שולחן ערוך חושן משפט רלב ז

כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום אם פירש המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו [כל מום] שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש האונאה:

הגה: מכר לו כלי של עץ ואמר לו שהוא של זהב הואיל והלוקח חזי ליה מצי א"ל דטוב כשל זהב אמרתי (נ"י פרק בית כור):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

הרי זה חוזר: דיכול לומר סברתי שאין בו מום וגם אתה לא אמרת לי כן מפני שידעת שיש בו מום אלא להשביח דעתי אמרת לי כן:

ויפרש אותו כמו שמפרש באונאה: כן הוא לשון הרמב"ם פט"ו ממכיר' וכ"כ המ"מ דדין זה נלמד מדין אונאה מק"ו ומה אונאה דאינה חוזרת אליו אלא בכדי שיראה לתגר אפ"ה אמרו שאינה מחילה עד שיזכיר לו המום בפירוש ק"ו לטעות מום שחוזר בו לעולם ועיין בטור שכתב אדברי הרמב"ם הללו ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכ' (בס"ס ר"ז הביאו הטור) שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה (שם בסי' ס') שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל הטור והב"י כתב אדברי הטור הללו ז"ל ודברי רבנו נכונים (ובדרישה כתבתי דנראה דצ"ל בב"י אינ' נכונים אלא דהרמב"ם אזל לטעמו כו' ע"ש שהארכתי עוד מזה) וק' דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם ופסק כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ס ובסי' ס' ס"ב כ' המחבר שכל האחרוני' חלקו אהרמב"ם בזה ושם בסי' ה' כ' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק המחבר כאן כהרמב"ם לא מטעם שהוא דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנילף מק"ו דאונאה וכמ"ש המ"מ הנ"ל ובאונאה הטעם דיכול לומר סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אומר כן ואף א"ת שמחולקין הרמב"ם והטור גם באונאה כמ"ש בפרישה גם שם סי' רכ"ז שי"ל דהטור ס"ל דל"ד קאמר שם דצריך שיפרש המום בהדיא אלא במקבל עליו ואומר ידעתי שיש בו מום ואעפ"כ איני חוזר עליך סגי מ"מ מסתבר להמחבר כיון דמקלינן במום שיחזור בו לעולם מקלינן נמי בהא שחוזר בו עד שיפרש לו המום ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רס"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק אזה דבעינן שיפרש האונאה ואדרבה כ' שם כדברי הרמב"ם:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ד) ויפרש אותה ע' בסמ"ע ס"ק י"ז עד וכמ"ש המ"מ הנ"ל כן עיקר כו' וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י וב"ח סס"ז בדה דברי נבואות מלבו וחילק בע"א ע"ש גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש:

באר היטב

עריכה

(ו) האונאה: כן הוא לשון הרמב"ם ועיין בטור שכתב ע"ז ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל וקשה דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובסוף סימן ר"ז ובסימן ס' ס"ב כת' שכל האחרונים חלקו על הרמב"ם בזה ובסי' ס' שם כת' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק כאן כן לא מטעם דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנלמד מאונאה בק"ו כמ"ש הה"מ ובאונאה הטעם די"ל סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אמר כן עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש. ש"ך.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}