שולחן ערוך חושן משפט צז יד

אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה, ואפילו שליח בית דין. ואם עבר וחבל בגד אלמנה, מחזירין ממנו בעל כרחו, ואם תודה – תשלם, ואם תכפור – תשבע.

אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר, לוקה. במה דברים אמורים שאסור למשכנו הוא בעצמו, ושאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח בית דין? ללוה; אבל לערב מותר למשכן בזרוע שלא על פי בית דין, וליכנס לביתו ליטול המשכון (ויש אומרים, מכל מקום לעניין שלא למשכן כלי אוכל נפש, אין חילוק בין ערב ללוה) (טור בשם הרמ"ה); אלא אם כן הוא ערב קבלן, שאז דינו כלוה.

וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר עצמו, בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי בית דין וליכנס לביתו למשכנו; ואם זקף עליו השכר בהלוואה, אסור.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

אלמנה בין שהיא ענייה כו'. שנאמר לא תחבול בגד אלמנה כו' ומשמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה ואפי' היא עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו. וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה נ"ל:

מחזירין ממנו בעל כרחו. כבר כתבתי בס"ס דגם האי בעל כרחו אינו ר"ל מיד אלא בעת צרכו ע"ש מילתא בטעמא והוכחתו בצידו:

ואם תכפור תשבע. עיין בהגד"מ שכתבתי דנראה לי שזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו דלקוח הוא בידו וגם ראוהו בידו אח"כ דלית ליה מגו דהחזרתיו לך דבכה"ג אף בשאר כל אדם אינו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' בעודו בידו (אבל קשה אם כן פשיטא דאם תכפור תשבע ואפילו בעודו בידו נמי) דאל"כ היה נאמן במיגו ואף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוי מודה שחבלה ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה וכ"כ הטור בהדיא בסימן ע"ב סי"ח בחבל כלי אוכל נפש ובגד אלמנה ע"ש וכן הוא בגמ' בס"פ המקבל בחובל כלי אוכל נפש ועמ"ש עוד מזה בהגד"מ:

אבד המשכון או נשרף לוקה. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחבל כלי אוכל נפש ובבע"ה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכן. והמחבר שכתבו כאן ולא באינך משום דהרמב"ם כתב בבא זו ראשונה בפ"ג דמלוה ע"ש אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוקה משום דהוא לאו הניתק לעשה שכתו' השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש תשיבנו לו וכבר כתבתי דגם חבלת כלי אוכל נפש ובגד אלמנה בכלל אותו ההשבון וכמ"ש בדרישה ע"ש גם שם כתבתי טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפילו לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו:

אבל לערב מותר. בגמ' יליף לה מדכתי' לא תבא אל "ביתו אל ביתו דלוה דוקא אזהריה רחמנא אבל לבית הערב לא אזהר:

ואם זקף עליו השכר במלוה כו'. דאז נעשה ממנו הלואה:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) אלמנה בין שהיא עניה כו'. וכ' הסמ"ע וה"ה גרושה וצ"ע דהא מכריחים האלמנ' לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער האלמנ' שלבה שבור ודואג והאי טעמא לא שייך בגרוש' והרי ר"ש פליג וס"ל דעשירה אפי' אלמנה ממשכנין א"כ י"ל דבגרוש' אפי' ת"ק מודה ליה ודוק:

(ב) אין ממשכנין. וכן פסק הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא ורש"י ועוד פוסקים:

(ג) ואם תכפור תשבע. כתב הסמ"ע עיין בהגהת ד"מ שכתבתי דנ"ל דזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו כו' עכ"ל וכ"כ הריב"ש סימן תפ"ח לדעת הרמב"ם ע"ש ומביאו הכ"מ רפ"ג ממלוה על דברי הרמב"ם אלו ודלא כבעה"ת לדעת הרמב"ם מביאו ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח ע"ש. ומ"ש ע"ש בסמ"ע אבל קשה א"כ פשיטא דאם תכפור תשבע ואפי' בעודו בידו נמי כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמעינן דלא נימא כיון דאין ממשכנין אותה אפילו ע"פ ב"ד א"כ אפילו תודה לא תשלם וכ"ש שאם תכפור שא"צ לישבע לכך אשמועינן דאע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן משמע בה' המגיד וכך הוא בריב"ש סי' תפ"ח וז"ל ושאלת' אם תודה היאך תשלם אם אין ממשכנין אותה ע"פ ב"ד תשובה כו' עד ומ"ש הר"ב ז"ל ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לא בא לומר שלא יוכל לטעון על המשכון עד כדי דמיו במגו דלקוח כו' אבל דעת הרב ז"ל בזה לומר אף ע"פ שאין ממשכנין אותה אם היא מודה שחייבת תשלם כלומר ב"ד כופין אותה לפרוע ומגבין למלוה מנכסי' שלא אמרה תורה שלא למשכן אלא בתורת משכון לבד אבל להגבות ללוה את חובו מגבין וכן כתבו האחרונים ז"ל וכן אם תכפור חייבת היא לישבע אע"פ שהיא אלמנ' כדרך שאר האנשים עכ"ל ובזה שכתבתי ניחא נמי דלק"מ מה שהניח בספר ג"ת דף רפ"ו ע"ג בקושיא על הריב"ש דהיאך הכניס הרמב"ם ז"ל האי דינא בכאן דהוא הדין הוא ענין בפני עצמו ולא איירי כלל להיכא דמשכן את האלמנ' ע"ש ולפע"ד לק"מ דכיון דקאמר הכא דאין ממשכנין אותה הוי ס"ד דאינה חייבת לשלם דהא אין ב"ד ממשכנין אותה קמ"ל (כלל) לכך קאמר נהי דאין ממשכנין אותה היינו בתורת משכון אבל מ"מ חייבת לשלם וק"ל:

(ד) אבד המשכון עיין בסמ"ע ס"ק כ"ה עד דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסים אין לוקה ומשלם וכן השיג עליו הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא:

(ה) לוקה. ומחשב המשכון ותובע השאר בדין עע"ל רמב"ם הרי דבמשכנו ע"פ ב"ד שלא בשעת הלואתו חייב אף באונסין ועמ"ש לעיל סימן ע"ב:

(ו) מותר למשכנו. וכן אם גזל וגזילתו בעין או אפילו הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזילתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סי' רע"ג והובא במרדכי פרק המניח ובתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' י"ד בהג"ה:

באר היטב

עריכה

(יד) עשירה: כתב הסמ"ע משמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה אפי' עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה ע"כ והש"ך כתב דצריך עיון דהא מכריחים האלמנה לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער' שלבה שבור ודאוג וה"ט לא שייך בגרושה עד כאן לשונו (אבל דעת הט"ז דאין חילוק כלל בין אלמנה וגרושה ואפי' בתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת מו"מ ואין זה מדרכן של בתולו' והשיג על הסמ"ע במה שכתב שאין איסור בבתול' שיש לה אב והיא ברשותו וכתב שאין יסוד לדברי' אלו ומוכיח כן בראיה ע"ש).

(טו) ממנו: כתב הסמ"ע דגם האי בעל כרחו אינו רצה לומר מיד אלא בעת צרכה (ועיין בט"ז שהאריך בדין זה).

(טז) תשבע: נ"ל דמיירי דמשכנה בעדים וגם ראוהו בידו דאז לית ליה מגו דלקוח והחזרתיו דאל"כ היה נאמן במגו דאף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוה מודה שחבל ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה אבל קשה פשיטא דאם תכפור תשבע כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלא ידע מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמועינן אע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן הוא בריב"ש סי' תפ"ח כו' ע"ש.

(יז) לוקה: וכ"כ הרמב"ם גם בחבל כלי אוכל נפש ובבעה"ב שעבר ונכנס לבית הלו' ומשכנו אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוק' משום דהוי לאו הניתק לעשה ובדרישה כתבתי טעם למה לוקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דלאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העש' אין לוקין עליו עכ"ל הסמ"ע ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסין אין לוק' ומשלם. ש"ך.

(יח) שכר: וכן אם גזל וגזלתו בעין או אפי' הוציא' הגזלן ולא נזקף דמי גזלתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סימן רע"ג. שם.

קצות החושן

עריכה

(ה) נשרף לוקה וכתב הרמב"ם לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין ובראב"ד השיג משום דאינו לוקה ומשלם והרב המגיד כתב ז"ל והר"א מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול דכתיב ביה והשיב את הגזיל' אשר גזל ואפי' אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין הרי זה לאו שניתן לתשלומין כו' ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזירת הכתוב היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין כו' וא"ת והאיך לוקה ומשלם וכו' נ"ל שדעתו ז"ל שהלאו בשעת נטילת המשכון ובאותו שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוין שהרי לכך נטלו ע"ש. ומבואר מדבריו דמשכנו שלא ברשות אינו לא גנב ולא גזלן והא דחייב באונסין היינו משום דמסתמא לכך נטלו בכדי שיאבד מעותיו אם יאנס המשכון וא"כ ממילא נשמע דהיתר מכדי חובו אינו חייב לשלם וזה דלא כש"ך שכתב בסי' ע"ב דמשכנו שלא ברשות חייב באונסין ומשום דהוי גזלן וליתיה וכמ"ש שם בסק"ב ע"ש ותדע דהא משכן שלא ברשות קונה משכון ורבינן לה מקרא דכתיב השב תשיב וכדאי' בפ"ק דתמורה וקונה משכון לשמיטה ואינו מחזיר אלא כסות יום ביום ואם היה עליו דין גזלן מאי בעי גביה הרי צריך להחזיר ולקיים והשיב את הגזילה וכיון דרבי קרא שיהא קונה משכון אפי' שלא ברשות ממילא תו ליכא עלה תורת גזילה והא דאבד מעותיו היינו כמ"ש הרב המגיד דסתמא לכך נטלו וז"ב:

(ו) לוקה עסמ"ע ז"ל גם שם כתבתי בדרישה טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה ואין דריש' לפנינו וקושייתו איני מכיר דהא אדרבה כתב הרמב"ם להדיא בפ' י"ח מסנהדרין ז"ל וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על בנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים העשה שבהם ע"כ והוא כמ"ד קיימו ולא קיימו ואפילו באונס לא נתקיים העשה נמי לוקין והוא כגירסת הרי"ף והרמב"ן והריטב"א בפרק אלו הן הלוקין ע"ש וכ"כ הב"י באה"ע סי' קע"ז דגירסת הרמב"ם כר' יוחנן קיימו ולא קיימו:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}