שולחן ערוך חושן משפט קח א

מלוה על פה אינה נגבית מהיורשים אלא בא' מג' דרכים ואלו הם כשחייב מודה בהן וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן או שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו כל אלו גובים מהיורשים בלא שבועה אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה אינו גובה מהיורש כלום שמא פרעו:

הגה: מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם הוי כאלו אמרו לא נפרע החוב ומאחר דאיכא עדים שלוה חייבים לשלם (בה"ת וטור סעיף נ"ג וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ו סימן זה)

וכן אם הוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום שמא פרעו (ועי' לעיל סי' ס"ט סעיף ה') ואם מת המלוה והיורשים באים לגבות מיורשי הלוה אם הוא על אחת מג' דרכים אלו יורשים גובים מהם בלא שבועה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה ואם אינה על אחת מג' דרכים אלו אפי' יורשי הלוה אין טוענים כלל אינם גובין מהם דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם:

הגה: ואם הוציאו על רפואות בחליו יש לו דין שאר חוב שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרעו בחייו נפרעין מן היתומים אבל בלאו הכי אין נפרעין ואשתו אינה נאמנת (תשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' ב'):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

אינה נגבית מהיורשים כו'. פי' אפי' יורשים גדולים כיון שהוא מלוה על פה שהי' אביהן נאמן בהיסת לטעון שפרעו וביורשים אע"פ שאין טוענין אנן טענינן להו כל מאי דאבוהן הי' יכול לטעון ופטורים אפילו בלא שבועת היסת שאינן יודעין שנשאר אביהם חייב חוב זה שאינן יורשין נשבעין לא שבועה שלא פקדנו שהי' שבוע' חמורה ולא שבועת היסת אלא כשבאין לגבות בשטר שבידם והלו' טוען שפרוע הוא ואין בו נאמנות להיורשי' וכאשר יתבאר בסי' זה ס"ה אבל לפטור נפשם א"צ לישבע כמ"ש הרא"ש והטור והמחבר בסי' ס"ט ובס"ס ע"א גם בסימן זה בטור ע"ש:

וצוה בחליו כו'. פי' דבכה"ג אין אומרים דשלא להשביע את בניו אמר כן:

ועדיין לא הגיע הזמן. וחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ונפרע בחזקה זו אפילו במלוה ע"פ ואפילו מיתומים קטנים כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ג וגם לעיל סי' ע"ח:

אבל אם באו עדים כך. שמא פרעו דהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים:

מיהו אם טענו היתומים כו' כן כתבו הטור והמחבר דין זה לענין אם יש שטר ביד המלוה ואיירי שטענו כן בברי ובודאי כשטען יורש גדול בברי ה"ל כשטענה בשל עצמו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ע"ה ואמרינן כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והרי יש עדים שלוה כאשר נתבאר בסי' ע"ה ובסי' ע"ט דאפילו ביורשים אמרי' כן אבל אם אין טוענין כן בודאי כבר נתבאר בטור בסי' ע"ב בסכ"ט דהיורשים ואפוטרופסים יכולין לטעון מה שירצו ויכולין לחזור מטענה לטענה ועפ"ר ושם בטור ע"ש:

וע"ל סי' ס"ט שם נתבאר דאביהן הי' נאמן בהיסת לטעון נגד כתב ידו שהוא פרוע כשאין בו נאמנות וממילא טוענין להיורשים כן אבל צ"ע שם בטור סי"ג שכתב דאם כתב ידו אינו מקוים ואינן יכולין לקיימו אע"פ שיש בו אחד מהדרכים הנ"ל אין גובין בו ולמה לא יגבו ולא יהא אלא מלוה ע"פ דגובין בא' מהדרכים כמ"ש שם לפני זה וישובן של הדברים כתבתי שם בדרישה ובסמ"ע ע"ש:

אע"פ שמת לוה בחיי מלוה. פי' בכה"ג אין אדם מוריש ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"א אבל כשיש א' מהדרכים שלא הי' צריך אביהן לישבע וכנ"ל מורישו לבניו וגובין גם הם בלא שבועה:

דאנן טענינן לה וכו'. ואע"ג דכאן התובעים ג"כ יורשים וכתב הטור דאיכא מ"ד דאין טוענין ליורשי הלוה לחוב ליורשי המלוה אנן קי"ל כאידך מ"ד דכתב הטור דס"ל דטוענים להו כדי להחזיק הממון במקומו:

נפרעין מן היתומים. ר"ל אע"פ שהוא לא צוה לפורעם וגם הם קרובים שלו מ"מ צריך לפורעם כ"כ שם:

ואשתו אינה נאמנת. פי' לומר שלא נפרעו ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) וצוה בחליו פי' דבכה"ג אין אומרין שלא להשביע את בניו אמר כן עכ"ל סמ"ע וגמגום קא חזינא הכא דהא גם בהודה בחליו יכול לטעון שלא להשביע כדלעיל סימן פ"א סעיף י"ד אלא מיירי בענין שא"י לטעון כן כדאיתא שם. עיין בתשובת מבי"ט חלק ב' סימן שמ"ה ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן ש"ו:

(ב) מיהו אם טענו היתומים. עיין במרדכי ס"פ הכותב:

(ג) וע"ל סימן ס"ט. ועיין שם ס"ב וס"ט ומ"ש שם:

באר היטב

עריכה

(א) וצוה: פי' דבכה"ג אין אומרים דשלא להשביע את בניו אמר כן עכ"ל הסמ"ע וגמגום קחזינא הכא דהא גם בהוד' בחליו יכול לטעון שלא להשביע כמ"ש סי' פ"א סי"ד אלא מיירי בענין שא"י לטעון כן כדאיתא שם ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שמ"ה ובתשובת מהרשד"ם סימן ש"ו. ש"ך.

(ב) טענו: בברי דאז אפי' ביורשים אמרי' כל האומר לא לויתי כו' אבל אם לא טענו כן בודאי כבר נתבאר בטור סי' ע"ב סכ"ט דהיורשים ואפוטרופסים יכולים לטעון מה שירצו ולחזור מטענה לטענה וע"ש. סמ"ע.

(ג) ס"ט: ע"ש ס"ב וס"ט בסמ"ע ובש"ך (ועמ"ש שם ס"ק י').

(ד) בחיי: פי' ובכה"ג אין אדם מוריש שבועה לבניו בממון שא"י לגבותו אלא בשבועה וכמ"ש הט"ו בסי"א אבל כשיש אחד מדרכים אלו שלא היה צריך אביהן לישבע מורישו וגובין גם בניו בלא שבועה. סמ"ע.

(ה) דאנן: ואע"ג דהתובעים גם כן יורשים הם ואיכא מ"ד אין טוענין ליורשי הלוה לחוב ליורשי המלוה לא קי"ל כן אלא כמאן דס"ל דטוענין להו כדי להחזיק הממון במקומו. שם.

(ו) נפרעין: ר"ל אע"פ שלא צוה לפורעם וגם הם קרובים שלו ופי' דאשתו אינה נאמנת היינו לומר שלא נפרעו. שם.

קצות החושן

עריכה

(א) מלוה ע"פ אינה נגבית מהיורשין אלא באחד משלש' דרכים וע' בבכורות פ' יש בכור דף מ"ה במשנ' שם מת האב והבנים קיימים ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים ואמרינן שם בגמר' דפליגי במת האב אחר שלשים ואי דאיכ' נכסי טוב' ה"נ דשקיל אלא הבמ"ע דליכ' אלא חמש סלעים ודכ"ע אית להו דרב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצ' לקוחות ודכ"ע מלו' הכתוב' בתור' לאו ככתוב' בשטר דמיא ודכ"ע אית להו דר"פ דאמר ר"פ מלו' ע"פ גובה מיורשין ואינו גוב' מלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמיפלגי דר"מ סבר חמש ולא חצי חמש ור"י סבר חמש ואפי' חצי חמש וע"ש בסוגי' והמתבאר משם דאי נימא האחין שחלקו לקוחות הן ומלו' ע"פ אינו גוב' מלקוחות אין מלו' ע"פ נגבית מיורשין אחר חלוק' וא"כ קשה לדידן דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומלו' ע"פ אינו גוב' מלקוחות איך גובין מיורשין אחר חלוק' וכבר האריך בקושי' זו יש"ש בדיני בריר' וע' במעדני מלך ובתוי"ט במשנ' זו וע"ש שתירצו לפי ששיעבוד' דאוריית' ומלו' הכתוב' בתור' ככתוב' בשטר דמיא ומדינ' אפי' מלקוחות גבי אלא משום פסיד' דלקוחות אינו גובה ולגבי יורשין דלא שייך פסיד' אוקמה אדינ' וע"ש. אמנם אכתי תיקשי דהא תינח במלו' הכתוב' בתור' די"ל שעבוד' דאוריית' אבל שאר הלואות שאין כתוב בתור' דהוא דעת התוס' דלא אמרינן שעבוד' דאוריית' והוא דעת כמה גדולי פוסקים הראשונים וכאשר הובא בסי' ל"ט ע"ש והאחרונים לא הכריעו בזה א"כ היאך מגבין מאחין שחלקו דהוי כלקוחות כיון דלמ"ד שעבוד' לאו דאוריית' מדינ' לא גבי תו לא שייך דבריהם שאמרו כיון דאינו אלא משום פסיד' דלקוחות ובאחין שחלקו אוקמה אדינ' דהא למ"ד שעבוד' לאו דאוריית' מדינ' לא גבי. ונרא' לפ"מ שנתבאר בסי' קי"ד דיורש שמכר כל נכסים בענין שלא יכול לגבות כגון מלו' בשטר ומכרו לכותי או מלו' ע"פ ומכרו לישראל חייב היורש מדינ' דגרמי וכן נוטה דעת האחרונים וא"כ א"ש דגובין מאחין שחלקו דממ"נ אם יורשין הן בדין הוא דליגבי מינייהו דהא מלו' ע"פ ניגבית מיורשין ואי נימא אין בריר' וכלקוחות הן וה"ל כאלו מכרו זה לזה חלקו א"כ נמי חייבין משום דינא דגרמי כיון דקודם חלוק' היו משועבד לבע"ח ובחלוקתן דהוא במכיר' הפקיעו שעבודו ואע"ג דלא נתכוין להזיק נמי שייך דינא דגרמי אלא דגבי חמש סלעים דבן דאמרי' למ"ד לקוחות הן דאינו גוב' ולא אמרינן דליגבו מדין מזיק שעבודו דהתם גבי מתנות כהונה קי"ל בפ' הזרוע דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי ממון דאין לו תובעין וכמבואר בי"ד סי' ס"א ע"ש וא"כ דין מזיק לא שייך גבי מתנות כהונה ודוק' כשהו' בעין צריך ליתן לכהן אבל כשאינו בעין אינו חייב מדין מזיק ולהכי גבי חמש סלעים דבן א"צ דאחי' שחלקו לקוחות הן וכבר הופקעו שעבוד שהי' על הנכסים ואינו אלא משום מזיק וגבי מתנות כהונה אם הזיקן פטור ואף על גב דמשתרשי ליה ומשמע בש"ס פרק הזרוע דחייב נמי במתנות כהונה והכא משתרשי' ליה דהא החליף חלקו בחלק חבירו דלפי מ"ש בסימן ק"ט ס"ק ו' בשם הר"ן אפי' היכ' דמשתרשי ליה נמי פטור במזיק מתנות כהונה דהא אכלה נמי משתרשי ליה אלא היכא דהפקיע הוא מצותו לעולם פטור ע"ש ובהכי ניחא דלפי אוקימת' דש"ס בפרק יש בכור דפליגי ר' מאיר ור' יהודה בדרב פפא ובדרב אסי א"כ הוי מצי לאפלוגי גם בשאר חוב ואמאי פליגי דווק' בחמש סלעים דבן ולפי מ"ש ניח' דבשאר חוב אף על גב דלקוחות נינהו חייבים היורשים מדינא דגרמי אבל גבי חמש סלעים דבן לא שייך דין מזיק דמזיק מתנות כהונה פטור וק"ל:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}