י טיבול אע"פ שהבשר אינו רותח מ"מ הציר רותח ואוסר ולעד"נ דאין לאסור מטעם זה דכבר הוכיח בת"ה שם שהסמ"ג והרא"ש לא ס"ל האי חילוקא דא"כ לא היו מקשין כלום אלא ודאי דגם הציר הוא אינו רותח אחר שיעור מליחה וא"כ אף אם יש איזה פוסק דס"ל לחלק כן מ"מ כדאי הם התו' והסמ"ג והרא"ש בחד שינויא לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה ויפה פסקו מהרא"י ורמ"א וגם רש"ל פסק לעיל סעיף ט' כהך סברא דפסק כח המלח מחמת שהפליט דם ולעיל הבאתי דבריו ע"ש אלא דבפר' כ"ה סי' ס"ח חולק הוא על מהרא"י וכתב שיש לחלק בין הבשר להמלח והא דלא תירצו כן בההיא דכותח היינו דדוקא בבשר יש לחלק ולומר שהמלח פסק כחו אחר שהפליט ונבלע כח רתיחתו בבשר אבל בכותח אין לחלק בהכי שאם המלח אינו כרותח אף הכותח אינו כרותח אלא ע"כ הכל כרותח עכ"ל וכדאי הם מהרא"י ורמ"א לסמוך עליהם במקום מצוה והפסד גדול כמ"ש שם:
כדי קליפה והכי נהוג. אבל רש"ל פסק כאו"ה דאוסר מה שבתוך הציר לגמרי ושכן נהגו וכתב שכן משמע גם לשון התוספות והסמ"ג והמרדכי שכתבו לשון אסור הכל כנלע"ד למעשה עוד כתב רש"ל דמכל מקום אם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפי' חד בתרי בטל ובזה יש לסמוך אדברי רש"י דמיקל בכל ענין:
והכלי שנפל בו כו'. דהכלי נוח יותר לבלוע מן הבשר שאין לו מקום לצאת:
ויש בו לכלוך כו'. ה"ה אם אין בו לכלוך והכלי חולבת הוא בן יומו דאסור כ"כ ב"י: יש להקל ולומר כבר נתבאר זה תחילת סעיף זה:
ולפי דבריו אע"פ ששהה כו'. קשה הא ודאי גם לרש"י צריך הדחה יפה כמו שהוזכר בגמ' ופוסקים ויש לדחוק דה"ק לרש"י א"צ תכף הדחה אחרונה אלא יכול להניחו בכלי שאינו מנוקב וכשירצה לבשלו ידיחנו אז אבל לסברת החולקים דהוה עדיין רותח צריך תכף להדיחו קודם שיניחנו בכשא"מ ולא ישימנו בכלי שא"מ עד לאחר ההדחה שימלחנו שנית כדמסיק אח"כ אלא דאין לשון הש"ע מורה על זה:
אין האיסור משום הסכין. משמע דהסכין מותר אפילו תוך שיעור מליחה וכ"כ בת"ח מטעם דם מישרק שריק וקשה דהא גבי כלי מנוקב ג"כ מותר מטעם זה כמ"ש סעי' י"ז ואפ"ה אסר רמ"א שם לכתחלה מ"ש מסכין:
(סו) מותר: כתב הש"ך הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו מ"מ בטל הוא בציר והט"ז הקשה על המחבר ממ"ש בס"ח אם לא ניפץ המלח וכו' עד כי המים מבטלין כח המלח משמע דאף לאחר ששהה שיעור מליחה בעי דוקא מים לבטל הא לא"ה מיחשיב כרותח ואין לתרץ דגם בס"ח אם נתמלא מציר מותר אלא דאיירי היכא דליכא אלא מחוי דם ומלח של איסור גרידא ומש"ה צריך מים לבטל זה אינו דגם שם מיירי אחר ששהה שיעור מליחה דכבר הלך לו כל הדם ולא נשאר רק מוהל בעלמא כמו הכא אלא דבר ברור שלרש"י גם שם אין איסור לגמרי שכבר פסק כח של מלח בשעת הפליטה ולא כתב שם המחבר דצריך דוקא לבטל במים רק לדעה השניה שאוסרת כאן מודה שם ביש מים לבטל דאליבא דכ"ע מותר ואין להקשות לדעת רש"י למה אסרינן לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה לא קשיא מידי דודאי עכ"פ המלח אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר והוי כדם צונן שנדבק דצריך הדחה וגם לרש"י אם חתך בסכין בבשר אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון דאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים צריך הגעלה עכ"ל.
(סז) קליפה: כתב הש"ך אע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שכבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע כיון שהוא בכשא"מ ומהרש"ל חולק על הג"ה זו ואוסר כל מה שבציר לגמרי ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ומ"מ כתב דאם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפילו חד בתרי בטיל ובזה יש לסמוך אדעת רש"י דמיקל בכל ענין ולדברי הרב לא מהני ס' לבטל דבכ"מ דצריך קליפה אין מבטלין בס' כמ"ש בסי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שבחוץ לציר אינו מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה.
(סח) והכלי: ומיירי בענין דא"א לקולפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס כמ"ש בסימן צ"א סס"ה.
(סט) כרותח: כתב הש"ך משמע מדברי הר"ב דכשהכלי אינו מלוכלך אפילו הוא בן יומו מותר ובט"ז פסק דאם הוא ב"י אף שאינו מלוכלך אסור וכ"כ העט"ז והשיג הש"ך ע"ז דהא כתב רמ"א בסי' ק"ה סי"ב דאם נמלח היתר בכלי איסור אף בכלי שאינו מנוקב מותר דאין מליחה כרותח כ"כ להפליט הבלוע מהכלי והעט"ז עצמו העתיק דברי רמ"א הנ"ל בספרו לכן נראה ברור להתיר אם אינו מלוכלך אפילו ב"י. ומ"ש הרב דהבשר אסור היינו אסור כולו קאמר אם אין ס' נגד הלכלוך.
(ע) שידיחנו: כתב הש"ך אף על גב דבזה כ"ע מודים דצריך הדחה באחרונה כמ"ש המחבר עצמו בס"ז ומה אתא לחדש פה וצ"ל דקמ"ל דצריך להדיח קודם שיפלוט כל צירו דאם ימתין עד לבסוף חיישינן שאח"כ יחזור ויבלע בבשר כמ"ש בסימן ע' ס"ה.
(עא) לכלים: פי' הש"ך כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר על ידי מליחה היכא דליכא טעמא דמשרק שריק ומה"ט נאסר כלי שאינו מנוקב שנמלח בו.
(עב) הדחה: אף שעדיין לא נתייבשה הציר שעליו וכתב הש"ך דמשמע אפילו לכתחלה מותר לחתוך וקשה דהא בסימן צ"א אוסר להניח היתר צונן בקערה של איסור צונן דלמא אכיל בלא הדחה וכאן מתיר לכתחלה ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דלמא משתלי להדיח משא"כ באיסור סכין שנראה לעין האיסור שעל גבו לא ישכח מלהדיחו ולכך מותר אפילו יש גומות בסכין ומהרש"ל פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב ודוקא לעצמו ולא לאחרים רק יש להתיר בדיעבד אפילו אם לא קנחו וחתך בו רותח וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי מיהו בסכין של איסור משמע דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר לכ"ע ובדיעבד מותר וע"ל סי' ק"ה סי"ב בהג"ה.
(עג) מדיחין: זה נמשך לסברא האחרונה הנ"ל לפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה.