סמ"ע על חושן משפט צז

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט צז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

מצות עשה להלוות לעניי כו'. דכתי' בפרשת משפטים אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה ופירש"י שם והוא מהגמ' דאם זה הוא מל' "אשר וחובה הוא וכן משמעו כאשר תלוה כספך את עמי תלוהו ולא לעכו"ם ולאיזה מעמי את העני ולאיז' עני את שעמך ולכולם לא תהיה לו כנושה שאחר שלוית לאחד מהן לא תתבע ממנו בחזק' אם אתה יודע שאין לו ומדכתב סתם את עמי ולא מיעט אלא לעכו"ם שמע מיניה דמצות עשה היא אפי' להלוות לעשיר הצריך לפי שעה אלא שעני קודם לו ובפרשת ראה כתיב וכי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ודרשו רז"ל ג"כ ממנו עניי עירך קודמין וממה שכתוב מאחד אחיך דרשו דאח מאב קודם לאח מאם ומינה דקרוביו קודמין לאחרים ולא כמ"ש בע"ש דלמדו ממ"ש שכתוב בישעיה (נ"ח) ומבשרך לא תתעלם שהרי הרמב"ם והטור והמחבר ממצו' עשה שבתור' איירי וק"ל:

ומ"ש והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה כ"כ הרמב"ם והטור ז"ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פי' ואף אם לא ילוה לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ"ל ועפ"ר:

סעיף ב

אסור לנגוש את הלוה כו'. כבר כתבתי דזה למדו ממ"ש בתורה לא תהיה לו כנושה:

סעיף ג

אסור ללוה כו'. עד ולומר לו לך כו' פסוק הוא במשלי וע"ל סי' של"ט:

סעיף ד

ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כו' פי' אפי' אין כוונתו דהלוה לאבדה בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מיקרי לאבדה שאבדה מהמלוה וק"ל:

סעיף ה

ולא יאמרו פלוני עני הוא כו'. כן דרשו ממ"ש בפרשת דברים כקטן כגדול תשמעון וכדפירש"י ע"ש וכעין זה כתב הטור והמחבר לעיל סי' י"ז סעיף י':

סעיף ו

לא ימשכננו הוא בעצמו. עפ"ר שם כתבתי דמלשון הרמב"ם והטור והמחבר מדוקדק דאפי' משכנו המלוה שלא מרצונו "בחוץ עובר בלאו דכי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו "דביתו ל"ד הוא אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ ומ"ה כתבו סתם דאם משכנו המלוה בעצמו עובר בלאו אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו וזה למדו מיתור' דוהאיש דוהאיש "אבחוץ "תעמוד קאי ע"ש בפרי':

לכנס לבית הלוה ולכתוב כו' דמדהקפידה התורה וכ' בחוץ תעמוד משמע דכניסה לצורך העבוט אפי' לא יעבוט אותו אסור ושם ברשב"א: בסי' צ"ט יתבאר דמחרימין על הלוה עד שיוציא כל אשר לו או שיביא כל אשר לו בכתב לב"ד והם מסדרין לו:

מיד הלוה בזרוע. כתב רי"ו נתיב ל"ב ח"ב דשליח ב"ד יכול להכותו אם יסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק משא"כ בע"ה אם הזיק בין בגופו בין בממונו. וי"מ אם לאחר שתפס המלוה בא הלוה להחזיק ולהוציא מיד המלוה יכול המלו' להציל את עצמו אף ע"י הכאה ע"ש ד"מ י' וע"ל סי' ד' מזה:

שלא בשעת הלואתו. פי' שהגיע זמן הפרעון והוא דוחה אותו ואז ממשכנו כדי שיהא בטוח במעותיו ועמ"ש בסמוך בסעיף ט"ו ודוקא שלא בשעת הלואתו הוא דאסור דאז ממשכן להלוה שלא מדעתו אבל אם מתחלה מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאלו מכרו לו לדעתו ומותר טור סכ"ג בשם הרא"ש ולאפוקי רמב"ם:

כמו רחיים ורכב של יד. הטור והמחבר דקדקו וכתבו כמו רחיים כו' ור"ל דשאר כלים דאוכל נפש אסורים כמו רחיים ורכב דאסרה התורה בפי' דכתיב לא תחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל ולמדו מנתינת הטעם דכי נפש הוא חובל דהוא הדין לשאר כלי אוכל נפש דאסור למשכנו גם למדו מזה דאין בכלל איסור חבילות כלי אוכל נפש עד שיהא כלים הקרובים לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחיים לאפוקי רחת ומזרה וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ח:

אבל בתי רחיים של מים כו'. ר"ל אין הבית דין שולחין שלוחם לסגור בתי הרחיים שטוחנין בו עד שיפדנו שאין ממשכנין קרקע אלא אם תבעו לבית דין לפרוע לו אז פוסקין הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. ואם הוא בעצמו סוגר הרחיים למשכנו אינו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט שאין זה בכלל עבוט וגם אינו מחויב להחזירו בשעת מלאכה וזה שמסיק וכתב דמ"מ אם נכנס "ונטל כו' כבר נעשו כו' משמע דוקא נטל:

ומ"מ אם המלוה כו'. כן הוא לשון הטור ג"כ אבל הנימוקי יוסף כתב אם עבר ונכנס דאיסור יש בדבר לכתחלה לעשות כן אף בהני דהן מחוברים ועפ"ר:

ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה כן הוא ג"כ לשון הטור ומוכח מזה דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו דלא תחבול רחיים ורכב כו' מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ושצריך להחזירן הלוה לידו אחר שעשה בהן מלאכתו וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך סי"ו ועד"ר שהארכתי בטעמו ובהבאת ראיה לדין זה מהמ"מ פרק ג' דמלוה ומנימוקי יוסף וממה שפי' במשנה דסוף פרק דמקבל ובעה"ת שער א' דין כ"ה ומסוגיא דגמרא דתמורה (דף י') שכולם כתבו בהדיא דאם עבר וחבל כלי אוכל נפש אין צריך להחזירו אלא בעת צרכו וגם הוכחתי שם שגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עביד אין צריך חזרה אם לא בעת צרכה דמ"ש השב תשיב דלמדנו ממנו השבות הרבה והיינו ליקחנו בכל יום אחר שהחזירו לו בכל לילה וכן איפכא קאי אפי' חבלו באיסור בין שהמלוה נכנס לבית הלוה בין שהשליח ב"ד חבלו כלי אוכל נפש או בגד אלמנה ונתנו למלוה בכל ענין אין על המלוה להחזירה להן כ"א בעת צרכן ולחזור וליקחן מידן ועמ"ש בסמוך סעיף ח' אמה שכ' המחבר ומחזיר בע"כ:

סעיף ח

ואם חבל מחזיר על כרחו כן הוא ג"כ ל' רמב"ם בפרק ג' דמלוה שכ"כ אחבלות כלי אוכל נפש ואחבלות בגד אלמנה דמחזירין בע"כ וכמה שכ' המחבר ג"כ בסמוך בסי"ג וכבר כתבתי בסמוך והוכחתי דמהני לקיחתו אף דעביד איסורא דאין צריך להחזיר כ"א לצורך עשיית מלאכתו ולא קודם לכן ולא להניח בידו אח"כ וא"כ צריך עיון למה שינה הרמב"ם וכ' בהני תרתי "בעל "כרחו ולא כ"כ בעבר בעל הבית ונכנס לבית הלוה שכ' הרמב"ם אחר שני דינים הנ"ל דין ד' וכבר הוכחתי מסוגיא דגמרא דתמורה וממ"מ ומבעה"ת שגם אחבלת בגד אלמנה קאי מ"ש השב תשיב דמינה נלמד דקנה לה המלוה שלא בעת צרכן ומש"ה כתב הרמב"ם עצמו שאינו נלקה גם אלאווין הללו דאוכל נפש ובגד אלמנה משום דנתקו לעשה כמ"ש שהשב תשיב קאי אכל מי שחבל באיסור וכנ"ל ומה"ט ג"כ אין לו' שכ' הרמב"ם בהן שמחזיר בע"כ דר"ל שהב"ד יכופו על חזרתן בעת צרכן משא"כ באינך דזה אינו דזיל בתר טעמא דאינך הוא משום דמתן שכרן כתוב בצידו וכמ"ש מור"ם סי"ו וה"ה בהני תרתי לפמ"ש שהשב תשיב כו' קאי ג"כ עליהן וצריכין לומר שהרמב"ם לא כ' בהני תרתי ומחזיר "בעל "כרחו אלא ללמדינו שאף בהני תרתי שלא כתיב בהו בפירוש בתורה שאם עבר השליח ב"ד ועבט דצריך להחזירו וה"א דא"צ להחזירו ואפילו בעת צרכן וכסברת אביי דאמר בתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולא הצריך הכתוב להחזיר אלא כשעבר ב"ה ונכנס ותפס ולא כשעבר השליח ב"ד ותפס מ"ה כתב דז"א דקי"ל כרבא דאמר אי עביד ל"מ והוא עומד בחיוב מלקות אם אינו מחזירן אם נאבד באופן דא"א בחזרה וכמ"ש בסמוך ועד"ר שם הארכתי אבל מזמן החזרה לא איירי דפשוט ליה דא"צ להחזיר להן כ"א בעת צרכם וקיצר כאן וסמך נפשו אמ"ש אחר זה שם בדין ד' בדין עבר ב"ה ונכנס לבית הלוה ומשכן משם דממ"ש גבי השב תשיב נלמדו ג"כ הנך תרתי הנ"ל וכמו שאנו צריכים לומר דמ"ה קיצר ולא כתב בהני תרתי דאינו נלקה עליה' כל זמן שלא נאבד מידו ואפשר בחזרתו דה"ל לאו הניתק לעשה כמ"ש אח"כ בדין ד' בעבר ב"ה ונכנס וכו' וכבר כתבתי בדריש' מוכח מהמ"מ ומהשג' הראב"ד דס"ל להרמב"ם דדינייהו שוים בזה גם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בתחלת הני דינים שכתב דאם נאבד המשכון נלקה לא כתב השגתו כ"א בבבא השלישית וששם הוא המקור וגם בהמ"מ רימז בב' בבות הראשונות למ"ש בהשלישית ע"ש. ואף שב"ת שער א' דין ד' הביא ל' הרמב"ם וכ' בשמו דאם חבל בגד אלמנה מחזיר לה מיד צריכין לומר ג"כ דל"ד קאמר "מיד תדע דהא אח"כ בדין ה' כ' הב"ת בהדיא אחבלת כלי אוכל נפש דאי"צ להחזירן אלא בעת צרכן ומאן פלג ליה הלא הרמב"ם שניהם בל' אחד כתבן "ומחזירן בע"כ אלא צ"ל דכוונתו דב"ת במ"ש מחזירן "מיד ר"ל דל"מ ליה בהו תפיסה לענין חובו והא ראיה שכתב שם בעה"ת ע"ז ז"ל "מחזירין לה מיד אם תודה חובה תשלם ואם תכפר חובה תשבע וגם מחזיר בעל "כרחו דהרמב"ם יש לתרץ כן וכן נראה עיקר שהרי גם הוא כתב עליו שם כן ז"ל מחזיר בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע ותפס ל' גמרא דס"פ המקבל דאיתא שם בההוא דחבל סכינא דשחיטה וא"ל אביי זיל מהדר ליה דה"ל דברים שעושין בהן אוכל נפש כו' ופירשו הבעה"ת עצמו שם דין ה' דלעת צרכו א"ל שיהדרנו ודוק כי זה נרא' ברור. והא דכ' הריב"ש בסי' תפ"ח והביאו הכ"מ אהא דכ' הרמב"ם ברפ"ג דמלוה בבגד אלמנה דמחזיר לה בע"כ ז"ל דאתיא כמ"ד דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' ושבתי בדרישה דלק"מ ע"ש דג"כ כוונתו למ"ש ועבד"ר מ"ש ע"ז עוד בטוב טעם ודוק:

ופרות החורשות. פי' אפי' צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפה דאסור וכמ"ש הטור בסי"ח ע"ש וכ"כ מור"ם לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור משמו שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס בדמיהן ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק דלא כוותי' ע"ש:

סעיף י

ואפי' ב' כלים המחוברים יחד כו'. זה נלמד מדכתיב לא יחבול רחיים ורכב שהם מיוחדים למלאכה אח' ועובר על שניהן בפעם א' דאל"כ ורכב ל"ל:

סעיף יא

אוכל נפש מותר למשכנו כו'. דדוקא אכלי אוכל נפש הקפידה התורה שבו משתדל לנפשו אוכל נפש או אוכל מתוכו וממנו לעולם משא"כ אוכל נפש כגון לחם ובשר ושכר שהוא בידו בעין מאחר שסדרו והניחו לו ל' יום כמ"ש בסמוך סכ"ג לוקחים מידו המותר דבתוך ל' יום הללו יעשה מלאכה וישתדלו לו מזונות אלאחר זמן:

סעיף יב

חייב להחזיר לו. פי' בשעת עשיית מלאכה בכלי אוכל נפש וכמ"ש מור"ם ע"ז בהג"ה דדיני בע"ה הוא כמו שליח ב"ד דקאי נמי אזה וז"ש דהיינו כלי אוכל נפש ל"ד כלי אוכל נפש אלא ר"ל כל הצריך לו מחזיר לו בעת צרכו וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם דין ד' ע"ש וכתבו המחבר בסמוך סי"ו ולא אתי מור"ם למעט אלא דברים שאינם צריכים להלוה לגמרי וז"ש אבל "אם "משכנו המלוה בשאר דברים כו' ודו"ק:

גזבר הקדש דהגזבר אפי' בשעת מלאכה א"צ להחזיר והיינו אם הקדיש מנה לבדק הבית או לעניים ומשכנו הגזבר דגם העניים משלחן גבוה קזכו ולא שייך בהו מה שנאמר בהשבת העבוט ולו תהיה צדקה שלגבי גבוה לא שייך לו תהיה צדקה שכל הצדקה שלו היא כ"כ בבעה"ת שם:

סעיף יג

אם מדעתו מסר למלוה כו'. כבר כתבתי טעמו בס"ו:

סעיף יד

אלמנה בין שהיא ענייה כו'. שנאמר לא תחבול בגד אלמנה כו' ומשמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה ואפי' היא עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו. וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה נ"ל:

מחזירין ממנו בעל כרחו. כבר כתבתי בס"ס דגם האי בעל כרחו אינו ר"ל מיד אלא בעת צרכו ע"ש מילתא בטעמא והוכחתו בצידו:

ואם תכפור תשבע. עיין בהגד"מ שכתבתי דנראה לי שזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו דלקוח הוא בידו וגם ראוהו בידו אח"כ דלית ליה מגו דהחזרתיו לך דבכה"ג אף בשאר כל אדם אינו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' בעודו בידו (אבל קשה אם כן פשיטא דאם תכפור תשבע ואפילו בעודו בידו נמי) דאל"כ היה נאמן במיגו ואף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוי מודה שחבלה ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה וכ"כ הטור בהדיא בסימן ע"ב סי"ח בחבל כלי אוכל נפש ובגד אלמנה ע"ש וכן הוא בגמ' בס"פ המקבל בחובל כלי אוכל נפש ועמ"ש עוד מזה בהגד"מ:

אבד המשכון או נשרף לוקה. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחבל כלי אוכל נפש ובבע"ה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכן. והמחבר שכתבו כאן ולא באינך משום דהרמב"ם כתב בבא זו ראשונה בפ"ג דמלוה ע"ש אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוקה משום דהוא לאו הניתק לעשה שכתו' השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש תשיבנו לו וכבר כתבתי דגם חבלת כלי אוכל נפש ובגד אלמנה בכלל אותו ההשבון וכמ"ש בדרישה ע"ש גם שם כתבתי טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפילו לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו:

אבל לערב מותר. בגמ' יליף לה מדכתי' לא תבא אל "ביתו אל ביתו דלוה דוקא אזהריה רחמנא אבל לבית הערב לא אזהר:

ואם זקף עליו השכר במלוה כו'. דאז נעשה ממנו הלואה:

סעיף טו

אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא הגיע הזמן וה"ה אע"פ שהגיע כבר זמן הפרעון כשאינו רוצה לגבות חובו ממנו עתה משום דא"כ צריך לסדר לו ואין בידו דהלוה כדי הסידור וכדי חובו ומ"ה רצה למשכנו הכל ולהחזיר לו קצת לעת צרכו ויהי' הכל משועבד לחובו וכמ"ש הטור והמחבר בסי"ו (וטעם זה כתבו המפרשים כמ"ש בפרישה סכ"א) או משאר טעם שיש לו ולא כמשמעות ע"ש דס"ל דדוקא בתוך הזמן איירי עיש:

אבל אין כופין אותו להשכיר כו'. נראה דהוא מטעם דכתי' כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש"י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתי' ונמכר בגניבתו ולא בהלואתו שלהוצאה ניתנה ועמ"ש הטור בסי' צ"ח סי"ח וי"ט:

סעיף טז

את הכר בלילה כו'. הוא ל' המשנ' דתרי קראי כתיבי לא תשכב בעבוטו (פי' לא תשכב נפשך ועבוטו עדיין בידך) השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש והיינו כסות לילה וכתי' עד בוא השמש תשיבנו לו והיינו כסות יום שמחזירו לידו כל היום עד שקיעת החמה דאז חוזר ונוטלו מידו ונקט כר בלילה לרבותא דאף על פי דאינו צורך כל כך שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ"מ במקום שרגילים בכר צריך להחזיר לו הכר:

ואת המחרישה ביום אע"פ שאינו כלי אוכל נפש דאזהר עליה התורה וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה בס"ח מ"מ כיון שצריך לעשות בו מלאכ' להחיות נפשו והמחריש' הוא הכלי שע"י בא האוכל נפש צריך להחזירו לו וע' בסמוך סכ"ג:

ולא יעשה מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי אינן משועבדין למלוה מן הדין וזה שסיים וכ' אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה דאל"כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע"ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסכ"ב וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה וכמ"ש בסי' ק"ז ע"ש:

אלא יפרע מהמשכון כו'. בטור מסיים בזה וכתב ז"ל וא"צ להחזירו לבניו ע"ש והמחבר כתבו בסמוך סעיף י"ט:

אינו חייב להחזיר. וכת' בד"מ סימן ע"ג סי"ט ומשמע מדברי המרדכי סוף המקבל דלכ"ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחריש' צריך להמתין עד שפדאו עכ"ל וצ"ל לפי זה דמ"ש א"צ להחזיר ר"ל אבל מ"מ אינו יכול למכור:

שמתן שכרה בצדה. דכתי' וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך:

אבל אם רוצים לכוף כו'. התוס' והרא"ש חולקים ע"ז והארכתי מזה בדרישה בדרישה בר"ס ק"ז ועמ"ש שם בסמ"ע ועיין בי"ד ר"ס ר"מ:

סעיף יז

דברים שא"א ליתן אותם כו'. ס"ל להרמב"ם דאע"פ שאין מסדרין לו כשבאין למשכנו כ"א כשבא להפרע מחובו וכמ"ש בסעיף כ"ג מ"מ דברים שא"א לו להיות זולתן מניחין לו אף כשבא למשכן וז"ש דמניחין לו מטה ומפץ או מצע ולא כתב דמניחין בידו כר אלא הכר נוטל כיון דאפשר להיות זולתו אבל מחזירו בלילה וכמ"ש לפני זה ומ"ש מטה לישב עליה אין זה ברמב"ם והמחבר לטעמי' אזל שהקשה בב"י על הרמב"ם למה לא כתבו ליה אבל כתבתי בדרישה דמש"ה השמיטו כיון דאפשר להיות זולתו וכמ"ש אחר זה ע"ש ועמ"ש בדריש' סי"ב ובפרישה סכ"א דסימן זה:

מטה לישב עליה כו'. בזמניהן היו רגילין לישב ע"ג מטות בפרט בשעת האכילה ודרך הבריאות הוא שלא לישן אחר האכילה מיד באותו מקום אלא יהלך קודם השינה ד' אמות וכדי שלא ישכח מלהלוך היו דרכם להיות מטה מיוחדת לישן עליה והיה מרוחק ממטה זו שישב עליה ואכל לפחות ד' אמות מש"ה כתב שמניחין לו שני מטות:

ומטה ומצע הראויים לו פי' הראוים לאיש שאינו עני שאין מדרכו לישן בלא מצע אף אם אינו ישן אכרים אבל עני סגי ליה במפץ שהוא דבר קשה ממצע:

סעיף יח

היו לו שני כלים כו' נוטל אחד ומחזיר אחד. לשון משנה הוא בס"פ המקבל ופירש"י שם דכשיש ללוה כלי אחד של יום וכלי אחד של לילה וחובו נגד שניהן ממשכנין אותו בשניהן וכשנוטל אח' דהיינו כלי לילה ביום מחזיר לו באותו פעם כלי היום וההיפך לעת הערב וכן לעולם כל שאינו מחזירו כדי שלא למשכנו וכמו שיתבאר בסמוך סכ"ב:

מדברים שאין צריך להן ואין מניחין כו'. חדא באידך תליא וכאלו אמר אם הוא מדברים שא"צ לו דאז אין מניחין ביד הלוה מ"מ אינו מוכרו מיד אלא המלוה ממתין לו במכירתו ל' יום וכמ"ש בסימן ע"ג במשכון שממושכן בידו בשעת הלואתו ע"ש:

סעיף יט

שומטו מעל בניו ואינו מחזיר כבר נתבאר בסי"ז:

סעיף כא

או פרעתי במגו דהחזרתי אבל בלא מיגו אינו נאמן לומר פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד דאי לא הוה נאמן לומר החזרתיהו לך לא הי' נאמן לומר פרעתי דכיון דהחזירו לו בעדים הוי ליה כאלו עדיין המשכון ביד המלו' והי' נאמן לטעון עליו כדי דמיו ועפ"ר:

ובלבד שלא יהא תוך זמנו כו'. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דהוי ליה כמיגו במקום חזקה דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו ואע"ג דנתבאר בסימן ע"ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן שקבע לו נאמן לומר פרעתיך אפי' בתוך זמנו במיגו דלהד"ם או במיגו דכלה הזמן מ"מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי אמרינן מיגו במקום חזקה ומשום דהממע"ה אמרינן מיגו הנ"ל בתוך זמנו ובהאי דהוי ליה משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בפני עדים לפחות לא מיקרי הלוה שהחזירו לו לפני עדים מוחזק למימר דיהא נאמן לומר פרעתי מכח הממע"ה ואף על פי שכתבתי לעיל דאינו ממשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר שעבר הזמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלוא' א"צ להחזירו כלל מ"מ לפעמים כשרואין שהוא מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם בתוך זמנו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

סעיף כב

ומחזיר לו הכר אפי' ביום. זהו פי' למ"ש לפני זה וכאלו כתב שמחזיר ע"ד שלא לחזור לקחתו בתורת משכון דהיינו שמניח לו הכר בידו אפי' ביום כו' ובו מגלה דעתו שאינו חפץ ליטלו עוד מידו בתורת משכון להיות עליו דין השבת העבוט:

סעיף כג

מסדרין לב"ח כו'. ילפינן מיכה מיכה מערכין ועפ"ר:

ונותנין לו מהכל מזון כו'. פי' כשיש לו מזונות בביתו נותנין לו ממנו על ל' יום והמותר למלו' ואם אין לו מזונות בביתו מוכרים קצת מטלטלים כדי שיתנו לו דמי מזונות על ל' יום וכמ"ש המחבר בסכ"ז:

אע"פ שאכל תחלה כעני. שמתחל' צמצם נפשו כדי לפרנס מהמותר לבני ביתו משא"כ עתה שאין נותנין להן כלום א"צ להרעיב נפשו בשביל המלו' וה"ה איפכא אם הי' אוכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ועפ"ר שם כתבתי דמשמעות ל' הרמב"ם והביאו הטור והמחבר בר"ס צ"ט שכ' שנותנין מזון כדרכו כו' לא משמע קצת הכי וצריכין לדחוק ולפרש כדרכו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כמו בינוני שהוא דרך המיצוע וראוי לבני אדם לנהג בו ע"פ דרכם והנהגת':

אלא מעבירין אותו ממנו. פי' ל"מ שאין נותנין לו מעות להלביש נפשו בבגדים הללו אלא אפי' היו עליו בגדים הללו לוקחין אותן מידו:

ושאר צרכי המט'. פי' כרים וכסתות וסדינין ובשע' שהי' ממשכן אותו לא הניח בידו אלא מפץ ומצע וכרים היו נוטלים מידו ביום ומחזירים לו בלילה וכמ"ש המחבר בסי"ז אבל עתה שבא לסדר לו ולמכור המותר מסדרים לו גם כרים וסדינים ומניחין אותן בידו:

לאשתו ולבניו כו'. דכתיב ואם מך הוא מערכך ע"פ אשר תשיג יד הנודר ודרשינן על פי זה שיש לו מסדרין לו ומדכ' הוא דרשינן תחייהו מערכך לו ולא לאשתו ובניו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה. פי' למין המועט שבידו אין מוכרין מהמרובה למלאות המועט דה"א דיכול לומר עד השתא דהיה בידי ממין אחד הרבה כלים והייתי משאיל לשכיני מאותו מין והן השאילו לי מהמין השני שאין בידי ממני כדי צרכי משא"כ עתה שלוקחין מידי ממין המרובה היתר מכדי צרכי קמ"ל ועפ"ר:

לא צמדו ולא חמורו. צמדו פי' הבקרים שהוא חורש בהן דומיא דחמורו ועפ"ר:

אין מניחין לו ספריו. והא דמניחין לו תפילין לפי שהוא דרך מלבוש ומצוה שבגופו טור:

ומ"ש ואפי' ספר תורה. אף דכתב הרא"ש דבזמן הזה המצוה טפי בקניית ספרים מבספר תורה כמו שכ' הטור יורה דעה בשמו בריש הלכות ספר תורה הטעם שבזמנינו מעמידין הספר תורה בהיכל ואין למדין מתוכו ע"ש י"ל דלשון בע"ת בשם ר"י מברצלוני נקט ואזיל הטור והמחבר וגם המחבר לטעמיה אזיל שכתב שם בי"ד שלא בא הרא"ש אלא ללמדינו שגם קניית שאר ספרים מצווים אנו בה ושעכ"פ בקניית ס"ת מצות עשה במקומה עומדת ע"ש:

סעיף כד

אצ"ל שלא תטול מזונותיה להבא כו' עד שתזון מהן הל' משמע שבא לומר ל"מ להבא אלא אפי' לשעבר ועפ"ז נ"ל דמ"ש שתזון מהן ה"ק בשעה שתפס' תפסה כדי שתזון ממנו להבא והשתא כשבא הב"ח לגבות כבר ניזונית ממנו וק"ל:

עד שיפרע המלוה כו'. עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאפי' למ"ד שארה דכתיב בתור' פירושו מזונותי' (לאפוקי מר"ש בן אלעזר שפי' שארה כסותה שניהן אכסות דלפי שאר והזמן יתן לה כסותה כפי מה שהיא ילדה או זקנה או ימי הקיץ והחורף עד"ר) נמצא שגם הן דאורייתא אפ"ה המלוה המאוחר לנשואי' הוא קודם לה מפני שהתורה לא חייבו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו משא"כ זה שאין לו. ואף המזונות ל' יום שנותנין לו הוא משל המלוה ומשל המלוה צותה התורה לפרנסו ל' יום לו ולא לה אלא שמדרבנן חייב להשתדל לה מזונות אף שאין לו וכמ"ש בכתובה אנא אפלח ואזון כו' מ"מ אף שחייב לה מדרבנן וגם שטר כתובתה בידה מ"מ לא עדיף שטר' כשטר שביד המלוה שהמלוה לוה לו וחייב לשלם לו מן התורה כדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא העבוט משא"כ אשה שלא לותה לו שיעור חיוב מזונותיה אלא שחז"ל תקנו לה מזונותיה תחת מעשה ידיה ואין זה הלואה שחייבתו עליה התורה ואף שלותה גם היא בשטר על מזונותיה ואותו שטר הוא מוקדם לשטר שלוה בו בעלה מ"מ המלוה שלוה לה אין לו שום בעבוד על הבעל כ"א עליה ואף שהיא באתה עתה לגבות מהבעל והבעל חייב ליתן לה מזונות מדרבנן (ולא מדאורייתא כיון שלא אכלה עמו) ממה שיש בידו מ"מ כיון דבשעה שבאתה לגבות כבר לוה בעל מבעל חובו ונתחייב לו בשטר מ"ה הוא מוקדם והיינו דוקא מה שלוה הבעל בשטר דסמכא דעת המלוה על שיעבודו אפי' על מטלטלין כשכתב לו דאקני (או דאקני אחריות וט"ס הוא כמ"ש בסי' קי"ב) אבל כשלוה בע"פ דאז אין סמיכת מלוה דהבעל אפי' על קרקעות דהא אם מכרם אינו יכול לטרוח מלקוחות מ"ה אין לו קדימה בהן מהאשה במזונותיה והרי ב"ח והיא באין כאחד לתובעו לשלם להן מ"ה שניהן שווין ועפ"ר מ"ש עוד מזה ובע"ש קיצר ונקט ל' הרי"ף דכ' הטעם דמלוה שלו קודם משום דמזונותיה הן דרבנן והדבר צריך ביאור וכמ"ש ודוק:

מיהו אם מעות נדונית' עדיין בידה יכולה לתופס' למזונותי' ע"ש במהרי"ו דמפרש דאפי' למזונותיה דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ובזה מיושב דכאן כתב "למזונותיה דמשמע דוקא למזונותיה והמותר יתן לב"ח ובסעיף כ"ו כתב מור"ם בהג"ה ז"ל וי"א דמ"מ אם עדיין הנדוניא ברשות' אין ב"ח גובה מהן וכמ"ש דמהני תפיסת' למזונותיה דלהבא א"ש דלמזונותיה דלהבא אין להן קצבה ואפי' תפסה ככר זהב וכמ"ש הטור והמחבר בא"ע סי' צ"ג:

סעיף כה

מכסות אשתו ובניו של לוה. פי' ממה שעשה או צבע או קנה להן משלו והטעם דכל מה שהקנה לכן הרי הוא כאלו מכרן לאחרים ומטלטלים שמכר אין בעל חוב גובה מהן אפי' הקנה לו מטלטלי אגב קרקע ועשה או קנה להן אחר ההלואה אינו גובה מהן דה"ל כאלו לוה וקנה ומכר דאין בע"ח גובה מהם ומש"ה כ' הטור בשם הרמב"ם דאם שיעבד למלוה מטלטלי אג"ק וגם כתב לו דאקני דגובה אותו מיד אשתו והמחבר השמיטו ובפרישה כתבתי דנראה לי דמשום הכי השמיטו משום דהאחרונים ז"ל תיקנו שאף מי שכותב לבע"ח דאקני דלא יקנה (יגבה) מטלטלים שמכר משום תקנת השוק וכמו שכתבו הטור והמחבר לעיל ריש סי' ס' וקי"ב ואף שבלוה ולוה לא תיקנו תקנת השוק ואף שקדם המאוחר וגבה אפי' מטלטלים המוקדם חוזר וגובה מידו כשכתב לו דאקני כמו שכתב המחבר בסי' קי"ג והב"י בסי' ס' מ"מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו ובכולם תיקנו משום תקנת השוק רק שבזמנינו תיקנו לגבות מזה משום הרמאים:

שצבען לשמן. פי' אפי' לא קנו לשמן אלא ארגן או קנאן לעצמו ואח"כ נמלך ליחדם לאשתו וצבען לשמן זכו בהן בהשינוי ואין גובין מהן. ואפי' מספרים שקנה להם אינו גובה שכבר קנאו אותן והרי הם כאלו מכרם לאחרים וכמו שכתבתי ולא דמי לספרים שהם בידו דמחשבין כנכסיו וגובין מהן:

סעיף כו

אבל בגדי שבת כו'. דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להן מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להן יקחם מידן וימכרם ומש"ה בע"ח גובה מהן ועפ"ר מ"ש ליישב דעת הטור החולק בזה:

ומ"ש ויש חולקין נראה דר"ל שחולקין אמ"ש שגובין מבגדים של שבת וי"ט אבל במאי דמסיק שגובין מטבעות וכלי זהב ל"פ ומטעם הנ"ל ומש"ה סידר מור"ם וב"ת דעת החולקים ביני ביני והפסיק. דברי הרמב"ם שמ"ש לפניו ולאחריו דברי הרמב"ם הוא וכ"כ הריב"ש בסימן קכ"ח ואף שבד"מ משמע דפסק כהמרדכי בפ' נערה שנתפתתה דאפי' מתכשיטים אין גובין מ"מ נראה דכאן בש"ע הכריע כהריב"ש הביאו הב"י על דברי הרמב"ם הללו ע"ש ומשמע דס"ל כוותיה ע"ש ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה:

אם היו בהם טבעות כו'. וע' במרדכי שם דפסק לכ"ע אם הקנה לה בפירוש התכשיטים שלה אין הב"ח גובה ממנו:

ממה שהכניסה היא כו'. וכ' בתשו' הרא"ש כלל ל"פ סי"ב שמעון שהיה חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשרצה שמעון למות ציוה להחזיר השטר של אשתו ופסק דאין ראובן גובה מאותה משכונה אע"פ שהוא מוקדם וממ"נ אם תחשוב אותו בית לנדוניא הרי אין הב"ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונא הרי ציוה להחזיר שטר משכונא וע"ש שהאריך ד"מ סי' ק"ד סל"א:

מעות בנדוניא כו'. הטעם דמעות להוצאה נתנו ובאין מיד לרשותו:

סעיף כח

שלא יסדרו לו בחוב כו'. דתנאי זה הוא כאומר ע"מ שלא תשמטני בשביעית דהתנאי קאי אהלוה ומהני כמ"ש הטור והמחבר בר"ס ס"ו וה"נ התנאי קאי אהלוה שלא יבקש דין סידור:

אצטלא בת מאה זוז כו'. ל"ד קאמר אלא כל שהוא בגד חשוב יותר ממה שלובשין הבינונים נפרעים ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בסכ"ג:

סעיף כט

שאינו דרך הלואה כו'. עמ"ש בסי"ד: