שולחן ערוך חושן משפט פח יט


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

מנה לי בידך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אבל חמשים דינרים יש לך בידי פקדון וכיוצא בו ה"ז מודה מקצת וישבע שבועת התורה. (והוא הדין שאלה ושכירות) (ב"י בשם הרמב"ן):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

יש לך בידי פקדון כו'. כ' זה לאפוקי מדעת הראב"ד דכ' הטור בזה בשמו דה"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורים ועוד כתב הטור בשם הראב"ד גדולה מזו דאפי' תבעו שניהם והודה לו באחד מהן פטור משום דאין דינא דהלוא' ודשאל' דחייבין באונסים שוה לפקדון ולשכירות דפטורים מאונסין אבל הרמב"ם ס"ל דאפי' תבעו בא' מהם כיון דהכל מין ממון הוא וחייב בשניהן בגניבה ואבידה ה"ל מודה מקצת ממין טענתו וישלם מה שהודה וישבע על הנותר ש"ד:

ש"ך - שפתי כהן

(לט) הרי זה מוד' מקצת כו' ז"ל הרב בב"ה ולענין הלכ' כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן כ"ש הכא שהרמב"ן השיב על הראב"ד והר' המגיד כתב שדברי הראב"ד תמוהין עכ"ל ומביאו הב"ח ודבריהן תמוהין דהרי הרמב"ן לא השיב על הראב"ד אלא במ"ש בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון שאם הודה בא' מהם שהוא פטור וכן ע"ז תמה ה"ה אבל בהך דינא שהביא הטור והמחבר בשם הרמב"ם בטוענו מנה של מלוה ומוד' לו בנ' של פקדון ס"ל להרמב"ן להדיא כהראב"ד כמ"ש הרא"ש סוף ב"מ לשונו שכ' כן בהדיא ע"ש וכן הביא ב"י דברי תלמידי רשב"א שכתבו דהרמב"ן מודה בזה להראב"ד וגם ה' המגיד אחר שתמה על דברי הראב"ד הנ"ל כתב וז"ל אבל הדין שהזכיר רבינו במנה מלוה והוא מודה לו בנ' של פקדון שהוא חייב נראה דעת הרשב"א מסכמת לדברי הראב"ד ז"ל שהוא פטור עד כאן:

מיהו לענין דינא נ"ל עיקר כדברי הרמב"ם דעיקר טעמו של הרמב"ן שם שמסכים להראב"ד הוא מה שכ' שם שיש לו ראיה משלהי שמעתתא דפרק המניח דתנן היו הנזקין שנים כו' ורמינן עלה לרבה בר נתן אלמא דטענו בחיטין והודה לו בשעורין הוא כו' והרא"ש שם כתב דההיא דהמניח אינו דומה דהתם כשטוען הניזק גדול הזיק את הגדול כו' וכדברי הרמב"ם נראה לי דבין חטים ושעורים לא טעי אינשי ומדלא טענו גם שעורים מחל לו עליהן או הודה שאין ח"ל שעורים אבל בין מלוה לפקדון טעי אינשי דפעמים שיש לאדם מעות ביד חברו ימים רבים ושכח אם בתורת הלואה באו לידו או בתורת פקדון עכ"ל ותירוץ זה לפע"ד דוחק ועוד דאם בהא נימא דטעי אינשי כ"ש בהך דהנזקין שנים אמאי אמרי' דה"ל כאלו הודה נימא דבין גדול וקטן טעי אינשי וסבר דגדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן ולכך טען כן ולא משום דמחל או הודה לו:

אבל נראה לי דין זה של הרמב"ם כאן אמת מטעם אחר דכבר הוכחתי לעיל סעיף י"ב דטעמא דרבה בר נתן לא הוי משום הודא' או מחיל' אלא משום דכיון דתבעו חטים ומודה לו בשעורים דחויי קמדחי ליה ולכך משיב לו מין אחר אבל כשמוד' לו אותו מין שתובעו שהוא תובעו מעות ומודה לו מעות אין כאן דיחוי דס"ס נותן לו כפי שמבקש התובע ממנו ומה לי שהי' בידו הלוא' בפקדון ואינו אלא כמברר דבריו והא דפריך בהמניח לרבה בר נתן מהיו הנזקין שני' כבר כתבתי לעיל סעיף י"ב ולקמן סי' ת' סעיף ד' דשאני התם דכיון דמודה במה שהתובע עצמו אינו חפץ ממנו שיודה לו שהרי לא הי' שם והתובע יודע שהנתבע אינו יודע אם כן פשיטא נמי דדחויי קמדחי ליה וא"כ פריך שפיר והא התם ודאי מצינן למימר טפי דחויי קמדחי ליה ואפ"ה אמרי' כיון דאודי אודי ותו לא מצי למהדר ביה א"כ קשה לרבה בר נתן ודוק כי זה נ"ל ברור:

וראיתי בר' ירוחם נ"ל סוף חלק שני כתב ג"כ חלוקי דינים בשם הפוסקי' בזה שמחלקין בין מנה סתם למנה מסוים שאומר לו אותו מנה עצמו שאתה אומר הלוא' הי' פקדון ונרא' מסקנתו שם כדברי הרמב"ם שאין חילוק ובכל ענין מנה מלוה ומנה פקדון חייב וכן עיקר:

שוב ראיתי בבעל התרומות שער ז' חלק ב' כתב ג"כ וז"ל ואנו נרא' לנו כמו שפסק ה"ר משה ז"ל שאם טענו במלו' והודה לו בנ' של פקדון כו' שהרי טענו שהוא חייב לו נ' ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק כו' אך מ"ש הבעה"ת שם וז"ל גם ההיא ראיה שהביאו החולקים מהך דקמא דמועד ותם דין הוא דקרינא לי' מה שטענו לא הוד' לו שהרי תם אינו משלם אלא מגופו ומועד משלם מן העלי' כו' לא ירדתי לסוף דעתו שנרא' שהבין שראיית החולקים הוא מתם ומועד וכ"כ לעיל גם יש להם ראי' מההיא דקתני בקמא פרק המניח היו מזיקין שנים אחד מועד ואחד תם כו' אבל לפע"ד זה אינו דהא באחד מועד ואחד תם ע"כ הי' המזיק א' ובהיו המזיקין שנים ע"כ בשני תמין איירי במתני' א"כ לא שייך תירוץ של הבעה"ת כלל דהא כשזה תובעו ואומר שתם הגדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן וזה אומר גדול הזיק את הקטן כו' אם כן מודה לו באותו תם עצמו במקצת ואפ"ה מדמי לה הש"ס לחטים ושעורים וכן הוא להדיא בדברי הרמב"ם שהביא הרא"ש סוף בבא מציעא וז"ל ומיהו עיקר הדין שאמר הראב"ד במלו' ופקדון נראה שדין אמת הוא ויש לו ראי' משלהי שמעתתא דפ' המניח דתנן היו הנזקין שנים והמזיקין שנים זה אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי כו' ורמינן מינה לרבה בר נתן אלמא דטענו חטים והודה לו בשעורים הוא והא הכא שזה טוען גדול הזיק את הגדול ואני שותף בו במנה והלה אומר לא כי אלא הקטן הזיק ואתה שותף בו בחמשים א"נ ב"ח וא"ה כיון דמשני ליה מנזק לנזק ה"ל טוענו בחטים והוד' לו בשעורי' עכ"ל הרי להדיא כמ"ש וא"כ אי אפשר לומר כלל התירוץ של הבעה"ת וכמ"ש. אבל מה שתרצתי לעיל לדעת הרמב"ם נ"ל ברור אמת ודו"ק. ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו:


ט"ז

באר היטב

קצות החושן

(יז) שאלה ושכירות ודעת הראב"ד דשאל' ושכיר' הוי שני מינים ואפי' תבעו תרווייהו והוד' באח' פטור ואע"ג דאם תובעו חטין ושעורין והוד' באח' חייב בחטין ושעורין המינין חלוקין והתביע' אינו חלוק' אבל שאלה ושכירות התביע' חלוק' אע"פ שבמנין אחת הן פטור והרמב"ן הקש' מהא דאמרי' פ' השואל דף נ"ח דתנן זה אומר שאול' וזה אומר שכור' ישבע ופריך אמאי מה שטענו לא הוד' אמר עולא ע"י גילגול דא"ל אשתבע לי מיהת דכדרכ' מתה ומגו דאשתבע דכדרכ' מתה משתבע נמי דשכור' מתה וכיון דשאל' ושכור' שתי טענות הן א"כ כשאומר שאול' מתה והלה אומר שכור' מתה יפטור לגמרי ולא ליבעי אשתבועי דכדרכ' מתה דהוי טענו חטין והוד' בשעורין דפטור אף מן השעורין וע' באשר"י פ' השואל ולפי מ"ש בס"ק ו' דהיכ' דאומר התובע בשעת התביע' אני אומר חטין ואם כדבריך תן לי לכל הפחות שעורין חייב בשעורין כיון דלא מחל לו השעורין דהא אומר ותובע גם השעורין וא"כ י"ל דהמשאיל אומר בשעת תביע' שאול' מתה ואם כדבריך אשתבע לי מיהת דכדרכה מחה והיינו שבא עליו משני צדדין וכמ"ש שם וניחא בזה לשון הש"ס דאמר לי' אשתבע לי מיהת דכדרכ' מתה והא שבועת השומרין אפי' לא טען אשתבע לי נמי חייב לישבע אלא משום דהוי טענו חטין והוד' בשעורין פטור אף מן השעורין ושאל' ושכור' שתי טענות לזה מוקי לה דאמר לי' אשתבע כו' דהיינו בשעת התביע' א"ל וכמ"ש וע' פרק הגוזל דף ק"ה אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרי' כיין דאלו מיגנב ממונא בעי שלומי או דלמא הא מנח ועפר' בעלמ' ואמרו עלה מלת' דאבעי' לרבא פשיט' לי' לרבה דא"ר שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך ש"ח אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניב' ואביד' ש"ש אני עליו חייב שהרי פטר עצמו משבור' כו' ואע"ג דהא קאים כיון דאי מגנב ממונא קא כפר ה"נ אע"ג דעפר' בעלמ' וכו' ואי נימא דשאל' ושכור' שתי טענות דלמא טעמ' דרבה משום דכפר לי' לגמרי דהוי טענו חטין והוד' בשעורין דפטור גם משעורין וכיון דזה תובע גניב' וזה משיב שומר חנם הוי שתי טענות דגנב חייב בגניב' ואביד' ושומר חנם פטור וכן בש"ש ובאינך כולהו הוי שתי טענות כיון דגנב חייב יותר וכמו שאל' ושכור' דהוי שתי טענות משום דשואל חייב באונסין ושוכר פטור מאונסין. אמנם לפמ"ש בשטה מקובצת ליישב קושיות הרמב"ן הנז' בשם הרשב"א דהיינו דוקא בתובע מנה סתם וז"א הלוא' וז"א פקדון פטור לגמרי כדין חטין ושעורין אבל תובעו מנה מסויים ז"א זו מנה הלואה וז"א זו מנה פקדון א"כ כיון שהוד' לו עכ"פ בזו המנ' מסויים שתובעו חייב להחזירו ע"ש א"כ התם נמי כיון שמוד' לו בשור זה חייב להחזירו וע' ברי"ו נתיב ל' ח"ב שכ' בשם הפוסקים שמחלקין בין מנה סתם למנה מסויים:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש