באר היטב על יורה דעה יח

סימן יח

סעיף א

(א) הצד: וכתב בט"ז שאין בכלל זה הרשומים של הסכין שעושין אומנים בשעת עשיית הסכין כיון שרחוק הרבה מן החוד.

(ב) נבלה: ופי' הש"ך דהוי ספק נבלה דחיישינן שמא בעור נפגמה.

(ג) פגומה: והטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה.

(ד) בעוף: וכתב בש"ך ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דהוי ב' לטיבותא שעורו רך ונגע במפרקת. אפ"ה חיישינן שמא בעור נפגמה והוי ספק נבלה.

סעיף ב

(ה) השערה: ופי' הט"ז והש"ך דלכתחלה אין אנו חוששין לפגימת כ"ש וא"צ בדיקה אלא אבישרא ואטופרא. ואין אנו צריכין בדיקה בשמש או במים דכשמעביר חודו על המים אם יש פגימה בחודו מרגיש אותו במים והיינו אפילו בכל שהוא זה אינו צריך לכתחלה. אבל אם נמצא אח"כ פגימה אפילו כ"ש טרפה עכ"ל.

סעיף ג

(ו) ישחוט: ופי' הש"ך דלא יסמוך אבדיקה לבסוף שמא ישכח מלבדוק וה"ה כאוכל נבלה. וא"ל למה אין מברכין על בדיקת סכין. שמא ימלך ולא ישחוט.

סעיף ד

(ז) בהולכה: פירוש שמוליך הסכין על האצבע וכך בהבאה ט"ז. ועכשיו נהגו בהוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון. פר"ח.

(ח) פסולה: והטעם דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וחיישינן שהעוקץ יפגע בסימן וקורעו.

(ט) הכל: וכתב בש"ך ואפילו מסוכסכת מן הצד יש להטריף כיון דאין אנו בקיאים חיישינן דלמא לא קיימי ארישא דסכינא והעור והבשר יוחלש ע"י רישא דסכינא. ואח"כ נקרע ע"י העוקץ.

סעיף ה

(י) הרגיש: וכתב בט"ז אע"ג דקי"ל לעיל סימן ו' בסכין ארוך שיש בו פגימות ונשאר בה שיעור שחיטה כשר אם שחט שלא כנגד הפגימה. מ"מ אם היו שתי פגימות או יותר אין היתר בזה. אלא הוי כאלו כולה פגום עכ"ל. הפגימה אין לה שיעור וכל שנרגשת בבשר או בצפורן אע"פ שאין נכנסין בתוכה כלל הרי היא פגימה ופוסלת לכ"ע לשון הרבנים בעלי ב"י וב"ח על דברי הטור בריש סימן י"ח. ועיין בספר הזכרונות.

סעיף ו

אין

סעיף ז

(יא) טריפה: ופי' הש"ך לאפוקי אם לא שהה שיעור שהייה בין סימן לסימן. א"נ היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם. אז אפילו בבהמה כשר. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לשחוט בו לכתחלה שני סימנין כמו בבהמה. ועיין לקמן סי' כ"ג.

סעיף ח

(יב) כנחש: ופי' הט"ז דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא.

(יג) לכתחלה: כתבו הט"ז וש"ך דאפילו ב' ג' עולה ויורד נמי כשר. ודלא כב"ח אבל בה"י כתב דבזמנינו אין שוחטין בו אלא בשעת הדחק אבל בב' עולה ויורד אינו מותר אפילו בשעת הדחק.

סעיף ט

(יד) כלל: והטעם איתא בהט"ז דאבשרא הוא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה.

(טו) הצפורן: וכתב בש"ך שגם יש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה משום שהדם פעמים נקרש בתוך הבדיקה. והעיד הראב"ד שכך אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כשרחץ במים מצא פגימה עכ"ל. אם לא בדק הסכין רק אחודו לבד ולא צדדין ונאבד הסכין. אפילו שחט בה הרבה בהמות כשרות דמש"א דף כ"ב. ומותר לבדוק באיזה אצבע שירצה. ד"ש סימן ד'. ולה"פ כתב דאין לבדוק אלא באמה הוא הארוך. כתב הפר"ח גם ילחלח הצפורן במעט רוק שסימנים בחיי הבהמה הם ג"כ מלוחלחים אף דמרגיש יותר בלי רוק.

סעיף י

(טז) בה: וכתב בש"ך אבל בדיעבד מותר אם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה. והיינו דוקא שידע קודם שחיטה שהיה בה פגימה. אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה למעלה מחציה אף דעבד אסור דכל מלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה.

סעיף יא

(יז) ואחד: פי' הש"ך בדיקה הגונה אבשרא ואטופרא. ולא אמרי' דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סימן י"ט. ולאו דוקא בהמות רבות ה"ה בהמה א' צריך בדיקה אחר שחיטה שמא בעור נפגם.

(יח) לשחיטה: וכתב בלבוש אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות חייב לשלם אפילו אם שוחט בחנם כדין מזיק בידים. ועיין בחושן משפט סימן ש"ו. אבל הט"ז חולק עליו ופסק דאין צריך לשלם דשמא בעצם המפרקת איפגם. אבל אי לא בדק גם בקמייתא דהוי הכרח לכ"ע ודאי פשע וחייב לשלם. משא"כ בין שחיטה לשחיטה דאינו אלא זריזות בעלמא אם הכניס עצמו בספק ודאי דפטור מלשלם ע"ש ובספר נה"כ חולק עליו.

סעיף יב

אין

סעיף יג

(יט) אחזקתיה: מיהו אם הסכין לפנינו צריך לבדוק. ולא מהני חזקה כלום.

סעיף יד

(כ) שלא יפגמנו: דשמא ישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהיה בדוק קודם לכן.

סעיף טו

(כא) חודה: והטעם איתא בט"ז וש"ך משום שהוא ס"ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת"ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י"ג דקיי"ל דהיכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר.

(כב) רך: והט"ז והש"ך חולקין ע"ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה.

סעיף טז

(כג) ולאו אדעתיה: וכתב בש"ך דכאן כתב המחבר שני טעמים ולעיל סעיף י"ג לא כתב רק הטעם דשמא שיבר בה עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו יודע אם שיבר בה עצמות או לא אבל הכא אשמועינן אע"ג שידע בבירור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו לאחר שחיטה אימר בדבר אחר נפגמה מעצמו ואע"ג דבסעיף י"ד קיי"ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם צ"ל דהתם אין ריעותא לפנינו דאוקמינן אחזקתו אבל הכא הרי פגום לפנינו.

סעיף יז

(כד) לנדותו: והש"ך כתב דלדעת הרמב"ם אינו יכול למחול. והאגודה כתב דהאידנא בעונינו אין ת"ח דהא אפילו במסכת כלה אינו יודע ודאי דמחלי כבודם. וכ"כ רמ"א לקמן סימן ר"ה.

סעיף יח

(כה) הכשרות: וכתב בט"ז דבחושן משפט סי' ש"ו כתב המחבר הטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות ומזה הטעם פסק הט"ז שיש להתיר היכא דמנהג כן. וכתב שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות. והריב"ש חולק על זה וכתב דאין לחלק בין הנאה מרובה להנאה מועטת ולעולם איכא חשד והש"ך כתב היתר אחר משום דודאי לא חשדינן שיאכל טריפות וא"כ יצטרך למכרם ומתיירא שמא ירגישו בזה מ"מ כתב שיש לבטל מנהג זה. שוחט ובודק שקבעו לו דינר בין מן הכשירה ובין מן הטריפה ולאחר שהכשיר בהמה א' חזר ואמר שהיא טריפה ונתן אמתלא לדבריו יש להאמינו ד"ש סימן קכ"ב. קהל שקבלו שוחט בשכר שמכל בהמה מישראל יתנו לו הלשון ובית המטבחים הוא אצל עובד כוכבים ועכשיו שחט העובד כוכבים בהמות עם ישראל בשותפות אם חייב הישראל לתת הלשון עיין בתה"א סימן נ"ז. מי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב כנה"ג בשם הרש"ך.

(כו) הקהל: ודוקא ששוחט ומוכר לאחרים אבל אם שחט לצרכו ולא למכור לאחרים דבר פשוט הוא שמותר. בה"י. וכתב בט"ז דמדברי הרמ"א משמע דוקא מצד המנהג יש לאסור אבל מדינא ודאי מותר. אבל לע"ד נראה שיש לאסור מן הדין ועכ"פ לא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אבל אם אירע הוראה לא יורה עכ"ל ולא ראה דברי התוספות דנדה דף כ' ע"ב ד"ה כל יומא.

סעיף יט

אין

סעיף כ

(כז) אסורים: דהא שחט בסכין פגום לכתחלה. טבח שאמר שבדק הסכין לאחר שחיטה ונתנו ביד נער א' ליתן לאדם אחר לשחוט ואותו אדם מצאו פגום ואותו הנער הוא גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בשום דבר קשה אלא מיד נתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום. אין להקל לומר דשליח הוא דעיות אבל אם הנער הוא קטן אותן בהמות ששחט הא' בחזקת היתר הם דאמרי' ודאי דשליח הוא דעיות פר"ח מהריב"ל. עוד כתב שם ס"ט שנשאל על בע"ה א' שעי"ט בהש"מ מסר סכינו לאדם א' ומצאו פגום ובי"ט ב' בא א' שלא ידע שהוא פגום והוליך הסכין לחכם אחר והכשירו ושחט בו והצניעו ואחר שעברו כמו י' שעות מצאו שהסכין פגום ופסק שכל מה ששחט הוא טריפה דאין להקל לומר שתיקן הסכין קודם שחיטת השני ואח"כ חזר ונתקלקל באותן י' שעות. ועיין בפר"ח שם בסי' זה. טבח שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה לא נפסל והכל לפי מה שהוא אדם. מהר"ם מלובלין סי' ע"ו. טבח שבדק הסכין ונמצא פגום ונתן לחבירו ובדק ולא הרגיש בפגימה והאכיל את הרבים ואח"כ גילה הראשון את קלון השני ושלא גילה להאכיל אויביו יש לב"ד לקנוס על זה. ולהעביר הטבח הראשון. הרשד"ם סי' מ"ז. וע"ל סימן א' בהג"ה.