סמ"ע על חושן משפט רלב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
וטעה בכל שהוא כו'. עד שאין אונאה כו': פי' שדוקא באונאה אמרו חז"ל דמחיל עד שתות מטעם שכ' הרא"ש וכתבו הטור והמחבר ר"ס רכ"ז משום דאין המוכר והלוקח יכולין לצמצם שיווי דמי המקח כו' ע"ש משא"כ במדה ובמשקל ובמנין:
חוזר לעולם: פי' המקח קיים והאונאה שהטעהו בו חוזרת ומשלים לו המנין או המדה והמשקל בדברים שאפשר לו להשלים וכדמסיק במכר לו אגוזים אבל מכר לו קרקע וא"ל שהיא ארוכה ך' אמות וחסירה חצי אמה ואין לו להשלים מקרקע שבצדה המקח בטל לגמרי כמ"ש בסי' רי"ח בסעיף ז' ובסוף סעיף ח' בא"ל כור עפר אני מוכר לך ולא עמד בתוכו ולא הראהו ול"ד לאומר כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך דנתבאר שם דמנכה לו לפי המדה שנחסר לו דשאני התם דכיון דא"ל מדה בחבל הוה ליה כאלו אמר בפי' שמוכר לו לפי המדה וכמ"ש שם וגם כאן בדרישה:
ומ"ש שחוזר לעולם: פי' אפילו לזמן מרובה ולאפוקי אונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ולמוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר וכמ"ש בסימן רכ"ז דשאני הכא דטעותו ידוע ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן וק"ל:
ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים: עיין בטור בס"ג שכ' בשם הראב"ד פעמים שהמקח חוזר כו' ע"ש והמחבר השמיטו ולא ידעתי למה ואי משום דהמ"מ כ' שהראב"ד חולק בזה על הרמב"ם ושדברי הרמב"ם עיקר בזה קשה הא השיג הב"י בזה על המ"מ וכ' שגם הרמב"ם מודה בזה וכתבתי בדרישה שכן נראה מוכח מדברי הטור דס"ל דל"פ בהא ע"ש:
סעיף ב עריכה
שאם יש לחלק המעות העודפות כו': נראה דאם ידוע להמקבל שלא מנה הנותן בחמישיות ונמצא חמשה יתרים דהוי מתנה וכל כיוצא בו:
כולם מתנה: פי' אם נמצא ז' או ח' יתירים אין אנו אומרין חמשה מהן יחזיר ויתל' בטעו' החמישיות והמותר יקחנו לנפשו אלא אמרינן כמו שהמותר הוא במתנה כן נמי החמשה במתנה נתנם לו:
מתנה: ז"ל הטור דאיכא למימר במתנה כוון ליתנם לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכוון להבליעו לו בחשבון וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפי' לא היה לו עמו שום עסק מעול' איכא למימר אינש אחרינא מגזל גזליה וא"ל להאי כי אתי פלוני גבך איבלע לי' בחשבון עכ"ל:
ובלבד כו': בד"מ כתב בזה ז"ל ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כתב רי"ו נ"ט ח"ג דחייב להחזיר לו ובהגמ"ר דפ' איזהו נשך כתבו דאין צריך להחזיר:
לא יהיו במנין החמישיות: פי' שאם היה לו בידו ארבעים דינרים ונותן ארבעים וארבעה או ארבעים ושמנה אמרינן דהארבע הנוספים הן מכח שמנה בעשיריו' ולכל עשירי שמנה הניח דינר אחד מן הצד לראותה לסימן כמה עשיריות מנה לו כי כן דרך המונים נמצא כשמנה ארבעים דינרים הניח מן הצד ד' דינרין ואותן האחרים שמנה בהן העשירית נתערבו בתוך המ' דינרין שמנה ודין טעות יש לו ולא דין מתנה וכן אם מצא מ"ח דינרים י"ל שמנה לו בחמישיו' ועל כל חמשה הניח א' מן הצד לסי' והן השמנה היתירים שמצא במנין החמישיות שיש בארבעים וכן כל כיוצא בזה והמחבר העתיק זה מדברי הרמב"ם שכ"כ רפ"ד דמלוה ולוה ע"ש ומשם יתבאר שיש כאן ט"ס בש"ע במה שסיים וכ' ז"ל שהיה מונה בהן בחמישיו' או בעשיריות בבי"ת וצ"ל החמישיות או העשיריו' בה"א וכ"כ שם ברמב"ם גם מ"ש "במנין במנינם "בבית צ"ל כמנין כמנינם בכף וק"ל:
סעיף ג עריכה
אבל אם נשתמש כו': ☜ וה"ה אם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסות ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר כ"כ המ"מ שם:
סעיף ד עריכה
בחפן שלם אני רוצה: ול"ד לחזרת אונאה דשם המקח שקנה הוא שלם בלי מום אלא שנתן לו יותר מדמי שווי' אבל כאן גוף המקח יש לו חסרון:
הרשו' ביד המוכר כו': לפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ז בשם רבי' יונה שכל שלא גילה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח ומסתמא יחזור בו הרשות גם ביד המאנה לחזור בו נ"ל דה"נ ביש בו מום במה שקנה ועפ"ר:
סעיף ה עריכה
וקודם גמר המקח נכנסו כו' עד ורוצה שמעון לחזור בו: בטור מבואר דין זה יותר שכן כתב בתשוב' הרא"ש והמעשה כן היה שראובן ושמעון היו דרים במקום א' והיה לראובן בתים במקו' אחר רחוק ממקו' שדר שם ושמעון ראה הבתים בשעה שבא לקנותם והיו שלימים וביני ביני באו עכו"ם וקלקלו אותם ושמעון לא ידע מזה וגמר המקח בסברו שנשארו כמו שהיו כשרא' ואחר גמר המקח נתוודע שנתקלקלו קודם גמר המקח ואומר דהוא מקח טעות ע"ש וק"ל:
הדין עם ראובן: ודוקא בזה שהיה יכול לחזור לקדמותו בדמים שינכה לו ומחשב מום עובר וכ"כ שם בתשובה בהדיא אבל במום קיים אפי' בכל שהוא כבר נתבאר ויתבאר כמ"ש מור"ם ז"ל אחר זה בהג"ה דהמקח בטל במום שהוא בגוף הבית:
סעיף ז עריכה
הרי זה חוזר: דיכול לומר סברתי שאין בו מום וגם אתה לא אמרת לי כן מפני שידעת שיש בו מום אלא להשביח דעתי אמרת לי כן:
ויפרש אותו כמו שמפרש באונאה: כן הוא לשון הרמב"ם פט"ו ממכיר' וכ"כ המ"מ דדין זה נלמד מדין אונאה מק"ו ומה אונאה דאינה חוזרת אליו אלא בכדי שיראה לתגר אפ"ה אמרו שאינה מחילה עד שיזכיר לו המום בפירוש ק"ו לטעות מום שחוזר בו לעולם ועיין בטור שכתב אדברי הרמב"ם הללו ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכ' (בס"ס ר"ז הביאו הטור) שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה (שם בסי' ס') שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל הטור והב"י כתב אדברי הטור הללו ז"ל ודברי רבנו נכונים (ובדרישה כתבתי דנראה דצ"ל בב"י אינ' נכונים אלא דהרמב"ם אזל לטעמו כו' ע"ש שהארכתי עוד מזה) וק' דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם ופסק כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ס ובסי' ס' ס"ב כ' המחבר שכל האחרוני' חלקו אהרמב"ם בזה ושם בסי' ה' כ' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק המחבר כאן כהרמב"ם לא מטעם שהוא דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנילף מק"ו דאונאה וכמ"ש המ"מ הנ"ל ובאונאה הטעם דיכול לומר סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אומר כן ואף א"ת שמחולקין הרמב"ם והטור גם באונאה כמ"ש בפרישה גם שם סי' רכ"ז שי"ל דהטור ס"ל דל"ד קאמר שם דצריך שיפרש המום בהדיא אלא במקבל עליו ואומר ידעתי שיש בו מום ואעפ"כ איני חוזר עליך סגי מ"מ מסתבר להמחבר כיון דמקלינן במום שיחזור בו לעולם מקלינן נמי בהא שחוזר בו עד שיפרש לו המום ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רס"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק אזה דבעינן שיפרש האונאה ואדרבה כ' שם כדברי הרמב"ם:
סעיף ח עריכה
שהיא חגרת וגם נשכנית: פי' ואינה עוורת ול"מ הלוקח למימר כשראיתי שאינה עוורת סברתי כמו שבא להשביח דעתי בזה דאין בה כך הוא בא להשביח דעתי במום דנשכנית שהזכיר שאינו ניכר אלא אמרינן אדרבה כשראיתי' שאמר המוכר אמת בזה שהיא חגרת הוה לך להעלות על דעתך שגם היא נשכנית ומדלא חששת ודאי מחלת עליהן:
סעיף ט עריכה
אפי' היו בה כל המומי' שהזכיר: פי' שיש בה הרבה מומין שאינן נגלין וזה לא נלמד מהרישא דהרישא מיירי דלית בה אלא חד מום שאינו ניכר רבצנית או נשכנית ומדכ' לשון אפי' משמע מכ"ש כשלא נמצאו בה כל המומין שאינן נגלין שהזכיר לו דלא הוה מקח טעות ולא מצי למימר ידעתי שאין בה אחד מן האינן נגלין וסברתי שגם השני אין בו ועמ"ש בסעיף שאחר זה.
שלא הזכיר לו אלא מומין שבה: צ"ע דמשמע הא אם הזכיר לו גם מומין שאין בה הוה מקח טעות ואאיזה מומין כ"כ דאי אמומין שהן נגלין קשה הא כ' הטור והמחבר לפני זה בין שנמצא בהם כולן או מקצתן דלא הוה מקח טעות ואי אמומין שאין ניכרין כ"כ קשה הלא ל' אפי' היו בה כל המומין קאמר דמשמע מכ"ש כשאין בה כולן וצ"ל דאמומין גלויין כ"כ ושאני הכא שנמצאו בה הרבה מומין שאינן גלויין ואם הזכיר במומין הגלויין מומין שאין בה היה יכול לומר סברתי כשם שמומין הגלויי' שהזכיר לו קצתם אין בו כך נמי המומים שאינם גלוים ודאי קצתם אין בו וכשימצא אח"כ שכולן בה היא מקח טעות ולא כ' ל' אפי' היה בו כו' דמשמע דמכ"ש אם אין בה כל המומין אלא לפי מאי דכ' דלא הזכיר לו במומין הגלוים אלא המומין שיש בה ומ"ה המקח קיים ולזה הוא שפירש ל' אפי' וק"ל והא דכ' בבבא זו שהראה לו המום הנגל' כן הוא ג"כ בגמ' ובפוסקי' ועפ"ר שם כתבתי דצד רבותא יש בו דה"א דמצי הלוקח לומר סברתי מדטרח להראות לו המום הניכר שהזכיר אלו היה בו מומין יותר היה ג"כ טרח להראות לו המום אף שאינו נגלה בעת שהיא רובצת ומנשך קמ"ל דאע"ג דאיכא תרתי דהראה הנגלה וגם יש בו הרבה מומין שאינן נגלין אפ"ה לא הוי מקח טעות:
סעיף י עריכה
והם הנקראי' סמפון: פ"ק דקידושין קראן הגמרא כן:
שומא בבשר: כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ופי' שומא יבלת בבשר בכ"מ שנמצא בבשר ואפי' בפניו אבל אינו ר"ל "בבשר שהי' כול' בשר לאפוקי אם נמצא בה עצם וכדמחלקינן בבכור (בטור י"ד סי' ש"ט) דאם יש בה עצם נחשב מום ע"ש דודאי בעבד העומד למלאכה וכדמסיק אין לחלק בהכי ובטור כתב סתם שומא:
אבל משחק בקוביא לא הוי מום: לשון שאינו מדוקדק הוא דגם גונב ממון וחוטף ובורח וזולל וסובא הנ"ל אינו מום דהרי ל"פ הי"א כ"א אגונב נפשות הנ"ל אלא שמור"ם ז"ל נמשך אחר לשון הטור שכתב ז"ל גנב או קביוסטוס אינו מום ופרש"י קביוסטוס הגונב נפשות וכ"כ הרמב"ם וי"מ דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופירושו קביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירשו ר"ח ועיקר עכ"ל וז"ש נמי מור"ם ז"ל אבל משחק בקוביא כו' וכאילו אמר וי"מ דקוביוסטוס אין פי' גונב נפשות כדס"ל לדיעה שכ' המחבר לפני זה שהוא כדעת הרמב"ם אלא פירושו משחק בקוביא והוא שמינהו בדברים שאין לו מום בהם וק"ל:
סעיף יא עריכה
שאז ידוע שיש לו ג' ימים: דבפחות מג' ימים בודאי אינו מגליד אבל לפעמים אפי' אחר ג' ימים ג"כ אינו מגליד שהרי הטור והמחבר סיימו וכתבו ז"ל או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוה ספק כו' ומדכ' דהוה ספק ולא אמרינן דבודאי בבית הלוקח תוך ג' ימים הללו נעשה נקב דאם הי' נעשה בבית המוכר היה מגליד כיון דעברו עליו ג' ימים ש"מ כדכתיבנא ומ"ש אם קנה תוך ג' ימים גם בטור כתב האי לישנא ושם בפרישה כתבתי דתיבת אם נ"ל שהוא ט"ס וצריך להיות וקנה דהא התחיל וכתב אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ואין זה נודע בודאי אא"כ הוגלד וגם קנהו תוך ג' ימים וק"ל:
ואם לא יפסיד: כיון דברשותו נולד הספק וע"ל ס"ס רכ"ד מ"ש בזה:
אם הם עדיין בידו או יתן הדמים קאי: וקמשמע לן דל"מ אם כבר נתן הדמים להמוכר דאין מוציאים מידו אלא אפילו עדיין בידו דהטבח צריך ליתנם להמוכר וכ"כ בטור:
סעיף יב עריכה
טריפות דסירכות: פי' כשנמצאת סירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכא שבודאי נעשית קודם שקנאה בעוד הבהמה ברשות המוכר דודאי לא עדיף סירכא מנקיבת בית הכוסות הנ"ל דאם יש בו ספק אמרינן דיפסיד הלוקח ועפ"ר:
ויש חולקין דהואיל והוה דבר שהוא שכיח כו': פי' הסירכא רגילה להיות בבהמה וע' בטור ובפרישה:
ואפי' טריפה: שאנו אוסרים מכח "ספק כו'. שם בר"ן כתב עוד או מחמת חומרת הגאונים ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו נמי כה"ג דאינה טריפה ודאית לכ"ע דאל"כ קשה מאי חידש מור"ם בזה הא גם טריפות דסרכא אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק:
סעיף יג עריכה
המוכר דבר שהיה בו מום כו': ל' הרמב"ם פי"ו דמכירה הוא מכאן אתה למד המוכר דבר כו' שדין זה נלמד מדין הקונה פרה לשחטה ושחטה ונמצאת טריפה הנ"ל דאע"פ שאחר ששחטה ונמצאת טריפה הוא גרוע מאלו לא שחטה ואפ"ה מחזירה להמוכר ופטור. וטעמא דשחטה דהוא דבר שעומדת לכך הא אלו עשה בה מום שאינו עשוי לעשות בה היה חייב דאל"כ הל"ל רבותא טפי במקום שחיטה וז"ש ואם שינה כו' ועיין פרישה:
סעיף יד עריכה
קנה סדין וקרעו כו': הוא לשון הרמב"ם שם וכתב המ"מ שזה נלמד מדין פרה ששחטה הנ"ל ובטור כתב בהדיא ז"ל כיצד קנה סדין וקרעו כו' וס"ל דהאי דינא הוא פי' למ"ש לפני זה הכלל דאם היה דבר שדרכו לעשות כו':
סדין וקרעו לעשות חלוק: לשון הרמב"ם והטור קנה בגד כו' ואפשר דמשום דאין מדרך בגד לעשות ממנו חלוק שהוא הכתונת שינה המחבר וכתב סדין במקום בגד ובין כך ובין כך ר"ל שקנה בגד או סדין מן האומן או סוחר ועדיין לא נעשית ממנו שום דבר וק"ל:
אם השביח נוטל כו': פי' אם קנאה בי דינרין ומכח המום אינו שוה כי אם ח ומחמת התפירה היא שוה ט' אם עדיין לא נתן לו המעות דמי הקניי' מחזיר לו החלוק התפורה והמוכר נותן לו דינר שהשביחה ואם כבר נתן לו הי דינרין דמי הקנייה צריך להחזירם לו המוכר ועוד יוסיף עליו דינר ועפ"ר:
סעיף טו עריכה
מחזיר כל הפירות כו': בע"ש כתב ז"ל דאל"כ הוא כריבית דכיון שנתבטל המקח מעיקרא ה"ל הדמים הלואה גביה והפירות שאכל הן בעד דמי המעו' שהיו בידו בטלים וגם דמי שכירות החצר שכתבו שצריך להעלות לו כ' בע"ש דהוא מה"ט וקשה דא"כ ה"ל להטור ולהרמב"ם לחלק ולכתוב דהיינו דוקא אם כבר קיבל המוכר מהלוקח דמי הקנייה ועוד דאף אם כבר נתן לו דמי המקח נראה דלא עדיף מאבק ריבית דא"צ להחזירו דלא גרע ממלוה לחבירו על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים כו' דאמרינן תוך ג' שנים לא יאכל פירות ואם אכלם לא יחזיר דה"ל אבק ריבית וכדאיתא פרק איזהו נשך וכתבה הטור והמחבר בי"ד סי' קס"ה ובחושן משפט סימן ר"ז. לכך נראה פשוט דלאו מטעם ריבית הוא אלא כיון דהמקח בטל מעיקרו הפירות שאכל או שכר השכירות דחצר שדר בו יהיה כגזל בידו מ"ה אף אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר לו הפירות ושכר החצר ודומה למ"ש בדין הנ"ל דהלוהו על שדהו ע"מ שאם לא יחזיר לו דמיו בסוף ג"ש יהיה השדה שלו דהפירות שאכל אחר ג"ש שהניח השדה בידו בסברו שנחלטה השדה להמלוה דמוציאין מיד המלוה כיון דאכלן בתורת מקח והוה בטעות וכמו שכתבתי בסימנים הנ"ל וה"נ דכותיה (והא דאמרו בשומא הדרא (כתבו רבי' לעיל בסי' ק"כ ס"ט) דאין נותן לו דמי השבח שהשביח כו' משום חשש ריבית ובי"ד סימן קע"ז ובח"מ סימן ר"ז במכר לו שדה ואמר ליה לכשיהיו לי מעות החזירוהו לי דאסור ללוקח לאכול פירות משום ריבית וכדומה לזה כתבו שם ובהרב' מקומות שאני התם דכולה איירי בלכתחלה לא יאכלם אם יקח ממנו דמים דנראה כנוטל אבק ריבית אבל לא הצריכוהו להחזיר בשכבר נטלו כ"ש אם כבר אכל פירות כמו כאן) ואף שלקמן סוף סי' רמ"ו כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל כל הנותנים כל נכסיהן כשתבטל המתנה כו' עד אין מחזיר הפירות שאכל ש"מ דאפי' נתן בטעות וחוזר אינו מחזיר הפירות שאני התם כדמסיק בטעמו ז"ל שהרי הנותן מתנה בפי' ע"מ להחזיר לזמן קצוב אוכל הפירות עד זמן הקצוב עכ"ל ור"ל דדוקא התם דנתן כל נכסיו לחבירו משום ששמע שמת בנו או שהיה צריך לברוח מפני אויביו או אשה שנתנ' כדי להבריח נכסיה מבעלה דבכל אלו חפץ הנותן במתנה עד שיבא בנו או עד שישוב מאויביו או עד שישובו נכסיה לידה אחרי מות בעלה וה"ל כפירש שנותן לו במתנה גמורה עתה ע"מ להחזירה לידו לאחר זמן משא"כ זה דבטעות בא לידו ואלו ידע שיחזיר בו מחמת המום בודאי לא היה נתנו לו מעיקרא וכן בההוא דאכל פירות לאחר ג"ש אילו ידע שלא נחלט השדה בידו לא היה מניחו לאכול מ"ה אף אם כבר אכלה אם אינו מחזירן הוה כמחזיק בשל חבירו בגזל וזה ברור והשתא א"ש דלא אשתמיט ברמב"ם ובטור ובמ"מ ובהמחבר ש"ע ומור"ם ז"ל לכתוב חד מינייהו טעם דריבית בדין זה:
סעיף טז עריכה
שלשה גבינות: תיבת שלשה הוא לאו דוקא וליתא בתשובת הרא"ש ולא בטור שהביאו דמנינא למה לי ולא נזכר במעשה שכך היה וגם המחבר כתבו לדינא ולא על שם המעשה ואפשר שנפל טעות בדפוס בסיבה שהיה הג' מתיבת גבינות נמשך מעט מהתיבה:
המוציא מחבירו עליו הראייה: וממילא אם המעות עדיין ביד לוקח והמוכר בא להוציא מידו המעות עליו הראייה ול"ד למוכר לחבירו בהמה לשוחטה ונמצאת טריפה ואין ידוע אם קודם הקנייה או אחר הקנייה נטרפה דפסק הטור והמחבר בסי"א דעל הלוקח להביא ראיה ואם אין לו ראיה מוציאי' המעות מידו דשאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה וסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק ואמרי' כאן נמצא כאן נתהוה המום משא"כ גבינות דאין להם חזקה דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע ודומה לזה כתבתי לעיל ס"ס ר"ל בשכר שהחמיץ דאין אומרי' שהעמידנו על החזקה מה"ט ודלא כמשמעות הבית יוסף שמוכח ממ"ש בבית יוסף דס"ל דדין זה דגבינות ודבהמה הנ"ל שווין הן ועיין דרישה:
סעיף יז עריכה
ישבע המוכר כו': פירוש ישבע לפטור נפשו דאין שמעון נשבע להוציא מיד ראובן וכן כ' בתשובת הרב רבי' אשר והטור הביאו ולכאורה משמע מזה דאם עדיין המעות ביד הלוקח ואז המוכר הוא בא להוציא דישבע הלוקח לפטור נפשו וזה אינו מוכרע די"ל מיד שמשך שמעון השמן לרשותו קנאהו והמעות נעשה הלואה בידו ודומה להחליף פרה בחמור הנ"ל בסימן רכ"ג ורכ"ד מיהו אינו דומה להתם דהתם ברשותו נולד הספק ואמרינן כאן נמצא כאן נתהוה משא"כ השמן שהוא עכור לפנינו דמסתמא היה עכור ג"כ מעיקרא:
ישבע הלוקח כו': ע' פרישה שם כתבתי דמעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם טען שלא הבטיחו מעולם להיותו צלול אלא כאשר הוא כן מכרו לו ואף שאמר ליה שהוא טוב ג"ז נקרא טוב לקצת אנשי' שקונין אותו להיותו בזול יות' וכמ"ש בתשוב' או אם טוען אמת שהבטחתיהו בצלול ונתתי לו צלול והוא החליפו בשמן עכור זה מ"ה השיב הרב רבינו אשר שאם המוכר נשבע לפטור נפשו אזי א"צ לפרוט בשבועתו אלא שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו ובזה נפטר הן שהיה טענתו שלא הבטיחו בצלול הן שהיה טענתו שהחליפו משא"כ כשבא הלוקח לישבע על טענתו ולהוציא אז אם ראובן סתם טענתו צריך הוא לישבע לו על שני הפרטים שהבטיחו בצלול ושהוא לא החליף שמן שנתן לו בשמן זה העכור לפנינו וכן הוא דברי המחבר אלא שקיצר וזהו דלא "כע"ש שכתב שהמוכר היה טוען שהחליף השמן דאם בן לא היה צריך הלוקח לישבע שהתנה עמו לתת לו שמן צלול שהרי המוכר מודה לו בזה:
ואם ירצה הלוקח לקחתו: דקדק וכת' דאם ירצה אף שלא כתבו הטור וגם בתשובת הרא"ש ליתא משום דס"ל להמחב' דאם אינו רוצ' הלוקח בשמן מחזירה לו על כרחו דהוי מקח טעון וכן מצאתי בשלטי הגבורי' פרק הזהב בדפוס גדול (סוף דף צ"ו) וראייה לדבריהן מהא דתנן בפרק המוכר פירות (כתבו הטור והמחבר בסי' רל"ג) דהמוכר לחבירו חיטין יפות ונמצאו רעות דהלוקח יכול לחזור בו ומיהו אף אם רוצה הלוקח ליקח הפחת מהמוכר א"י לכוף להמוכר וכדין כל מקח טעות דשניהן חוזרין וכ"כ בש"ג עיין פרישה מ"ש עוד מזה:
סעיף יח עריכה
ואם היה המוכר סרסור שלוקח כו': בגמרא נקרא איש כזה ספסרא וכן הוא שם בפרק המפקיד בהאי עובדא דאילו סרסור אינו קונה כלל אלא משוה המוכר והלוקח בדמי המקח וכ"כ הטור בי"ד סי' קנ"א בהדיא ע"ש והרמב"ם שכת' סרסור כ' פירושו בצדו סרסור הקונה מזה כו' ללמדנו דלאו מסתם סרסור איירי ואחריו נמשכו הטור והמחבר שהביאו לדברי הרמב"ם ועיין פרישה:
ואינו משהה כו' ולא ידע כו': זה תלוי בזה דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמע"ה משא"כ אם המוכר בע"ה מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע בהמום והאכילה דברים דקים שאין צריך להן טוחנות וחיתה בהן דאם לא כן היינו צריך לומר דגם ביד בע"ה ודאי לא חיתה כ"א יום אחד מדחיתה ולא מתה בעודה בידו:
ויש חולקין כו': פלוגתתן נראה דתלוי בפי' הגמ' כתבתיהו בדרישה ועוד נתתי טוב טעם לדברי הרמב"ם שהוא כדברי המחבר ע"ש:
וכ"ש בדבר שלא פשע כו': פי' ומה בשור דפשע הלוקח קצת דהיה לו לבדוק השור לראות על אכילתו ועל בריאתו להחזירו לסרסור מיד באופן שיחזור גם הסרסור מאשר קנהו מאתו אפ"ה אמרינן דהסרסור יפסיד כ"ש בקנה ממנו טבעת בחזקת זהב דאינו עומד לבדוק ולראות בפנים בנסתרות דההפסד הוא על המוכר אף שהוא סרסור:
נשבע שאינו יודע בזה ונפטר: כן כתב המרדכי וק"ק והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ולא ידע שהיה בדיל ואפשר דמיירי דזה הלוקח שמצא בו בדיל טוען עליו אתה לא קניתיהו מאחר אלא צווית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מ"ה צריך לישבע:
סעיף יט עריכה
המוכר בצים ונמצאו כו': הטור הביא מדין זה דבצים שהוא מתשו' הרא"ש ראיה לדין הנ"ל שההפסד הוא על הסרסור והוא א' מהחולקין על דברי המחבר הנ"ל והב"י כתב עליו שאין ממנו ראיה שגם הרמב"ם שכתב בדין הנ"ל דההפסד הוא על הלוקח ולא על הסרסור מודה בנמצאו הבצים מוזרות ומטעם דכאן אין הבצים עשויים לבקעם אלא בעת שצריך לבקעם לתבשילו ומה הי' ללוקח לעשות מה שאין כן בשור שאין לו טוחנות הנ"ל (וכעין הטעם שכתבתי לפני זה בקונה טבעת) וזה ג"כ טעמו פה בש"ע דסתם וכתב לעיל בשור דההפסד הוא על הלוקח וכאן סתם וכתב דבבצים הנמצאים מוזרות ההפסד על המוכר (מיהו אין זה מוכרח דהרי לא כ' כאן המחבר שגם המוכר קנה הביצים מאחר כמ"ש בתשוב' הרא"ש ואם הביצי' הן של המוכר עצמו ליכ' מאן דפליג דהוה מקח טעות) ובפריש' כתבתי דלא כב"י ושהדין עם בעל הטור להשוות שני הדינין ומטעם דאם אית' דבשור ההפסד על הלוקח אף דהי' על הסרסור בעצמו לבדקו כדי להחזירו למוכר לו ולא להונות בו אחרים (כמו הלוקח שאמרינן בו שה"ל לבדוק במקחו ולהחזירו לסרסור) אפי' הכי ס"ל דהלוקח הבא להוציא יפסיד ה"נ בבצים הם שווין דלא הלוקח ולא המוכר יכולין לבדקו קודם עת בקיעתו דנאמר דרך מקח וממכרן דבצים כך הוא ושההפסד הי' לו להיות על הלוקח וכיון דאמרי' בביצים דההפסד על המוכר נאמר כן ג"כ בשור הנ"ל ודו"ק:
☜ הוי מקח טעות: וכן אם התנה שיתן לו מבצים שנולדו והוא נותן מבצים שנמצאו במעי תרנגולת וכן אם אומר שרצה מביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתן לו מביצים דספנא מארעא הוי מקח טעות ועיין בהר"ן פרק האיש מקדש ד"מ י"ו:
סעיף כ עריכה
חייב באחריותן: ואף שלא ידע גם המוכר שהם רעים מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא הן רעים ויפסיד זרעו ומה"נ צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ ואין המוכר יכול לומר להלוקח החזיר לי זרעי ואני אחזיר לך המעות אבל מה שטרח והוציא בזריעתן א"צ המוכר ליתן להלוקח:
והוא שלא צמחו מחמת עצמן כו': דמסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן אם לא שהי' שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו וכ"כ הרא"ש והטור ע"ש:
סעיף כא עריכה
כגון חיטין ושעורין: כן הוא ל' הרמב"ם ריש פי"ו דמכירה ולשון הטור מסודר יותר ז"ל אבל שאר זרעים (שאינם מזרעוני גינה) ל"מ חיטין שרובן לאכילה כו' אלא אפי' מכר לו זרע פשתן כו' הואיל ואוכלים אותו (פי' יכולין לאכול אותו ומקצת בני אדם קונים אותו לאכילה) יכול המוכר לומר לאכילה מכרתים לך והמע"ה ומשום הכי מסיק מור"ם וכתב היינו דוקא כשכבר נתן המעות דאז בא הלוקח לחזור ולהוציאן מיד המוכר ועליו הראיה:
ואם הודיעו כו': גם אחיטים הנ"ל קאי וכ"כ בטור:
הלוקח מקח מחבירו כו': דין זה כתב הרמב"ם שלמדו מדין זרעים הנ"ל שהן משנה וגמרא:
ואפי' אבד או נגנב הרי הוא כו': ברמב"ם (והטור ג"כ הביאו כן) כתב ז"ל ואם אבד או נגנב אחר שהודיעוהו הרי הוא כו' והמחבר השמיטו בכוון דלטעמו אזל שכתב בפנים בב"י ובכ"מ פירושו דהני שני תיבות אחר שהודיעוהו דר"ל אחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ולפ"ז סתמא כפירושו דמי דהא אזה קאי שהודיעו אבל בפרישה כתבתי נ"ל עיקר דר"ל אחר שהודיעו שחוזר במקחו כי נמצא בו מום דאל"כ מצי המוכר למימר אם הודעתני שאתה חוזר במקחך הייתי שולח מיד אחר מקחך ולא הי' נגנב והי' הפסד גניבה ואבידה על הלוקח מיהו אם הי' נגנב בעוד שלא הי' שהות להלוקח להודיעו אפשר דס"ל דהוא ברשות המוכר דמה לו לעשות אלא דלא איירי הרמב"ם כאן בזה וב"י דחה פי' זה ע"ש ואני הוכחתי בדרישה דדעת הרמב"ם כן הוא ע"ש:
ואינו חייב אלא בהוצאות החזרה: בטור בשם הרמ"ה סיים וכתב דטרחת החזרה הוא על הלוקח והמחבר השמיטו משום דהרמב"ם לא ס"ל כוותיה וכמ"ש המחבר לפני זה דאין המוכר יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן אלא המוכר צריך לטפל להביא ממכרו או למכרה שם ולפ"ז לא ה"ל להמחבר לכתוב דאין חייב אלא בהוצאות החזרה כיון דגם הטיפול מוטל עליו אלא אגב שיטפא דלשון הרמ"ה נקט במה שס"ל כוותיה ומהתימה על ע"ש שכתב שני דברי' שסותרין זא"ז בס"א שמתחיל וכתב כדברי הרמב"ם שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ונמצא בו מום שהמוכר מטפל בחזרת הבאתם וסיים וכתב כדברי הרמ"ה שהמוכר נותן דמי הוצאת החזרה מיהו על הלוקח מוטל לטרוח בהבאתם הואיל ולצרכו הביאם שם ועמ"ש בדרישה:
עד שיחזיר המקח במומו למוכר: בפרישה כתבתי דאינו ר"ל דיתנו לידו אלא שיביאו לעיר שהמוכר דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו.
סעיף כב עריכה
הלוקח מקח ונמצא בו מום כו': כאן מיירי שאינו מוליכו למדינה אחרת מ"ה כתב דברשות הלוקח נגנב עד שיחזיר המקח ור"ל עד שיודיעו להמוכר שחוזר במקח ויקחו לנפשו ומיד שמודיעו נפטר הלוקח וכנ"ל:
ואם התליע כו': ר"ל כיון דנפסד מחמת המום אפי' לא הודיעו להמוכר שחוזר בו אמרינן דברשות המוכר נפסד דמסתמא אף אם הודיעו לא הי' ניצל המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה:
ואם הי' לו להודיע: פי' אם הוא שיש תועלת בהודעתו למוכר כגון שהי' אכלו מהר או שאר תקנות שהי' יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממונו בזה דוקא אמרינן דהוה ברשות לוקח כיון שלא הודיעו להמוכר שחוזר בו משא כמסתמא אבל בנגנב או נאבד דרישא בכל ענין עומד ברשות הלוקח כל שלא הודיעו דשם מסתמא יש תועלת בהודעתו וכנ"ל ומ"ה לא עירבב הרמב"ם והטור והמחבר דין גניבה והתליע בחד בבא ובזה נסתלק תמיהת הב"י וכ"מ ע"ש ומהתימה על ע"ש שסיים וכתב בזה דהתליע או נפסד מחמת מום ז"ל ואם הי' לו שהות משנודע לו להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח משמע דבנגנב ונאבד דרישא אפי' לא הי' שהות להודיעו ג"כ היא ברשותו וכן משמע מטעם שכתב שם בנגנב ונאבד דהוא ברשות הלוקח ז"ל דכל זמן שהוא בידו לא גרע הוא משומר שכר דהא ברשותו הוא למכרו ואפשר שישתכר בו עכ"ל. וק"ל דא"כ אפי' אם הוליכו למדינה אחרת נמי נאמר הכי ואף שיש לחלק ביניהן מ"מ קשה מנ"ל לכתוב כן ונראה דהי' קשה לו קושיות ב"י דה"ל לערב הדינים יחד ולפמ"ש לק"מ ולא נהירא כדבריו דע"ש לדינא בתרתי "חדא דגם בגנבה ואבידה מיד שהודיעו הוא ברשות המוכר והשנית בהתליע ונפסד מעצמו דמסתמא אף אם היה לו שהות להודיעו ולא הודיעו אמרי' דהוא ברשות המוכר אם לא שהי' באופן שהוא ניכר שהמוכר הי' עושה לו תקנה אחר שהודיעו וכמ"ש ודו"ק:
סעיף כג עריכה
ונמצא נגחן: פי' ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק:
כגון שנתייקר הבשר: פירוש בשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה ונמצא דאין ראייה מהדמים:
אינו מקח טעות: פי' הלוקח י"ל לחרישה קניתיהו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמ' למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה כן כת' ר"ש דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר מכח הטירחא:
אם יש הוכחה בדמים כו': ז"ל הטור ואף על גב דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר (לעיל סי' ר"ך) שהדמים מכחישים את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכ"ע בזה הולכין אחר הודעת הדמים עכ"ל ועפ"ר מ"ש בזה: