שולחן ערוך יורה דעה א ה


צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

כב"חרש" שאינו שומע ואינו כבמדבר, כגו"שוטה" דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו, כדאפילו באחת מאלו אם עושה אותם דרך כגשטות, כהו"קטן" שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט – אין מוסרים להם לשחוט לכתחילה אפילו אחרים עומדים על גביהם. ואם שחטו: שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גביהם כואפילו אם רוצים להאכיל כדלכלבים. ואם הקטן יודע לאמן ידיו: אם אחרים עומדים על גביו – שוחט לכתחילה ומותר לאכול כהמשחיטתו.

הגה: אבל אם שחט בינו לבין עצמו – שחיטתו פסולה כזאע"פ שיודע הלכות כושחיטה ( הגהות אשר"י ריש פ"ק דחולין, ורשב"א בת"ה, ואור זרוע) ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצווה דהיינו בן י"ג שנים ויום אחד (ב"י בשם עיטור, וא"ז בשם ר' יואל). כחויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה (מרדכי בשם הלכות ארץ ישראל, והגהות אלפסי החדשים) דאז גברא בר דעת הוא ויודע כזליזהר.

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(כב) חרש שאינו שומע כו' נראה דאפי' פקח ונתחרש במשמע וכן כתב הב"ח.

(כג) ושוטה דהיינו כו' כ' הב"י בח"מ ס' ל"ה שאין הכוונה שבפעם א' שעשה א' מאלו נקרא שוטה אלא כשדרכו בכך ע"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה.

(כד) אפילו באחת מאלו כלומר דבדעביד דרך שטות הוא דנקרא שוטה אפי' בא' מאלו אבל אם לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדאיתא בש"ס לכך כפל בלשונו.

(כה) וקטן כו' דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרין עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן וע"פ זה תפרש דבריו דבכל הסעיף מיירי כשאינו מומחה ודו"ק אבל מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרי' עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרין עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכ"כ הב"ח.

(כו) אפילו אם רוצים כו' הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדול שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג והתוס' ור' ירוחם שוין בכל זה דמה שאסר ר' ירוחם בקטן אפילו אחרים עע"ג מטעם שמא יטעה לאכול משחיטה זו ששחט ע"כ מיירי באינו מומחה וגם א"י לאמן ידיו דאז אפי' דיעבד אסור והב"ח הבין דר' ירוחם פליג על התוס' בזה ולכן פסק לאסור אפילו בגדול ולפענ"ד כמ"ש ועוד ראיה דהא הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף ח' והר"ן ס"פ לולב הגזול והט"ו ס"ג פסקו דמותר ליתן לו (וכן לקטן שיודע לאמן ידיו) לשחוט לכתחלה אפילו לאכול כשאחרים עע"ג אע"ג דקי"ל התם דאסור מ"מ לענין להשליך לכלבים ודאי דינם אמת ודו"ק.

(כז) אע"פ שיודע ה"ש ויודע לאמן ידיו. כן הוא בא"ז ובהג"א והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית והג"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן דלא כמו שדחק בעט"ז בטעם דכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה דכתיב וזבחת שפירושו מי שהוא מצווה כו' כמו שיתבאר בסי' ב עכ"ל דזהו תימא דבסי' ב' עובד כוכבים אינו מצווה על השחיטה כלל אבל ודאי דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה.

(כח) ויש מחמירים כו' כתב מהרש"ל שם סי' א' דמה שנהגו שלא ליתן למי שהוא פחות מי"ח הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה ועל הסתם אני אומר ע"כ.


ט"ז

אפי' באחת מאלו. רבים מקשים בטור למה הוצרך לזה הא כבר כתב או בכל חד מינייהו ומתוך כך נכנסו לתירוצים דחוקים ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דאי לא כתב הך אפי' כו' ה"א דהא דכתב אם עושה אותו דרך שטות לא קאי רק על הך דקודם לו דהיינו שהוא מאבד מה שנותנין לו דבזה בעינן שיעשנו דוקא דרך שטות אבל בהנך דקדמו אפילו לא ידענו שעושה אותם דרך שטות ע"כ כ' אפילו באחת מאלו להורו' דאכל הנך קאי וא"ל למה לא כ' עושה אותן לשון רבים ולא היה צריך לכתו' אפי' באחת מהן דלא רצה לכתוב לשון כזה שהוא סותר מ"ש תחילה או בכל אחד דל' אותן משמעו כולן ביחד:

אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים. נראה דזה מיירי אפי' אם הם מומחים דהא בזה שייך טפי למיגזר שמא יסמכו על שחיטתן בלא אחרים וכן איתא באגודה:

לאמן ידיו אם אחרים כו'. אזיל לטעמיה דהוקשה לו בב"י על מ"ש הרא"ש וז"ל וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחלה אפילו בגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו אבל בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה בגדול עומד ע"ג כדאיתא פ' לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר הוא אף לכתחלה עכ"ל והוקשה לב"י דמתחלה לא הקפיד רק אאימון ידים ובסוף הצריך תרתי אימון ומומחה והעלה דבאמת באימון סגי לכתחלה ובסוף דנקט גם מומחה הוא לדיוקא כו' וכן דבריו כאן והוא תמוה דהא הטור שכתב רבותא דישחוט לכתחלה לא התיר רק בתרווייהו ונ"ל דהרא"ש הוקשה לו ההיא דסוכה שאמר ביודע לשחוט מותר לכתחלה באחרים עומדים ע"ג וכאן במתניתין דהכל שוחטין דמיירי ג"כ ממומחים כדאיתא בגמרא הכל מומחין שוחטין ואפ"ה לא מהני אחרים רק בדיעבד ותי' דהך קטן דמתני' אע"פ שהוא מומחה מ"מ אינו אומן בידים אבל ההיא דסוכה מיירי בתרווייהו אומן ומומחה להכי אפי' לכתחלה מותר באחרים רואין כנ"ל פשוט ובטור יש לתרץ דמתחלה קמ"ל דלכתחלה לא ישחוט באינו אומן אע"פ שהוא מומחה ובסיפא קמ"ל אפי' בתרתי לטיבותא אסור לכתחלה בלא אחרים כנ"ל פשוט וכן העלה מו"ח ז"ל להלכה:

אע"פ שיודע הלכות שחיטה. בטור כתב דאם הוא מומחה ואומן ביד כשר דיעבד בלא אחרים וק"ל ולמה יהיה קטן נאמן על השחיטה מאי שנא מההיא דסי' ק"ח סעיף י"ד אין מאמינים קטן על טבילת כלים ונראה לתרץ דאם לא נודע שנעשה ההכשר כלל אלא ע"פ דברי הקטן אין מאמינים לו אבל כאן שנודע שנשחט דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר או שמא נתן לאחר שא"י לשחוט הא לא חיישינן כיון שהוא יודע ומומחה אמרי' מסתמא הוא שחט ושפיר שחט כנ"ל לדעת הטור שוב ראיתי כן במשמרת הבית דף ט' וז"ל אבל הקטני' החריפים שלוקחים על ידיהם בשר ויין ש"ד דאין עשויים לקלקל להביא מהאיסור ואין זה מדרך עדות אלא חזקה היא עכ"ל והאריך שם אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתירא דדיעבד אפי' במומחה ויודע לאמן ומו"ח ז"ל החמיר על אותן ששולחין עופות לשחוט ע"י עובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שוחטו ואמר שזה איסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר או על השק ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר הוא משום שמא נתחלף ומה יועיל הסימן כשאינו על גוף הבשר וזה אין שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחטו אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו באשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סימן אחר שאינו מצוי כ"כ לזייפו וכן ראיתי נוהגים ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו וע' בסי' ס"ב בדין תרנגולת ששלחוה לשחוט ע"י עובד כוכבים ושאלו לשוחט כו':

פחות מבן י"ח. זהו במרדכי בשם הלכות ר' אלדד הדני וכתב דלא קיי"ל כן אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הוראות חשו לזה ורש"ל כ' בריש חולין דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא:

באר היטב

(כב) מדבר: וכתב הב"ח והש"ך אפילו פקח ונתחרש במשמע.

(כג) שטות: פירוש אם עושה אותן דרך שטות הוא דנקרא שוטה ואפילו באחד מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ש"ך ועיין בחושן משפט סימן ל"ה דאף אם עביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה.

(כד) לכלבים: וכתב בט"ז אפילו אם הוא מומחה והטעם איתא בש"ך דילמא אתו למיכל משחיטתו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג כ"ע מודו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה יודע לאמן ידיו. וכ"ש גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביהם ודלא כהב"ח שמחמיר בזה.

(כה) משחיטתו: וכתב בש"ך מדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן. אבל מהרש"ל והדרישה פוסקים אפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים ע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיהיה מומחה ויודע לאמן ידיו וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עומדים ע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכן פסק הב"ח.

(כו) שחיטה: והטעם איתא בש"ך משום דאין נאמנות לקטן וכתב בט"ז אע"ג שיש פוסקים דאם הוא מומחה ואומן ביד יש להכשיר דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר כיון שהוא יודע ה"ש אמרינן מסתמא שחט שפיר אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתרא. והב"ח החמיר על אותן ששולחין לשחוט לעובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שחטו ואמר שזה אסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר משום שמא נתחלף וזה לא שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחט אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ יש לחוש לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב איזה סימן אחר שאינו מצוי ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו ועיין לקמן סימן ס"ב בדין תרנגולת ששלחו לשחוט ע"י עובד כוכבים כו' ע"ש.

(כז) ליזהר: כתב בט"ז שמהרש"ל כתב דהכל לפום חורפתו וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מבן י"ג שנים כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים וכח גברא וכ"כ הש"ך. כתב בית יעקב סימן נ"ח שמצא כתוב וז"ל האבל וזקן בן פ' שנים והנער קודם י"ח שנים לא ישחטו עכ"ל. וב"ח כתב והכל לפי מה שהוא אדם דאם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן נ' שנים ע"ש סי' א'.



פתחי תשובה

(י) ושוטה. עי' בתשובת ח"ס סי' ז' אודות שוחט מומחה וירא ה' אשר לפרקים הוא נכפה ר"ל בחולי הנופל והרופאים שפטו שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מידי בצפרא אי כשר לשחיטה או לא כמ"ש שמ"ח סעיף כ"ט דכל השוטים הנזכרים בח"מ סימן ל"ה פסולים גם לשחיטה ונכפים בכלל דאפילו בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם ס"ק נ"ב. והאריך בזה ומסיק דודאי לשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין אך מאחר שהמנהג שם בלא"ה ששני שוחטים הולכים לבית המטבחים ואפילו בעופות ששוחט לבדו מ"מ לא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרייה ומליחה כו' ואם בין כך לא יארע לו נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבילות חלילה. ובפרט אם יעמידו משגיח א' בביתו ע"ז אין כאן בית מיחוש כלל והיה סגי אפילו אי לא היה לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולים החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובי השחיטה יהיו בתר דטעים מידי ע"כ יפה הורה המורה שלא להעבירו ע"ש ונראה דלכתחילה ודאי אין למנות שוחט כזה [עי' בח"מ סימן ל"ה ס"ט. ושם האריך עוד בענין אם ראוי להיות ש"ץ]:

(יא) שנעשה בר מצוה. עי' במג"א סל"ט סק"א דבדבר דקטן פסול מדאורייתא בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועי' ברמ"א שם סימן נ"ה ס"ה דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב"ש ע"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר יג"ש ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאורייתא או מטעמא דהלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחר עומד על גביו עד שיוודע שהביא ב"ש או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' (ומ"ש המג"א עד שיהא בן י"ח שנה כבר תמהו עליו האחרונים) או שנתמלא זקנו כמבואר בח"מ סל"ה ובמ"א סימן קצ"ט סק"ז אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עוע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן יג"ש ויום א' מותר לשחוט. ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז:

(יב) ויודע ליזהר. עבה"ט בשם בי"ע מ"ש האבל כו' וע"ש שכתב דצע"ג מ"ט אבל לא ישחוט ואינו נזכר בשום פוסק ואפשר דס"ל דמשום צערא לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה עכ"ד. וצ"ע דלפ"ז אפילו טבעה ספינתו בים נמי לא ישחוט דהרי בש"ס בברכות דף י"א מדמי לה לאבל ע"ש אלא ודאי דלהא לא חיישינן כלל רק הטעם שאסור אבל לשחוט נראה לי דהוא משום שאסור במלאכה כמו שכתב לקמן סימן ש"פ ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעיף ב' וסעיף ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור. ומ"ש עוד וזקן בן פ' שנים כו' עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ע"ו שכתב דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבים הרבנים להשגיח ע"ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם כי קרוב הדבר להתקלקל והם בעצמם אינם מרגישים בזה אם ידיהם רותתים ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ח:


פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש