שולחן ערוך חושן משפט קנה כב


שולחן ערוך

מרחיקין את גורן קבוע מהעיר חמשים אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר

ואם הגורן קודם לעיר מסלקו ובני העיר נותנים לו דמיו ספק מסלקו בלא דמים ומזה יש מי שלומד על דוכוס ממדינה שגזר על יהודים שיעשו עם היהודים הדרים תחת שרים קטנים בכפרים שידורו תחתיו ואם לא יגרש כולם צריכים לקיים דברי הדוכוס ולסלק היזק הרבים וליסע תחת הדוכס תחלה ולדון אח"כ עם הרבים אם יש להם היזק בזה (הגהות מרדכי דקידושין)

וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא א"כ היה לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חבירו או לנירו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

גורן קבוע. עפ"ר ודרישה שהוכחתי בפי' דברי הרא"ש והטור והמחבר היא במ"ש קבוע לאפוקי עראי דבהיזק שהוא בעראי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ולא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש שהארכתי בזה:

מסלקו ובני העיר נותנים כו'. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנים לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים דכיון דרבים משותפין מי יתעסק בזה ע"ד קדירה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו דגרנו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שוויו מיד בני העיר ובגמ' ובטור כ' האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש בסכ"ז:

ומזה יש מי שלומד כו' פי' כמו שחשו חז"ל ואמרו דצריך לקצוץ האילן ולהרחיק הגורן אע"פ שהוא קודם לעיר ול"מ שצריך לקצוץ אלא אף שצריך לקצוץ "תחלה מהעיר ואח"כ יקבל דמיו ולא איפכא כדי שלא ימשוך היזק של רבים וכמ"ש כן הדין נמי באלו היחידים הדרים בכפרים שצריכין לעקור דירתן תחלה כדי לסלק היזק של רבים ואח"כ יתבענו היחידים להרבים ולא איפכא מה"ט עצמו וכן מפורש בהגהות מרדכי ע"ש ובד"מ שהביאו:

ולדון אח"כ עם הרבים כו'. מפורש שם שאף שהיה להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדים בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו:

וכן לא יעשה גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות כו' בטור כ' זה בשני בבות בסכ"ח אחר שכ' מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' עד כדי שלא יזיק המוץ לבני העיר כתב ז"ל וכן לא יעשנו בתוך שלו אלא א"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך אדם להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ומנירו של חבירו עכ"ל. והמחבר העתיק ל' הרמב"ם וצ"ל שהם מפרשים בתוך שלו בתוך שדה של עצמו ויש לאחרים נטיעות וניר סביבו. והטור פי' בתוך שלו בעיר ומטעם שלא יזיק לבני העיר כמ"ש לפני זה ומ"ה סתם ולא כתב טעם בזה וק"ל:

לנטיעת חבירו שהמוץ נכנס בפרח הפירות ונרקב ע"י ומנירו משום דהמזבל שדהו יות' מהצורך הוא נשוף ונפסד ועפ"ר:

ש"ך - שפתי כהן

(י) גורן קבוע עיין בב"י בשם נ"י:


(יא) ואם הגורן קודם לעיר כו' עיין בא"א דף פ"ז ע"ד מ"ש בזה מור"ם ואין דבריו נראין למעיין ועיקר כדעת מור"ם ז"ל:


(יב) מסלקו ובני העיר נותנים כו'. כ' הסמ"ע סקמ"ח ובש"ס ובטור כתוב האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל אמת שכ"כ הטור והרב המגיד גם הנ"י והרמב"ן בחדושיו דמתני' מיירי דוקא בא"י בזמן שהיתה בישובה אבל קשה לי ע"ז דא"כ היאך משני בש"ס ר' אליעזר היא דהא א"ר אליעזר בהדי' בסוף ערכין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה משום ישוב א"י עיין שם א"ו מתניתין מיירי בח"ל ורבנן דסוף ערכין ס"ל דאין עושין מגרש שדה לעולם ור"א ס"ל דאין עושין מגרש שדה בא"י דוקא אבל בח"ל עושין ודוק ודוחק לומר שטעות הוא במשנה בערכין וצ"ל ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה כו' דקשה מאד לשבש כל ספרי המשניות וכל הש"ס וצ"ע:

שוב ראיתי בילקוט פרשת בהר מביא שתי הלשונות במשנה דסוף ערכין ל' ראשון ר"א אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה ואית דתני ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ע"כ ואין ספק דהאמת הוא כלשון הראשון וכדמוכח בש"ס פ' לא יחפור וכן הוא להדיא בתוספתא דסוף ערכין ואתו כל דברי הפוסקים כפשוטו וטעות הוא בכל הש"ס ומשניות שלפנינו ובעל הילקוט שכ' ואית דתני כו' היו לפניו ג"כ נוסחאות הש"ס ומשניות שלנו ואשתמיטתיה הש"ס ס"פ לא יחפור וגם תימה על שאר מפרשי המשנה שלא השגיחו להגיה כן בכל הש"ס ומשניות וק"ל:


ט"ז

באר היטב

(לב) קבוע:    לאפוקי אם הוא ארעי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ודלא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש. סמ"ע.


(לג) מסלקו:    פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנין לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים כיון דרבים משותפין בו ע"ד קדירה דבי שותפי כו' ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שויו מבני העיר ובש"ס וטור כתוב האי דינא בהרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיטו מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך בזה ומגיה במשנה דערכין. ע"ש.


(לד) ולדון:    מפורש בהגמ"ר שם שאף שהי' להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדין בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו. סמ"ע.


(לה) לנטיעת:    שהמוץ נכנס בפרח הפרי ונרקב ע"י. ומנירו משום דהמזבל שדהו יותר מהצורך הוא נשרף ונפסד. שם.



קצות החושן

▲ חזור לראש