שולחן ערוך יורה דעה יח טו
<< · שולחן ערוך יורה דעה · יח · טו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
השוחט בסכין בדוק, ואחר השחיטה שיבר בו עצמות דרך שבירה שלא בדרך הולכה והבאה (רשב"א ור"ן ורבינו ירוחם) ובדקו ונמצא פגום – שחיטתו כשרה, דאנו תולין שבשבירת העצמות נפגמה, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנפל על גבי קרקע קשה. ודווקא שראינו שנפל על חודו, כהאבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על כאחודו. ואם שיבר בו עצם המפרקת כואפילו דרך שבירה – אין תולין בו, מפני שהוא כברך.
- הגה: ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחילה סמוך לשחיטה או שהיה בחזקת בדוק תחילה ולא בדקו סמוך לשחיטה דאפילו הכי מקרי סכין בדוק (דעת עצמו מהגהות מרדכי פ"ק דחולין והגהות אשר"י ואגודה ועוד פוסקים. ועיין סעיף י"ד).
מפרשים
(כה) אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה היינו טעמא משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד וכ"כ מהרש"ל שם דכאן כיון דאיכא ס"ס אסור ע"ש ול"ד כלל לדלעיל סי"ג היכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שבר בו עצמות ולאו אדעתיה כמבואר שם ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא בחזקת היתר כמו שנתבאר שם ולכך אפילו נמצא אח"כ מוקמינן ליה אחזקתיה דהיתרא ואמרינן דילמא שבר בו אח"כ עצמות ולאו אדעתיה וע"כ צריך לחלק כן שהרי הרא"ש בתשובה שם פסק כדלעיל סי"ג ובספקיו כתב כמ"ש הט"ו כאן וכן כתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ח וי"ט ב' דינים אלו. ולא עמדתי על סוף דעת הב"ח שהאריך בדבריו ושוייה להרא"ש כמי שאינו עומד בדבורו שבפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה ושגגה יצאה מלפני השליטים ש"ע ומהרש"ל והדבר מבואר כמ"ש ודוק וכן בעט"ז וס' זבחי צדק ובספר ל"ח הביאו שני דינים אלו בסתם לפסק הלכה וכן בד"מ פסק להך דתשו' הרא"ש.
(כו) אפילו דרך שבירה כו' צ"ע דנראה מהפוסקים דדרך שבירה תולין גם מה שנראה שהוציא המחבר כן מהר"ן אינו מוכרח דהר"ן קאי אחתך בו דרך הולכה והבאה ותדע שהרי כתב ע"ז וכ"כ הרשב"א ובחדושי הרשב"א דף י"ד וט"ו ובתה"א סוף דף י"ז משמע בהדיא הכי ע"ש.
אבל מספיקא כו'. נתבאר בסעיף י"ג:
אפי' דרך שבירה. קיוהא קא חזינא הכא דדבריו תמוהים שהם נמשכים אחר דברי הר"ן פ"ק דחולין וז"ל ואיכא בהא מילתא קולא דהיינו שאם שחט בהמה אחת ונגע במפרקת דידה ונמצא פגום שחיטתו כשירה דכשיבר עצמות דמי ומסתבר דליכא למיסמך בהא לקולא דכיון שלא נפסקה הלכה כרב חסדא אלא כששיבר אין להקל בכך אא"כ שיבר בה העצם לגמרי אבל בנגיעה לא וכן דעת רמב"ן ואחרים מחמירים עוד לומר דאפילו שיבר עצם המפרקת ממש שחיטתו פסולה ול"ד לשיבר עצמות דעצם המפרקת רך הוא ועוד שאפילו שאר עצמות שאם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו דדוקא שיבר אמרינן אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה במפרקת לא וכן דעת הרשב"א עכ"ל והנה הרב בעל הש"ע הבין מה שכתב הר"ן ואחרים מחמירין דאפילו שיבר עצם מפרקת ממש פירושו אפילו דרך שבירה דהיינו בהכאה לא בהולכה והבאה. וע"כ פסק כאן אפילו דרך שבירה אסור והמעיין יראה בעיניו דלא כוון הר"ן לזה שהרי עדיין לא זכר כלום מחילוק שבין הכאה או הולכה והבאה עד שכתב אח"כ ועוד שאפילו שיבר שאר כו' המציא אז חילוק זה וכיון שדרך שבירה מותר אפילו לדעה השלישית כ"ש לדעה שניה אלא פשוט שמ"ש הר"ן תחלה שאפילו שיבר המפרקת ממש פירושו בדרך הולכה והבאה. אלא דאתי לאפוקי נגיעה בעלמא שדבר תחלה שלא עשה שום שבירה בחתיכתו אלא אפי' עשה שבירה ממש בחתיכתו ונחסר משם במקום החתך אפ"ה אין תולין בו מתרי טעמי חדא שהוא רך ואין החתך ההוא מקלקל הסכין ועוד שאפילו היה קשה כשאר עצמות אין תולין בו כיון שנעשה החיתוך דרך הולכה והבאה אין הסכין מתקלקל בזה אפילו בשאר עצמות אבל לעולם אם היה מכה בכח על עצם המפרקת לא דרך הולכה והבאה פשיטא דתולין בו והוא נכלל בכלל שבר בה עצמות דהיינו כל עצמות וכי עצם המפרקת אינו בכלל לשון עצמות ואמאי לא אמרו חוץ ממפרקת אלא ודאי ברור הוא דלא אמעוט אלא אותו שהוא דרך הולכה והבאה כדרכו של חתיכת המפרקת אחר שחיטה אבל לא ממעט הכאה כלל בשום עצם מעצמות וראייה ברורה עוד מדכתב הר"ן שכ"כ הרשב"א והנה הרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך סוף שער ב' וז"ל לפי שאין דרך עצם המפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה כו' משמע אבל שלא בדרך הולכה והבאה תולין בו אפילו במפרקת דעשוי לפגום ועוד מי גרע מנפל על הקרקע קשה דמתיר כאן כשנפל על חודו כ"ש בעצם המפרקת. ועוד מצינו במרדכי בשם ריב"ק שהיה רגיל להכות הסכין בעץ קודם שהצניעו כדי שאח"כ יוכל לתלות בו והרי עינינו רואות שבודאי עצם המפרקת קשה טפי מן עץ ומאי טעמא לא תלינן ביה אם הוא דרך הכאה שהכה בו לא דרך הולכה והובאה כנ"ל נכון וכן מסקנת הטור בשם העיטור שכתב כיון שדרך שחיטה נפגם ל"ד לשיבר עצמות עכ"ל משמע אי לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שפיר תלינן ביה ע"כ נ"ל דברי הרב בש"ע תמוהים בזה:
(כא) חודה: והטעם איתא בט"ז וש"ך משום שהוא ס"ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת"ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י"ג דקיי"ל דהיכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר.
(כב) רך: והט"ז והש"ך חולקין ע"ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה.