סמ"ע על חושן משפט קנה

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט קנה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

לא יעשה תנור כו'. עד גובה ד' אמות. משמע דבסתם תנור איירי דפתחו מן הצד ואפ"ה הצריך ד' אמות בגובה והיינו כדעת הרא"ש ור"י ברצלוני הביאם הטור ע"ש:

ובכירה טפח כו'. ובשיעור גובה דע"ג כירה כ' הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס"ל להמחב' דבגובה כל הני דחשיב שוים הם בהרחקת ד"א דמשום שלהבת העולה למעלה עשה הרחק' טובא ובטפי מד"א ליכ' למיחש בשום צד וה"ט דסתם הטור והמחבר וגם בגמרא בשיעור גובה דתנור וכיריים של נחתומין משום דס"ל דכולם שוין הן בזה ועפ"ר דשם כתבתי שכן דעת הרא"ש ור"י אברצלוני:

משלם מה שהזיקה ומ"מ צריך להרחיק לכתחלה שיעור הנ"ל שאולי ידליק בתי השכנים או העליה שדר בו ולא יהיה לו ממה לשלם וגם מפני שלא ירצה לירד עמו בדינא ודיינא וגם לטרוח לחזור ולבנות ולהיות זמן מה בלא דירה ולטלטל נפשו מדירה לדירה:

וכל אדם בביתו כו'. פי' אע"פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא בגמרא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה:

סעיף ב

מי שהיה לו חנות תחת אוצר חבירו. ל' הטור תחת אוצר תבוא' או יין או שמן בעלייתו אין בעל הבית יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא צבע ולא רפת בקר כו':

אספסתא. היא תבואה דלא הביאה עדיין שליש:

אוצר יין בארץ ישראל. פי' שיין של א"י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו:

אבל לא יעשה רפת כו'. ה"ה דאספסתא אסור להכניס שאחר שמתחממ' היא מסרח' ומידי דסירחון מפסיד היין בא"י כן משמע בגמ' (דף ך' ע"ב) כן הוא בהרי"ף ע"ש והרמב"ם והמחבר חדא מנייהו נקטי:

ואם הוחזקה החנות כו' א"י למחו' בידו. פי' בעל האוצר אינו יכול למחות בבעל הבית ולהכריחו לסלק חנותו ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן:

סעיף ג

שומשמין או רימונים כו'. הן דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שעשה עלייתו לאוצר ויאצר בה אחר זה ג"כ חיטים והדומה לו שיפסידו מכחו:

או שעשה בעל החנות מחילה כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם וכתב עליו המ"מ ז"ל הוא פי' כן למ"ש בגמרא בנה עלייה ע"ג ביתו מהו וכן פירשו ר"ח ורבו ז"ל ורש"י פירשו לענין קדימת האוצר ופירש שדרכן לעשות עליות עליונות לאוצר וזה בנה עליית קודם החנות אבל לא אצר בה עדיין וזו היא השאלה אם יש לו דין קדימה ולזה הפי' הסכימו קצת מהאחרונים ז"ל עכ"ל והטור כ' ג"כ כפירש"י ולפירש"י והטור ה"ל איבעיא זו דבנה עליה ע"ג ביתו דומיא דאינך וכולם אבעל האוצר קאי שקידם נפשו בבנין העלייה או בריבוי חלונות או שאצר בה תפוחים כו' משא"כ להרמב"ם שכל אינך קאי אבעל האוצר ובעיא זו דבנה עלייה קאי אבעל החנות שבנה עלייה להפסיק בין חנותו לאוצר שקדם בעל העלייה לעשותו והיה עליו להרחיק חנותו וכדי שלא יצטרך להרחיק בנה העלייה ואז אין החום נכנס מיד מהחנות לאוצר כי המחילה מפסיק ביניהם וקמבעיא ליה אי מהני ועיין לקמן סי' רי"ד ס"ס ג' שכ' המחבר והוא מל' הרמב"ם ז"ל וקנה המחילה שבין המעזיבה עכ"ל גם שם פירשו מעין שפירשו כאן ואפשר דלדינא ל"פ אהדדי:

בכל אלו בעל האוצר מעכב. פי' קודם שיעמיד התנור יכול למחות שלא להעמידו וז"ל המ"מ דמספיקא אין לו להזיק לחבירו:

אינו יכול להסירו. דאיבעיא דלא איפשטא בגמ' הן והן קולא לנתבע:

סעיף ד

מיד יורדין לתחתון כו'. דאז הוה גירי דיליה ל' הרמב"ם דה"ל כעומד בשלו ויורה בגירי דיליה לחבירו העומד ברשות אחר דצריך לסלק היזיקו אבל כשאין יורדין מיד הוה גרמא בניזקין דפטור:

ה"ג וכל זה במי תשמישו דבעל העלייה. ומ"ש אבל אם ירדו גשמים כו' על הניזק לתקן. צ"ע דלקמן סי' קס"ד כ' מור"ם בהג"ה בס"ח ז"ל וכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן:

מרחיקין את הגפת גפת הוא פסול' של זיתים שנתעצרו בבית הבד. סלעים אבנים שאש יוצאת מהן וכל אלו מוציאין הבל וקשין לחומה חוץ מחול הלח דאדרבה מקרר אלא שלחלוחו מקלקל החומה ואע"ג דאיתא בגמ' ובפוסקים דחול הוא מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בה דבר חם משא"כ כשהוא סמוך לחומה שהיא קר וכן מפורש בגמ' ורש"י כמ"ש בפרישה ע"ש ולא כמ"ש ? בע"ש חול הגס במקום חול הלח הנזכר בגמ' ופוסקים וש"ע וכ' על כולם הטעם משום דמוציאין הבל ע"ש:

מכותלו של חבירו. בגמ' דייק מל' כזה דהיינו כשכבר הכותל של חבירו הוא בנוי ועומד הוא דאסור לסמוך אצלו הגפת והאינך משא"כ כשהקדים המזיק להניזק וזהו כדעת ר"ח ור"ת ורא"ש ולא כדעת רש"י והרי"ף כ' הטור פלוגתתם בסמ"ז ע"ש וע"ל בסמ"ע בסל"ב מ"ש עוד מזה:

סד בסיד. דוקא בזה שייך לומר לסוד בסיד משא"כ בסעיף שאחר זה גבי זרעים ומחרישה והא דכתב הטור כן גבי זרעים צ"ל דקאי אדלעיל ועפ"ר מ"ש:

סעיף ה

הזרעים והמחרישה טעם הרחקת הזרעים משום דמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט יסוד הכותל וכן הטעם במחרישה ואפי' בלא זריעה כגון שחורש לאילנות ובזרעים אפי' בלא מחרישה כגון שחפ' במרא ואינו מעמיק בעומק המחריש' שהיא ג"ט גמרא ועפ"ר:

מן הכותל ג"ט נראה פשוט דגם בזרעים ובמחרישה אפי' בכותל של אבנים צריך להרחיק ג"ט כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל של אבנים כמ"ש הטור שם כן בהדיא ומ"ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח ממנו סגי אבל בשל לבנים אפי' בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג"ט ע"ש ועד"ר:

ה"ג ועיין לקמן סעיף י' דאפי' כו' ור"ל אסור לשפוך שופכין של מי רגלים הרב' תוך ג"ט לכותל ודוקא בהשתנ' בעלמא אמרי' דא"צ להרחיק בכותל של אבנים אלא טפח וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה מיהו בשופכין בלא גומא וכ"ש בהשתנה א"צ ג"כ לסוד בסיד אפי' בכותל של לבנים וסגי בהרחק' גרידא בכל חד וחד כדיניה וק"ל:

סעיף ו

צחיח סלע משתין כו' לכאור' נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי' בכה"ג אסור אבל הב"י כ' דס"ל להטור דלדעת הרמב"ם אפי' בגומא א"צ הרחקה בצחיח סלע ועפ"ר ובתשובה שהארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפיר' ב"ה בצד כותל של אבנים ומשותפים בינו ובין חבירו העומדת על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה"ג אם צריך להרחיק ג"ט או לא ע"ש:

סעיף ז

מהרחיי' התחתונה. פי' שני אבנים שטוחנים ע"י מונחים זה ע"ז והתחתון רחב טפח יותר מהעליון וק"ל:

סעיף ח

שהן ארבע משפתו. שהתנור רחב למטה והולך ומשפע לצד מעל':

סעיף ט

שכל אלו ההרחקות מהכותל כו'. בפריש' כתבתי שאיירי דוק' בכל ההרחקו' שמרחיקים משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחריש' וגומא של מי רגלים הנ"ל בס"ה דלא משום פסידא דכותל צריך להרחיק אלא דמתמוטט על ידו יסוד הקרקע וכמ"ש בסמוך וה"ה הרחקת מי רגלים ע"ש ומה שמסיק וכ' ז"ל וזה דעת הרמב"ם צ"ע שלא מצאתי שכ' וגם הטור לא כ' כן אלא בשם ר' יונה מ"ש בסי"א ;

סעיף י

בור שיח ומערה. בור עגול. שיח ארוך וקצר. מערה מקורה בקירוי:

ולא יעשה בריכת המים לשרות בו בגדים לכבס פי' חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או גשמים מתכנסים בה לכיבוס בגדים רש"י ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ויסוד בסיד לכותל הבור. הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין אין צריך בהכי אלא הרחקה ג"ט אבל אין צריך לסוד ג"כ בסיד ועפ"ר:

מיהו במי רגלים לכ"ע אסור כו'. כבר כתבתי דאפילו במי רגלים אין צריך תרתי בהרחקת ג"ט וגם לסוד בסיד כ"א כשמתקבצים בגומא ע"ש בס"ב ומור"ם ג"כ אהרחקת ג"ט לחוד קאי וק"ל:

סעיף יב

ראובן שהי' כותלו סמוך כו'. עד"ר שם הוכחתי דכן כתב לרבותא דאף ע"פ דהי' שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג"ם והי' מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי' דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח"כ פניהן ולילך דרך העברתו אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד"א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון ולא ☜ כע"ש שכ' שדוקא בג' כתלים צריך הרחקה להרמב"ם ולא בשנים ודבריו תמוהים ומסותרים מהגמרא ובמ"ש בדרישה ע"ש גם מור"ם ע"כ לא ס"ל הכי שהרי כ' בסמוך בסי"ד בהג"ה ז"ל וכן אם כותל ראובן הולך ממזרח כו' והוא מטעם דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא כמ"ש הטור מוכח מזה דבבונה כותל כנגדו אפי' בב' כותלים צריך הרחקה וק"ל:

ואפי' עמדה שם כו' ונפלה הרא"ש והטור כתבו לפי פי' וגירסתן בגמ' ונפלה אבל הרמב"ם פי' וגרס בע"א וכמ"ש בפרישה ודרישה ומ"מ כתב מור"ם כן אדברי המחבר אף שהן כדברי הרמב"ם משום דס"ל דלדינא הרמב"ם מודה:

סעיף יג

בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לדוש בתוכה:

ועד נ' שנה כו' יש לומדין זה מדכתיב בפ' וירא גבי לוט שאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה ופירש"י קרובה נתיישבה מקרוב כו' וקשה הלא שם פירש"י שכבר עברו לה נ"א שנים והיתה ישיבתה בשנת נ"ב ואפ"ה קראה קרובה ע"ש ועד"ר שכתבתי ל' המרדכי עד ס' שנה ע"ש וצ"ע:

ובית דירה דינו ככותל גינה הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבה וספסלים טור וע"ש:

סעיף יד

אלא כשקנו הקרקע מן המלך. ז"ל ב"י דכיון שקנאו מן המלך מסתמא החזיק בד"א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג"כ מהמלך א"י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א"צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו לחזק כותל חבירו ועד"מ:

סעיף טו

מנדנד לחצר חבירו כו'. פי' כותל של חצר חבירו וכן פי' המ"מ להרמב"ם שכ"כ וקצרו וסמכו ע"ז דאין שייך נדנוד בקרקע החצר כ"א בבנין שעליה וממילא מה שמסיק וכ' עד שמנדנד כיסוי החבית כו' ר"ל כשהחבית עומד על הבנין וכן פי' המ"מ וכן פי' רש"י כן בגמ' ועפ"ר:

סעיף טז

מרחיקין הסולם מהשובך כו'. עפ"ר דשם כתבתי דמשמע מל' הרמב"ן והר"ן דכשמרחיק הסולם משובך ד"א אף ששניהם הם סמוכים לכותל א' מותר להעמיד שם (כשיש ד"א בין השובך והסולם) וה"ט משום דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה ושהטור לא ס"ל הכי ע"ש:

סעיף יז

מן המזחילה. פי' דמזחילה כתבתי לעיל בסי' קנ"ג ס"ו ע"ש:

ולתקן מזחילה כו'. פירש"י לנקותה מעפר וצרורות הנופלים בה ומעכבין קילוח המים:

הואיל והחזיק בה. כן הוא ל' הרמב"ם והביאו הטור וכ' עליו ז"ל ול"נ שלא נקנית לו חצר חבירו לכנוס בה לתקן מזחילה בשביל שהחזיק במזחילה שע"ג גגו ופי' ר"י שאם קנה ממנו כו' וזהו שכ' מור"ם וי"א לענין שאם קנו כו':

והחזיק בה. ואין להקשות ממ"ש לעיל בסי' קנ"ג ס"ח דבעל החצר יכול לבנות תחת הצינור ואין להצינור חזקה באויר החצר י"ל דשם מיירי לענין שיכול לבנות תחת הצינור ממש אבל לא במקום זקיפת הסולם שהוא צריך להיות קצת רחוק דלצינור יש חזקה למה שצריך לתקונה כ"כ המ"מ שם ע"ש שהאריך:

סעיף יח

אינו עשוי לבורות כו'. שדה של בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות:

סעיף יט

כיון שהראשון בהיתר עשה. ול"ד הא למ"ש הטור בס"ס קנ"ד וגם המחבר כ"כ שם בסעיף כ"ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו שרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע"פ שהראשון בהיתר בנה החלונות וא"ל דשני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה ושעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי' קנ"ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי התם וי"ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אין עושה לו היזק בבניינו בידים אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דקחפר זה השני בסוף ו' טפחים מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו"ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר בור זו בהיתר שירחיק השני כל הו' טפחים כ"כ הרא"ש שם ועמ"ש בפרישה בס"ס קנ"ד מ"ש מזה:

חוץ מחפירות בור כו'. היינו מ"ש המחבר לפני זה בס"ס י"ח והטעם לחלק ביניהן כבר כתבתי לפני זה וכן מפורש בטור בסמ"ז ז"ל כשאין שם דבר הניזק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשוי לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרעא לארעא דאידך ונמצ' מפסידו בידים כן הוא דעת ר"ת ור"ח והרא"ש אבל רש"י ורי"ף חולקים וס"ל דגם בשאר ניזקין אסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזוק אם הוא דבר שחבירו עשוי לעשותו וזהו שמסיק מור"ם וסתם שיש חולקים בזה ועי' בטור שם:

סעיף כא

לפיכך צריך להרחיק בית הכסא כו'. פי' כשהבית הכסא אינו חפור בהר אלא במקו' דרפיא ארעיהון ומסיק דבב"ה צריך להרחיק לרווחא דמילתא חמשים אמה משום דחמיצי וסריחי וכ"כ הטור בשם רב עמרם ז"ל ולרווחא דמילתא צריך להוי נ' אמה כבורסקי אבל בשאר באר ובור א"צ להרחיק כולי האי אבל עכ"פ צריך להרחיק טפי מו"ט היכא דרפיא ארעייהו וכדמוכח ל' המחבר דכ' צריך להרחיק יותר מו"ט וכן הוכחתי בדרישה מל' הטור והרא"ש ע"ש:

ויש חולקין ע"ז. פי' וס"ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג"ט ע"ש במרדכי ובד"מ:

סעיף כב

גורן קבוע. עפ"ר ודרישה שהוכחתי בפי' דברי הרא"ש והטור והמחבר היא במ"ש קבוע לאפוקי עראי דבהיזק שהוא בעראי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ולא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש שהארכתי בזה:

מסלקו ובני העיר נותנים כו'. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנים לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים דכיון דרבים משותפין מי יתעסק בזה ע"ד קדירה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו דגרנו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שוויו מיד בני העיר ובגמ' ובטור כ' האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש בסכ"ז:

ומזה יש מי שלומד כו' פי' כמו שחשו חז"ל ואמרו דצריך לקצוץ האילן ולהרחיק הגורן אע"פ שהוא קודם לעיר ול"מ שצריך לקצוץ אלא אף שצריך לקצוץ "תחלה מהעיר ואח"כ יקבל דמיו ולא איפכא כדי שלא ימשוך היזק של רבים וכמ"ש כן הדין נמי באלו היחידים הדרים בכפרים שצריכין לעקור דירתן תחלה כדי לסלק היזק של רבים ואח"כ יתבענו היחידים להרבים ולא איפכא מה"ט עצמו וכן מפורש בהגהות מרדכי ע"ש ובד"מ שהביאו:

ולדון אח"כ עם הרבים כו'. מפורש שם שאף שהיה להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדים בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו:

וכן לא יעשה גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות כו' בטור כ' זה בשני בבות בסכ"ח אחר שכ' מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' עד כדי שלא יזיק המוץ לבני העיר כתב ז"ל וכן לא יעשנו בתוך שלו אלא א"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך אדם להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ומנירו של חבירו עכ"ל. והמחבר העתיק ל' הרמב"ם וצ"ל שהם מפרשים בתוך שלו בתוך שדה של עצמו ויש לאחרים נטיעות וניר סביבו. והטור פי' בתוך שלו בעיר ומטעם שלא יזיק לבני העיר כמ"ש לפני זה ומ"ה סתם ולא כתב טעם בזה וק"ל:

לנטיעת חבירו שהמוץ נכנס בפרח הפירות ונרקב ע"י ומנירו משום דהמזבל שדהו יות' מהצורך הוא נשוף ונפסד ועפ"ר:

סעיף כג

מפני שרוח מזרחית חמה עפ"ר שם כתבתי עוד טעמים אחרים בשם המפרשים:

סעיף כד

מרחיקין השובך מהעיר נ' אמה הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל הגגות שבעיר ושיערו חכמים דבנ' אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול:

ולא יעשנו בתוך שלו התוס' כתבו דר"ל בתוך שלו בשדה שלו רחוק מהעיר במקום שדות אחרים שסביבו ודל"ת דוקא בעיר שהתבואה מגולה היא בחצר ובגגין משא"כ בשדה שהתבואה של חבירו מכוסה ונזרעת בארץ. ואיפכא נמי י"ל דוקא בשדה צריך להרחיק משום דשכיח תבואות בשדות משא"כ בעיר מ"ה איצטריכו תרוייהו:

ואם לקחו כמו שהוא כו' בפריש' כתבתי דה"ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתני' שם והיא ראשונה שם במשנה מ"ה כתב הטור והמחבר ג"כ אהאי דינא:

סעיף כה

צריך להרחיק ד"א ה"ט משום שדרכן היה לחרוש במחריש' סביב האילנות ואורך המחריש' בא"י שהיא ארץ הרים הוא ארבע אמות ובח"ל ב' אמות. ומ"ה צריך זה הבא ליטע להרחיק נטיעות אילנות ארבע אמות אף אם אינו מבקש לחרוש סביב אילנות ולהכניס מחרישתו על שדה חבירו מ"מ חבירו שנטע כבר בתוך שדהו יכול לעכב עליו מליטע שם ואומר לו כבר החזקתי באילני שהוא נטוע בקצה שדה שלי לחרוש סביבו ולהוליך המחרישה בתוך שדה שלך כפי צורך המחריש' ועפ"ר ושם כתבתי שנרא' דהיינו דוקא כשהאילן שבשד' חבירו עומד על מצר חברו אבל אם אין האילן עומד על המצר אלא אמה או ב' אמות סמוך למצר אז זה שבא ליטע בתוך שדהו א"צ להרחיק אלא המותר עד תשלום ד"א ואמרינן דכך הסכימו מתחל' דזה ירחיק אילנו ממיצרו שיעור זה וחבירו שבצדו ירחיק המותר ומה שביני ביני יהיה מיוחד להמחרישה שצריכה לחריש' האילנות דשניהם דומה למ"ש המ"מ והביאו מור"ם כאן בהג"ה דכשבאו ליטע שניהם כא' כל אחד מרחיק עצי השיעור ודו"ק:

ובין גפנים לשאר אילנות והיינו דוקא כשיש לחבירו בשדהו גפנים או שדה לבן והוא בא ליטע בצידיהן בשדה שלו שאר אילנות אבל איפכא א"צ להרחיק אלא בין [כבין] אילן לאילן דהוא מזיק את עצמו הוא כדמוכח בהרא"ש ובטור מיהו נרא' דהיינו דוקא לדידהו דמפרשי הא דאמר בגמרא דצריך להרחיק בהו טפי היינו בכדי אומר שיכולין לשוט וכהי"א שהביא מור"ם וזה שייך דוקא כשבא ליטע אילן שהוא גבוה בצד שדה לבן או גפנים שהן נמוכים משא"כ להרי"ף והרמב"ם דלא מצרכי כ"א ד"א נראה מדבריהן דהיה להם טעם אחר להרחקה (דאל"כ הא משמע מדברי הר"ר יונה שהביא הטור סל"ו דכל שיטא לפחות היא ח' אמות ועוד מדכ' מור"ם על פי דברי המחבר שהוא דברי הרמב"ם וי"א כו' משמע דלהרמב"ם אין טעם הרחקת ד"א משום שיטא דעופות) וי"ל דלפי אותו הטעם ה"ה איפכא וצ"ע:

אבל נוטע גרעין כו' בב"י כתוב דלהרא"ש שכתב הטעם גירי דיליה משום דבשעה שהם עומדים על האילן הם מפריחין משם ויושבים על הגפן לפ"ז אין חילוק דגם בנוטע גרעין צריך להרחיק וק"ל ועיין בהגד"מ מ"ש ע"ז:

אין בעל הגינה צריך להרחיק כו' פי' אע"פ שב"ה טוען ששרשי האילנות הולכות תחת כותלי ביתו ומזיקין אותו דהלכה כר' יוסי דזה נוטע בתוך שלו אף שהוא סמוך לבור:

צריך להרחיק אילנותיו פי' האילנות שהיו נטועים בו ומגודלים כבר בשעה שקנאוהו מהמוכר פשיטא דא"צ להרחיק כיון דבחזקה זה קנה הגינה להיות בידו כמו שהיה ביד המוכר אלא אפי' אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג"כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן וכמ"ש בסמוך:

וע"ל סי' קנ"ד סעיף כ"ח ור"ל דשם כתב בהג"ה דאם שייר החצר לעצמו דאינו יכול לסתום משום דבעין יפה מוכר דשאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאחר זמן וע"ש בריב"ש:

אם היה גדר בינתיים כו' נראה דקאי גם אאם בא לסמוך אילן לגפן של חבירו ואפי' לפי טעם שהעופות ישיטו מהגבוה לנמוך בזה לא שייך דממ"נ אם הגדר הוא גבוה מהאילן הרי הוא מפסיק ביניהם ואם הוא נמוך מהאילן אף שהגפנים שמצד הגדר הם יותר נמוכים מ"מ העופות בורחות תחלה מהאילן על הגדר ולא מיקרי גירי דיליה:

סעיף כו

כמלא המרדע כדי שלא יעכבו מלהלך שם מחרישתו:

ובחרוב ושקמה כו' הטעם שצלתם מרובה ובית השלחין משקה אות' תמיד ולאחר ההשקאה צריך לזריחת השמש עליו והצל קשה לו מ"ה קוצץ כל הענפים אפי' של שאר האילנות:

סעיף כח

יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו. ז"ל הטור שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי הזיקו כדתנן אילן הנוטה בתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדע ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך כו' ע"ש:

סעיף כט

שניהם חולקין פירותיו וכ"כ הטור והמחבר לקמן ס"ס קס"ז והיינו כשמואל דאמר דלא אזלינן בתר הענפים לאמר הנוטה לכאן הוא לבעל השדה אלא אזלינן בתר השרשים והואיל והשרישו לחצאין שהרי עומד על המיצר חולקין ג"כ בפירו' כל האילן והטור שכ' כאן תשו' גאון שכ' דהלכתא כרב דאמר דלא אזלינן בתר השרשים אלא בתר הענפים ואמרי' הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן כתבתי בפרישה דלאו לדינא כ"כ אלא שהיכי דנהגו כן מנהגן מנהג אע"פ שהוא כנגד שמואל דהלכת' כוותי' בדיני עפ"ר שהארכתי:

סעיף ל

בתוך י"ו אמה כו'. דעד י"ו אמה השרשים הן לצורך האילן וכאילן נחשבו:

וכל שרש שמצא תוך ג"ט קוצצו פי' ודינו ג"כ כנ"ל שכל שהוא דמחשב בתוך י"ו אמה נותנן לבעל האילן:

ואינו חושש שמא יבש כו'. זה קאי אשני בבות כנ"ל:

סעיף לא

אוכלין העלין ומפסידין הדבש. פי' מכח חריפו' העלין שנכנס בפי הדבורים אוכלין הדבש המתוק כדי להפיג החריפו' מפיהן נמצא דבעל החרדל נקרא מזיק אבל איפכא לא משום דהדבורים אינן מזיקין לחרדל עצמו שהוא גדל בתוך קליפ' קשה וגם העלין אחר שנשכו בהם פ"א תו אינן אוכלין מהן גמ' ועפ"ר:

וכרישין מהבצלים כו'. כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש והטור והנ"י חולקין ע"ז וס"ל דא"צ להרחיק ג"ט כ"א במשרה מהירק (שמשרה הוא חפיר' בור עם מים ולא גרע מבור דעלמא הנ"ל) ולא בכרישין מהבצלים ולא בחרדל מהדבורים והטעם משום דאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעשה אותם אלא לאחר זמן ועל הניזק להרחיק את עצמו והמחבר אזל לשיטתו שתמה בב"י על הטור וסבר שגם הרא"ם ה"ל כהרמב"ם מ"ה פסק כאן כוותי' וגם מור"ם נרא' דס"ל כב"י ומ"ה לא כתב לחלק ביניהן לא בד"מ ולא כאן בהגהותיו והנכון בעיני שמוכרח לחלק ביניהם כתבתי בדרישה ופרישה ע"ש:

סעיף לב

שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ול"ד לגפת והדומה לו שאסור לסמוך למיצר חבירו כשיש שם דבר הניזק לכ"ע ולהרי"ף וסייעתו ואפי' קודם שיש שם דבר הניזק דשאני התם דלאחר שיעשה חבירו הכותל בצדו יבא לו היזק מהגפת זה עצמו שסמך הוא והרי הוא דומה כאלו הזיקו אז בידים כיון שהוא ניזק מהדבר הזה עצמו אשר הניח שם משא"כ בבור שמהאילן זה שנוטע אינו ניזק הבור אלא מהשרשים המסתעפים ממנו ואותם שרשים באים לאחר זמן ממילא והוא לא עשה ההיזק בידים ועד"ר:

וכשם שזה חופר בתוך שלו כו'. עיין בטור שכ' כאן בסי' מ"ז הפלוגתא שבין רש"י והרי"ף שכ' שאסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק ור"ח ור"ת ורא"ש ס"ל דמותר לסמוך בכל דבר שאין שם דבר הניזק חוץ מכריית בור סמוך לשדה חבירו העשוי לבורות והמחבר קיצר כאן ומור"ם הזכיר הפלוגתא זו לעיל בסי' זה בסי"ט גם המחבר כ' לעיל בסס"ד מרחיקין את הגפת ואת הזבל כו' מן כותלו של חבירו ג"ט כו' וכלשון המשנה ובגמ' דייק מל' הזה דדוקא כשיש הכותל הא לא"ה מותר לסמוך ועד"ר:

סעיף לג

ויש מי שמחייב טעם פלוגתתם ומקורם ע' בטור בסמ"ח:

סעיף לד

פטור מלשלם שהרוח כו'. דין זה נלמד מהכלל דקי"ל גרמא בניזקין פטור:

סעיף לה

כגון שסייעו עמו מיד בפרישה כתבתי דנראה דר"ל מיד שסייעו הוה חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכ' אחר זה דלא הוה חזקה אא"כ ידעינן דידע בניזקין ושתק גם י"ל דלרבותא נקט שסייעו עמו מיד ועד"ר:

וכן ראוי להורות אע"ג כו'. ע"ל סי' קנ"ג סי"ו ובסמ"ע שכתבתי והארכתי בזה שלא בכל העניינ' פסק מור"ם כן כ"א בזה וכיוצא בזה ע"ש:

סעיף לו

ואפי' סמך קודם שבא לשם דבר הניזק הטור כ"כ בשם הרא"ש ולפי שטתו דפסק כר"ת דכל מזיקין מותרין לסמוך כשאין שם דבר הניזק וכל היכא שאין יכול למחות מתחלה אין לו חזקה וכמ"ש המחבר בסי' קנ"ד ס"ז וע"ש וכ"כ הטור כאן ולא כר' יונה שחלק ע"ז ואף שי"ל הרבי' יונה איירי כשהחזיק ג"ש קודם שבא לשם דבר הניזק ובא בטענ' שקנאה ומור"ם לא איירי בחזקת ג"ש אלא בחזקת ראיי' ושתק הנ"ל וכה"ג אפשר דכ"ע מודים דלא הוה חזקה הל' לא משמע כן מל' הטור שכ' אחר הבאת דברי הרא"ש שכן כ' הרמב"ם וברמב"ם פי"א דשכנים אינו נזכר אלא מ"ש כאן המחבר ואיירי אף מחזקת ג"ש ודו"ק:

כגון חצר השותפין כו' בהיזק ראיי' זה דחצר כ"ע מודו שאין לו חזקה מטעם שכתב המחבר כאן כיון שהזיקו הוא ממילא וגם מטעם אחר שכ' הטור בר"ס קנ"ז ס"ט ע"ש ובהיזק ראיה דחלון יש בו פלוגתא כתבו הטור והמחבר בסי' קנ"ד ס"ז וגם בסי' זה כתבו הטור בסעיף ס' ע"ש:

או שמכרן לו פי' ואז א"צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה דומיא דמתנה ועפ"ר:

סעיף לז

וכן כירה. פי' אפילו כירה של נחתומין א"נ קמ"ל אף שבכירה מבשלין בה תמיד משא"כ תנור שאופין בו פת שהוא לפרקים ועפ"ר:

ומיהו לכתחלה מצי לעכב. בפרישה כתבתי דהאי ומיהו ה"ל כאלו כתב דמיהו בדל"ת ור"ל דמשום דמתחלה יכול לעכב ולא עכבו מ"ה שוב א"י למחות דאל"כ הא קי"ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה וק"ל:

וי"א דבעשן שאינו תדיר כו' עד וכן נ"ל להורות. וז"ל ד"מ שם ודקדק מהרא"י שם כן מדברי המרדכי והג"א ומיימוני ונראה דהכי נקטינן דמהרא"י בתראה הוה וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כב"י שרצה לדחות דבריהן מקמי דברי הרמ"ה שהי' רב מפורסם עכ"ל:

סעיף לח

שהם מכוסים בחפירות פי' שחופר גומא ומכסה אותה על גבה וה"ה אם לא הי' בגומא והיתה מכוסה דהא מתחלה אמר דוקא כשהן ע"ג קרקע ומגולים אלא שחדא באידך תליש למנהג העולם ועפ"ר:

לוי יכול למחות. מטעם שיאמר כשהן שנים ירבו הנכנסים וכ"כ הרשב"א:

סעיף לט

מי שהחזיק לעשות כו'. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"א דין ה' ולא ? כע"ש שתופס נוסח הנדפס לפנינו בש"ע מי שהרחיק ונדחק מאוד בהצע' דין זה ע"ש:

ומכלים פירותיהן כו' היינו כשהוא מפונק שנמאס בעיניו מפירי שנתלכלך בהם משא"כ בסתם בני אדם שמקנח הדם מהפירי ואוכלם וז"ש אחר זה שפירות שלו נפסדין לו דמתיבת לו מדוקדק דוקא לו ולכיוצא בו שהן מפונקין:

סעיף מ

יתבאר בסי' שאחר זה. המחבר ציין זה כאן משום שהוא מענין דינים שלפניו ואחריו וגם משום דרוב דינים הללו העתיק המחבר מלשו הרמב"ם והרמב"ם כתב האי דינא דבר מבוי שנעשה א' מהן אומן כו' כאן בין דינים הללו והמחבר השמיטו כאן וכתב שיתבאר מקור הדברים בסי' שאחר זה:

סעיף מב

בית הכסא בגופא דארעא דחבריה. פי' החפירה וגם הכסא שיושבין עליו להוציא הריעי הכל הוא בביתו דחבריה ופתח פתח מביתו לילך דרך שם לבית הכסא שעומד בבית חבירו ומ"ש א"נ כו' עד ועוקא דיליה כו' פי' החפירה שתחת בית הכסא היא רחבה מתחלה בביתו ונכנס לרשות חבירו ואצ"ל דמיירי דעוקא היא חפירה בשיפוע והריעי מתגלגלת מכאן לשדות חבירו כעין בתי כסאות דפרסאי שבא"ח סי' פ"ג ועפ"ר שם הוכחתי דאין כוונת הטור והמחבר להנהו בתי כסאות:

לא הוה חזקה למילתא אחריתי. דיכול לומר לחבירו מ"ה לא מחיתי משום שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא אימת שארצה כיון שא"י לסלק הסירחון מעלי ועפ"ר:

סעיף מג

כגון שפתח חלון כו' פי' אפי' יש לו היזק ראיה יש לו חזקה לדעת הרמב"ם והמחבר פסק כוותי' וכמ"ש המחבר לעיל סי' קנ"ד ס"ז ח' ע"ש:

על הניזק להביא ראיה. דכיון דיש לדברים הללו חזקה הרי המזיק הוא מוחזק ברשותו כיון שכבר החזיק והניזק שבא להרחיק דינו כהמוציא מחבירו שעליו הראיה ובדברים שאין להם חזקה הוא בהיפך שהניזק הוא מוחזק ברשותו שהרי אין לו במה שהחזיק ראיה כיון דלא הי' צריך למחות והמזיק הוא בא להוציאו מרשותו במה שטוען שקנה בלי ראיה וע' בטור בסי' זה סל"ב שכ' אזה ז"ל אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שלכל דבר צריך חזקה ג"ש וכ"ז שאינו מברר שהחזיק בו ג"ש אינו כלום וצריך לסלק היזקו עכ"ל וק"ל: