פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך חושן משפט תכד ו


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של האב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה

(וי"א דוקא בסמוכה על שולחנו אבל אינה סמוכה על שלחנו היא שלה (טור בשם הרמב"ם) וי"א אפי' בסמוכה על שלחנו הוא שלה אם אחרים חבלו בה) (שם בשם הרא"ש)

אבל צער וריפוי ובושת שלה וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ובושת:

הגה: ונראה לי דוקא באינה סמוכה על שלחנו (ע' בד"מ) אבל סמוכה על שלחנו י"א דפטור (המ"מ לדעת הרמב"ם) וכמו שיתבאר בסמוך:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

החובל בבת קטנה כו':    המחבר השמיט כאן דין חובל בע"ע וכתבו הרמב"ם פ"ד דחובל והטור בסי' זה ס"ח דבעבדו העברי חייב בכולן ליתן להעבד חוץ משבת דישאר בידו אם העבד הוא שלו דבשבתו הוא מבטל ממלאכת רבו שחבלו. ובחבלו בו אחרים כתב הרמב"ם ילקח בהן קרקע והרב אוכל מפירותיו כ"ז שהוא אצלו וכשיצא לחירות יקח הקרקע לעצמו וכן דעת הרי"ף וכן פסק ב"י להלכה. ור"ח פי' דשבת גדולה דהיינו דמי ידו ילקח בהן קרקע והרב יאכל פירות שהרי הוא מפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין לאחר שיתרפא (ר"ל כשמשלם נזק דמי היד שקטע ממנו אינו משלם לו בעדו אלא מה שהיה עושה מלאכה בידו אבל עדיין הוא ראוי לשמור קישואין מיד שיתרפא מכאב קטיעת ידו וכמ"ש לעיל סי' ת"ך) ולכך יאכל פירות בעודו אצלו (כמו שהיה אוכל ממלאכת ידו שנקטעה) ולכשיצא לחרות יטלנה ושבת קטנה דהיינו שכר שומר קישואין כל ימי משך החולי כולו לרבו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ואם חבלו בדבר שאין בו הפסד לרבו כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו חבלתו לעבד ואין לרבו בו כלום עד כאן ל' הטור ועפ"ר:

הפוחת אותה מכספה:    פי' אם בא למכרה או להשיאה לאיש אין נותנין בעדה כל כך כמו שנותנין בעדה קודם חבלתו ובטור קאמר כגון שפצע' בפניה וכו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד דמחוסרת אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר ועפ"ר:

הרי הוא של אב:    דכתיב את בתי נתתי לאיש הרי שנתנה התורה ברשותו ליתן לאיזה איש שירצה והוא מקבל דמי קדושיה וגם כי ימכור איש את בתו כתיב וכיון דכסף קדושין ומכירתו שלו וזה פחתה מכספה לוקח האב דמי פחתה. ולא כע"ש דכתב דמדכתיב בנעוריה בית אביה למדינן מיניה דכל שבנעוריה בית אביה היא דז"א דבהדיא כתבו התוספות דההיא דוקא בהפרת נדרי' איירי וכתבו דאף דבגמ' נזכר לפעמי' האי קרא דבנעוריה בית אביה לא נקטו אלא לסימנא בעלמא ועפ"ר:

וי"א דווקא בסמוכה כו':    נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפי' אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה כדי להיות לו ממנו מותר דמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב דכ' המ"מ שם בדין י"ט דבכה"ג שבתה לאביה ע"ש ודוק:

אבל אינה סמוכה היא שלה:    פי' אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קדושיה הנ"ל אין חילוק:

אם אחרים חבלו בה:    ל' הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד:

יש אומרים דפטור:    כמ"ש בסמוך ר"ל מיד בסעיף שאחר זה בדין אם חובל בבניו הגדולים וכמ"ש המחבר שם והוא דעת הרמב"ם ודין בן ובת שוה גם המ"מ כתב אדברי הרמב"ם כמ"ש מור"ם דמיירי דוק' באינה סמוכה ע"ש סוף פ"ד דחובל:



באר היטב

(ד) הפוחת:    בטור כת' כגון שפצעה בפניה כו' ור"ל דאף אחר שנתרפאת מ"מ עומד רושם המכה בפניה ונמאסת בה וכ"ש אם קטע ממנה אבר אחד שהוא נזק מבורר וידוע יותר. שם.


(ה) בסמוכה:    נראה דאם אינה סמוכה על שלחנו אפילו אביה רוצה ליתן לה מזונות בימי חליה כדי ליקח לעצמו משבתה המותר מדמי מזונותיה לאו כל כמיניה משא"כ בחבל בה האב כמו שכתב הה"מ. שם.


(ו) שלה:    פירוש אשבתה קאי דאז ניזונית בדמי שבתה אבל בדמי נזקה דמכירה וכסף קידושיה אין חילוק. שם.


(ז) אחרים:    לשון הרא"ש דבמידי דאתי לה מעלמא וע"י צער לא קפיד. שם.



קצות החושן

▲ חזור לראש