שולחן ערוך חושן משפט פז לד
<< · שולחן ערוך חושן משפט · פז · לד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
התוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה:
- הגה: ודוקא שחייב לו שבועה בלא"ה כגון (שאמר) שתקע לו כפו לפרוע לו מה שחייב לו והוא כופר אבל אם אמר שנתן לו כפו ליתן לו מתנה והוא כופר פטור מן השבועה (הגמ"י פי"א מה' שבועות) אלא יזהירו אותו ב"ד על שבועתו (מרדכי פ"ק דמציעא) וה"ה אם אמר שנשבע לו שבועה לתת לו איזה דבר וזה אמר שמחל לו (תשו' הרא"ש כלל י' סי' ב') או שהיה על תנאי כך וכך או שנתן תקיעת כף על תנאי כך וכך נאמן במיגו שהיה יכול לכפור (מרדכי פ"ק דמציעא ופרק הזהב) וע"ל סעיף ט"ז:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
לא נפטר משבועה. היינו כדמפרשו מור"ם בהגהותיו דמיירי דראובן תבע לשמעון שחייב לו מנה ושמעון טוענו שפרעו דדינו שצריך לישבע היסת לא יתנצל שמעון משבועה זו באמרו הלא כבר תקעתי לך כפי דהוא שבועה לפרוע לך לזמן פלוני ועבר הזמן קמל"ן דאינו דומה שבועת ראשונ' שהיתה קודם זמן פרעון דבשעה שתקע לו כפו לא עבד מידי לשבועה זו האחרונה שישבע לו אחר שעבר הזמן איך שכבר פרע לו דאם לא פרעו מוציא שבועת שקר מפיו והיינו דוקא בתבעו שח"ל שזולת התקיעת כף היה ח"ל שבוע' כשתובעו שעדיין לא פרעו אבל אם תבעו שתקע לו כפו ליתן לו מתנה ועדיין לא נתן לו והוא כופר או טוען שכבר נתנו לו לא תקנו שבועה על זה בשביל התקיעת כף שטוען עליו וק"ל:
וע"ל סעיף ט"ז. ר"ל דלעיל כתב פלוגתא בזה והיינו דוקא כשנשבע מתחלה כדינו דהיינו לפני ב"ד ודו"ק:
ש"ך - שפתי כהן
(פ) התוקע כפו לחבירו כו'. לפי שהמחבר והר"ב ושאר אחרונים שנמשכו אחריהם לפי עניות דעתי לא כוונו יפה בכאן לכן מוכרח אני להאריך קצת. הנה לכאור' משמע שדברי המחבר לקוחים ממ"ש הב"י וד"מ ס"ס זה מחו' כ"ט בשם הגהת מיי' פי"א מה' שבועות שפסק מהר"מ על א' שתקע כפו לחבירו לפרעו מה שחייב לו ואח"כ אמר שפרעו צריך לישבע לו אבל אם נדר ליתן לו מתנה לחבירו ותקע לו כפו על זה ואמר שלא תקע לו כפו פטור בלא שבועה עכ"ל וכן נראה מדברי הר"ב וכן נרשם בסמ"ע על דברי המחבר הגהת מיימוני פי"א מהלכות שבועות אבל קשה לפי דבריהם מאי טעמא של מהר"ם דבפרעו צריך לישבע ובאמת נראה לכאורה שהבינו דהטעם הוא דאינו דומה שבועה דלהבא לשבוע' דלשעבר וכמ"ש הע"ש והסמ"ע ס"ק צ"ו וכ"כ הב"ח סעיף מ"ב להדיא וז"ל כתב בהגהת מיי' פ' י"א מהל' שבועות התוקע כפו לחברו לפרוע לו וכפר משביעין אותו משום דת"כ לא הוה אלא להבא לפרוע לו ואינה חמור' כמו שבועה שנשבע עכשיו דבשע' שנשבע מוציא שקר מפיו אבל תבעו שנתן לו ת"כ לתת לו מתנה וכפר פטור כו' עכ"ל אבל באמת הא ליתא וכמו שיתבאר דמהר"מ ס"ל דאין חילוק בין שבועה דלהבא לשעבר ועוד דא"כ תיקש' על המחבר והר"ב דהא הביאו לעיל סעיף ט"ז די"א דאין חילוק בין שבועה דלהבא לשעבר ונרא' דס"ל להמחבר והר"ב שטעם מהר"מ הוא דת"כ לא חמיר כשבוע' ולכך כתבו בפשיטות התוקע כפו לחברו לא נפטר משבוע' והיינו מה שהביא הב"י לעיל סעיף כ"ד שכתבו הגהת מיי' פי"ו מה' אישות והמרדכי ריש פ' שבועת הדיינים בשם מהר"מ על ראובן ושמעון שעשו עיסקא ואמר ראובן לשמעון תן לי ת"כ שתחלוק עמי כל מה שתרויח לימים באו לחלוק הריוח ואמר ראובן השבע לי שלא הרווחת יותר ושמעון משיב כבר נתתי ת"כ שהוא כמו שבועה ולא אשבע עוד הדין עם ראובן עכ"ל וכ' שם בב"י שמדברי תשובות הרשב"א מבואר דבהך דהמרדכי אפי' נשבע מתחלה כדין שבועה חוזר ומשביעו לסוף מטעם דאינו דומה שבועה דלהבא לשעבר אלמא דלהמרדכי הטעם משום דת"כ לא חמיר כשבועה ונמצא דברי המחבר כאן לקוחי' מהגהת מיי' פי"ו מה' אישות ומרדכי ר"פ שבועת הדיינים בשם מהר"מ ודלא כמו שנרשם בסמ"ע הגהת מיי' פי"א מה' שבועות:
אבל קשה הא כופין לקיים ת"כ כמו שכופין על השבוע' ואין אסמכת' בת"כ כמו בשבוע' ובכל דוכתי חשיב ת"כ כמו שבועה ולמה לא יהא בכאן ת"כ כמו שבועה אבל המעיין בהגהת מיי' שם פי"ו מה' אישות יראה דלא כתב אלא דת"כ לא הוי כמו שבועה דנקיטת חפץ וכן במרדכי ר"פ שבועת הדיינים שם כחב וז"ל נשאל לרבינו מאיר ראובן ושמעון שעשו עיסקא זה עם זה ואמר ראובן לשמעון תן לי ת"כ שתחלוק עמי כל מה שתרויח לימים באו לחלוק הריוח ואמר ראובן השבע לי שלא הרווחת יותר ושמעון משיב כבר נתתי לך ת"כ והשיב נ"ל דצריך לישבע עוד שבועת השותפין דאע"ג דת"כ הרי זו שבועה מ"מ בעינן שבועה בנקיטת חפץ כדאי' פ' שבועת הדיינים האי דיינא דאשבע באלקי ישראל ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר והא לא נקיט חפצא בידיה כו' ואין לו' כיון דשבועת השותפים משום דמורי היתרא וכאן תקע כפו לא מורה היתר הא ליתא דאין לך אלא מה שהאמינו חז"ל ולא האמינוהו אלא בשבוע' בנק"ח ושלום מאיר ב"ר ברוך עכ"ל הרי מוכח להדיא דס"ל למהר"מ דדוקא משום דבעי נקיטת חפץ לכך לא נפטר בת"כ דהא לא נקיט חפצא בידיה ומוכח ג"כ להדי' מדברי מהר"מ דאין חילוק בין שבועה דלהבא לשעבר. וא"כ נראה ברור דגם מ"ש הב"י וד"מ ס"ס זה בשם הגהת מיימו' פי"א מה' שבועות שפסק מהר"מ דהתוקע כפו לפרוע לחברו לא נפטר משבועה הוא ג"כ מהאי טעמא דמהר"מ לטעמי' אזיל דס"ל כדעת ר"י וסייעתו דבשבועת היסת צריכה נקיטת חפץ וכמו שהבאתי בשם מהר"מ לעיל סעיף י"ג ע"ש הלכך כיון שחייב לו לישבע עכשיו בנק"ח שפרעו לא נפטר בת"כ שנתן שאין שם נק"ח וכן מוכח להדיא בהגהת מיי' גופיה שם בפי"א מה' שבועות שכ' שם וז"ל האי דיינא דאשבע בלא נקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר מכאן פסק מורי רבינו מאיר ז"ל על אחד שתקע כפו לחברו לפורעו מה שהי' חייב לו ואח"כ אמר שפרעו דצריך לישבע אף ע"פ שהלה מודה שתקע כפו מ"מ ה"ל כמו האי דיינא דאשבע כו' אחר שבלא תקיעת כפו הי' מחויב אבל אם נדר אדם ליתן מתנה לחבירו ותקע לו כפו על זה וכופר לו פטור בלא שבועה אחרי שלפי דבריו לא נתחייב לו כלום כ"א בת"כ עכ"ל הרי להדיא דדוקא משום דבעי נקיטת חפץ לא נפטר בת"כ ואין חילוק בין שבועה דלהבא לשעבר ואין ספק דהב"ח לא עיין בהגהות מיימו' עצמו רק בב"י ואי עיין לא עיין שפיר וכן הוא ג"כ להדיא בתשובת מהר"מ גופיה דפוס פראג סי' תתקצ"ו וז"ל ואע"פ שאני אומר ראובן שהי' חייב מעות לשמעון ותקע לו כף לרווחא דמלתא לפורעו עד זמן פלוני ואחר זמן תובע אותו וזה אומר קיימתי דצריך ראובן לישבע שאני התם דאפי' בלא ת"כ הי' חייב לפורעו ואי אמר פרעתי הי' צריך לישבע בנקיטת חפץ כדמשמע בר"פ שבועת הדיינים דבין בש"ד ובין בשבועה דרבנן צריך נק"ח דאין חילוק בין ש"ד לשבועה דרבנן אלא למילי דמפרש פ' בין שבועת הדיינים הילכך בתקיעות כף שתקע לא נפטר משבועה לפי שצריכה להיות בנקיטת חפץ אבל בדין זה דאלו לא תקע לו ראובן ללוי לא הוה ליה גביה ולא מידי השתא נמי לא משביעינן ליה כו' ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה עכ"ל הרי דלהדיא דאלו לא הוי צריך בהיסת נק"ח הי' נפטר בת"כ שנתן כבר וא"כ לדידן דקי"ל דאין צריך נקיטת חפץ נפטר ודלא כנראה מהמחבר והרב ושאר אחרונים דהתוקע כפו לא נפטר משבועה ומשמע דאף משבועת היסת לא נפטר והא ליתא אלא דוקא משבועת נק"ח לא נפטר אבל מהיסת נפטר. ואע"ג דלטעם הרשב"א דאינו דומה שבועה דלהבא לשעבר גם מהיסת לא נפטר מ"מ הא מהר"מ והרא"ש פליגי עליה בהא והביאו המחבר והרב עצמם סברתם לעיל סעיף ט"ז ובפרט דקי"ל בשבועות קולא לנתבע וכמ"ש לעיל סעיף ג' וא"כ אין לחייב את זה שבועת היסת כיון שכבר נתן ת"כ) עיין בס' אגודת אזוב דפ"ג ע"א:
(פא) מתנה והוא כופר פטור מן השבועה כתב בסמ"ע הישנים בסוף הספר בלוח הטעיות וז"ל וצ"ל דמיירי שפטור משבועת היסת דמזה מיירי שם במקור דין זה וזיל בתר טעמו דלא עדיף הת"כ משבועת היסת דקי"ל דאף דנשבע היסת חייב לישבע ש"ד כמ"ש לעיל בסי"ד וכן מוכח בסי"ו וקצת מן הטעמים הוא דהא לא נשבע כדינו ועוד דאף בנשבע שבועה קלה שמא לא ישבע שבועה חמור' ודוק עכ"ל ואין דבריו נכוני' דאף דיתחייב עתה ש"ד מ"מ פשיטא דאין לחייב ש"ד אם לא במקום שהי' חייב ממון משא"כ הכא שתובעו שנתן לו ת"כ ליתן ממון ובלא שבועתו אינו חייב לו והשבועה אינה כמו שעבוד או קנין להתחייב רק שיתחייב מצד שבועה ואין שייך להשביעו על זה מה לי שבועת היסת או ש"ד (ואל יטעוך ל' האגודה פ"ק דמציעא שכ' בשם מהר"מ לא נתקנה שבועת היסת על זה דאף שבועת היסת קאמר דלא נתקנה ע"ז) וכן הוא להדיא בתשובת מהר"מ ד"פ סי' תתקצ"ו ז"ל ונ"ל אע"פ שיש עד אחד שמעיד כדברי לוי היתה הת"כ אחרי שראובן מכחיש העד ואומר כו"כ תקעתי כפי נאמן וא"צ לישבע להכחיש העד שהרי הת"כ היא השבועה ואין שבועה אחר שבועה ואע"פ שיש בידי תשו' רבי יוסף ב"ר מנחם שהעיד על רבי יוסף ב"ר יצחק שהי' מוציא ממון ע"י ת"כ ה"מ כשיש עדים או שמודה שתקע כף ואינו חפץ לקיים אבל אם טוען קיימתי ושכנגדו טוען לא קיימתי נאמן בלא שבועה אחרת ואפי' אם יש לו לכשנגדו עד א' כדפי' ואע"פ שאני אומר ראובן שהי' חייב מעות לשמעון כו' אבל בדין זה דאלו לא תקע לו ראובן ללוי לא ה"ל גבי' ולא מידי השתא נמי לא משבעינן ליה תו לומר השבע שקיימת תקיעת כפך ואע"פ דאמר מר כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד א' מחייבו שבוע' ואלו אמרו לו שנים תקעת כפך לקיים המכירה היינו כופין אותו לקיים א"כ עד א' נמי יתחייב אותו שבועה הא ליתא דכללא דכ"מ לא שייך אלא במילתא דממון שלא נשבע כבר אבל הכא שנשבע כבר אין שבועה על שבועה ותדע דאלו אמר לו עד אחד נשבעת בנק"ח לקיים המכירה והוא אומר לא נשבעתי מי משבעינן ליה תו אע"ג דשנים היו מחייבים אותו אלו הי' שנים אומרים כן ותשובת הגאון היא מועתקת לכם ומוכחה בדברים דדוקא בעדים ושלו' מאיר בר ברוך זללה"ה עכ"ל ואין ספק דאשתמיטתי' להסמ"ע תשובת מהר"מ זו. וע"ל סי' פ"א סכ"ח בהג"ה ומ"ש שם:
באר היטב
(עח) משבועה: הש"ך האריך בדין זה ודעתו דאינו נפטר במקום שחייב שבוע' בנק"ח אבל מחיוב שבועת היסת נפטר ע"ש (והט"ז פי' דר"ל דאינו נפטר מלישבע אח"כ שפרעו וכמ"ש הרמ"א ע"ז ואפי' להי"א שבסי"ו בהג"ה דאם נשבע מתחלה כדינו דנפטר מודה הכא דהא לאו כדינו הי' דבת"כ אין שם איומים כמו בהיסת וכ"מ בהגהת מיי' דהטעם משום חומר דשבוע' מת"כ ובסמ"ע כתב הטעם דיש חילוק בין שבועה דלהבא או לעבר וסברא זאת איתא בתשובת הרשב"א שהוא הי"א שבסי"ו מ"מ כאן שהוא דעת הגהת מיי' א"א לומר כן מדתלי הטעם בחומר השבוע' מת"כ עכ"ל).
(עט) שאומר: והט"ז כתב דבהגהת מיי' הנ"ל מפורש ששניהם מודים שהי' שם ת"כ לפרוע לו רק שאומר אח"כ שפרעו ונרא' דגם כוונת הרמ"א כן דמ"ש והוא כופר ר"ל שיש כפירת ממון ביניהם אבל לא בעיקר הת"כ ובסמ"ע הגיה כגון שאמר שתקע כו' משמע שמפרש דכופר בעיקר הת"כ ולאו דוקא הוא דה"ה מודה בת"כ אלא דקמ"ל דצריך לישבע שנית עכ"ל.
(פ) מתנה: כתב בסמ"ע הישנים בסוף הספר בלוח הטעיות וז"ל וצ"ל דמיירי שפטור מהיסת דזיל בתר טעמא דלא עדיף הת"כ מהיסת דקי"ל אף דנשבע היסת חייב לישבע ש"ד כמ"ש בסי"ד וכ"מ בסי"ו וקצת מהטעמים הוא דהא לא נשבע כדינו ועוד דאף דנשבע שבועה קלה שמא לא ישבע שבועה חמורה ע"כ ואין דבריו נכונים דאף דיתחייב עתה ש"ד מ"מ אין לחייבו אם לא במקום שהי' חייב ממון משא"כ הכא שתובעו שנתן לו ת"כ ליתן ממון ובל"ז אינו ח"ל רק שיתחייב מצד שבועה ואין זה כמו שעבוד או קנין ולא שייך להשביעו ע"ז מה לי היסת או ש"ד וכן הוא להדיא בתשו' מהר"מ כו' ע"ש וע"ל סימן פ"א סכ"ח בהג"ה עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז לחלק בדין זה ע"ש).
קצות החושן
(כט) התוקע כפו עש"ך שהעלה בטעמו של מוהר"מ ב"ר ברוך משום דת"כ הוי בלא נק"ח ומוהר"מ ב"ב י"ל דס"ל דגם בשבועת היסת צריך נק"ח וע"ש שהבי' ראי' לזה מהג"מ פי"א משבועות שכ' וז"ל האי דיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר מכאן פסק רבינו מאיר על א' שתקע כפו לחבירו לפורעו מה שהי' חייב לו ואח"כ אמר שפרעו דצריך לישבע אפי' הלה מודה שתקע לו כפו מ"מ ה"ל כהאי דיינא דאשבע כו' הרי דדינא משום דבעי נק"ח וא"כ לדידן דלא בעי נק"ח בהיסת נפטר בת"כ ע"ש ולא נהירא דודאי ת"כ הוי כשבוע' לענין איסור וכופין אותו לקיים ואם עובר על ת"כ נעשה חשוד אבל לא עדיף מחרם דהוי נמי כשבוע' לענין איסור והעובר על חרם נעשה חשוד ואפ"ה אם קיבל בחרם לא נפטר משבוע' וצריך לישבע דוק' ומשום דשבוע' חמירא ואע"ג דבמשרים כת' דשבועת היסת היינו חרם לא נרא' כן דעת הש"ע בסי' צ"ב דכת' שם דאם רוצה התובע שישבע החשוד אין שומעין לו ואלו לק"ח שומעין לו וכמ"ש הט"ז שם דאפי' לחרם לנוכח שומעין וכיון דשבועת היסת לא נפטר בחרם ה"ה דלא נפטר בת"כ ואע"ג דחרם וגם ת"כ הוי כשבוע' מ"מ כיון דשבוע' חמירא לאינשי ה"ל איום אע"ג דנק"ח לא בעי אבל איום דגוף השבוע' בעי והיינו היקשא דרבינו מאיר דכי היכא דאמרי' האי דיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ואע"ג דאינו אלא משום איום אבל שבוע' הוי אפי' בלא נק"ח ואפ"ה כל ששינ' ממטבע שטבעו חכמים באיום חוזר ה"ה ת"כ אע"ג דהוי כמו שבועה מ"מ כיון דצריך שבועה דוק' דהוי איום יותר ולא עשה כן חוזר וז"ב. וע' בתשו' מיימוני לס' הפלאה אחר כל החומרות שהחמיר בת"כ בשם ר"ח דכת' שהיא כריתות ברית אפ"ה כת' שלא נהגו בה הדורות להחמיר יותר משבוע' אלא להקל שלא רצו לקבל עליהם אלא ת"כ כי יראו עונש השבוע' דומיא דתקנת אלמנה הנודרת ע"ש וכיון דחמירא לאינשי שבועה מת"כ ודאי אינו יוצא ידי שבועה בת"כ דלא הוי איום כל כך וכמ"ש ומרגלא בפומא דאינשי דחרם חמירא טובא ואפ"ה אינו יוצא ידי שבועת היסת בחרם וכ"ש בת"כ. ובכנה"ג כת' בשם תשובת החכם השלם כמוהר"ר כלב קאלפו ז"ל דבת"כ לא נפטר אפי' משבועת היסת ע"ש אמר המאסף דעתו ז"ל שכל שצריך לישבע בשבועת המשנ' בנק"ח או אפי' היסת ותקע לו כפו לא נפטר בכך והבי' ראי' מדברי הגהה שהבי' כאן המחבר ובמחיל' לכ"ת לא דקדק יפה דטעם הגהה אינו משום קילותא דת"כ אלא משום כשנשבע בת"כ לא יצאה שבועת שקר מפיו ושבועה אחרונ' יצאה לשקר וחמירא טובא וכן מוכרחין דברי המחבר ז"ל בסעיף כ"ד שכ' על דברי הגהה ע' בתשובת הרשב"א שאכתוב בסמוך ולפי"ז בנדון החכם השלם שנשבע' האשה בת"כ שלא נפרעה הרי הוא שבועת ביטוי דשעבר וא"צ שישבע עוד עכ"ל אבל המעיין בהגהת מיימוני יראה מבואר דאין הטעם כלל משום לשעבר ולהבא אלא משום קילותא דת"כ וכמו שהביא ראי' מהאי דיינא כו' ומשמע דאלו נשבע מתחל' בנקיטת חפץ הי' נפטר ולזה כת' הב"י וע' בתשו' הרשב"א היינו דס"ל דשבוע' דלשעבר חמורה וא"כ אפי' נשבע בנק"ח נמי אינו נפטר ואותו החכם יפה דק) (ולדעתי נרא' דאפילו לדעת ר"ת שהחמיר טובא בת"כ דהוי כשבועה דהא לדעת כמה פוסקים אינו כשבועה אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכמבואר בתשו' מיימון בס' הפלאה אלא אפי' לדעת ר"ת נמי לא הוי ת"כ כשבוע' אלא דוקא בהבטחת דלהבא ומשום דהוי כמו כריתות ברית וכמ"ש שם בתשו' מיימון בשם ר"ת שנותן לו דיבורו ואמונתו לקיים לו הבטחתו ולא שייך כריתות ברית אלא בהבטח' דלהבא אבל בת"כ על שלעבר לא שייך בי' כריתות ברית והאי דהחכם השלם שנתנה ת"כ שלא נפרעה אינו כמו שבוע' וכן לדעת הפוסקים משום שארית ישראל לא יעשו עולה פשיטא דלא שייך במלתא דלשעבר ומה שנהגו עתה בת"כ גם במלת' דלשעבר אולי אינו אלא חומרא שהחמירו בו הדורות מעצמם ולענ"ד אין זו ענין לדינא דר"ת שכ' דת"כ הוי כשבועה דזה לא מסתבר אלא בהבטחה דלהבא כנ"ל:
(ל) אם אמר שנתן לו כפו והוא בתשו' מוהר"מ בר ברוך סי' תתקצ"ו ובש"ך כ' טעמו של דבר לפי שהשבוע' אינו עושה קניין להתחייב רק שמחויב לקיים השבוע' ואין שייך להשביע על זה ע"ש ואמת שכן מצאתי בריב"ש סי' שד"מ וז"ל ואף אם נאמר שגם בזה נכלל הכל בשבועתו עדיין אפשר לומר שאין כאן תביעת ממון שגם אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם ע"כ וקשה לי דהא בריבית קצוצה נמי אין אנו יורדין לנכסיו וכמבואר בסי' קס"א בי"ד ואפ"ה נשבעין עליו כשתובעו לקחת ממנו ריבית וכמבואר בי"ד סי' קע"ז ועוד דהא אפי' על מציאת חש"ו נמי נשבעין אע"ג דאין יורדין לנכסיו רק מנדין אותו וכמ"ש במשרים נתיב ח' חלק ח' הבאתי בס"ק כ"ד ואפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דאינו אלא מצוה וכדאי' בפ' הכותב ופירש"י משום דכתי' כו' הן צדק ואפ"ה נשבעין שבועת התור' ולכן ירא' דהטעם הוא משום דאמרינן האי דיינא דאשבע בלי נק"ח חוזר ואע"ג דחשוד הוי אפי' בלי נק"ח ול"א מאי נ"מ בשבוע' מחרם בנק"ח נימא מגו דחשוד אשבוע' בלי נק"ח חשוד נמי אשבוע' בנק"ח אלא משום דכיון דמתחלת דינא שישבע בנקיטת חפץ חוזר הוא לתחלת דין דנעשה כטוע' בדבר משנה ותחלת דין דוקא בנקיטת חפץ דהוא איום יותר ומ"ש כל שלא נתחייב רק ע"י שבועה א"כ מעולם לא דמי עליו שבועה בנק"ח דאמרי' מגו דחשיד וכו' ולפי"ז מוהר"מ בר ברוך לשיטתו דס"ל דנעשה חשוד בשבוע' דלהבא אבל למ"ד דלא נעשה חשוד בשבוע' דלהבא א"כ צריך לישבע פעם אחרת ומה"ט נרא' דהשמיט בש"ע האי דינא וסתם וכ' הנותן ת"כ לא נפטר משבועה ומשמע אפי' לא נתחייב רק ע"י ת"כ דלשיטתו דס"ל דלא נעש' חשוד בלהבא כמבואר בסעיף ט"ז אבל הרמ"ה לשטתו דס"ל שם דנעשה חשוד בשבוע' דלהבא ולהכי פסק דלא נתחייב שבוע' היכא דלא הי' חיוב רק ע"י ת"כ וטעמא שכתבנו דמגו דחשיד כו' וכן משמע מל' הרא"ש בתשו' כלל י' סי' ב' וז"ל והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלא יצא כי אם ברשותו והוא אומר שפטרה ואם הוא משקר הרי הוא עובר על שבועתו שאין שבוע' חלה על שבועה עכ"ל. שוב מצאתי בתומים שכ' ג"כ מטעמא שכתבנו דמגו דחשיד וכו' ע"ש אבל קשי' לי גם בטעמא שכתבנו דהא אנן קי"ל מגו דחשיד אממונא חשיד אשבוע' וכמבואר בסי' צ"ב ואמרי' פ"ב דמציעא שמא ספק מלוה ישינה ופרשו אינשי מספק שבועה ולא פרשו מספק ממונא ופי' תוס' דס' גזל וס' שבוע, שוין הן אלא דכיון דמספקא לי' אינו מחזיר תיכף דאומר אולי יתברר לי שודאי חייב לי אבל כשיעמוד בספיקו יחזור וע"ש וא"כ אפי' נתן לו ת"כ ליתן לו מתנה כיון דלא קבע זמן אולי משום ספק מלוה ישנה מחזיקו עד שיתברר לו שודאי חייב לו אבל כשנשבע לפנינו ודאי פריש מספק כיון דלית ליה תקנתא בחזרה וצ"ע: