שולחן ערוך חושן משפט פא כא
<< · שולחן ערוך חושן משפט · פא · כא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
אע"פ שהמטמין עדים אינו עדות וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אומרים ב"ד לנתבע למה לא תתן מה שיש לו אצלך אם אמר אין לו אצלי כלום אומרים לו והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך או הודית מעצמך אם עמד ושלם מוטב ואם לא טען אין טוענים לו אבל אם טען משטה הייתי בו או לא היו דברים מעולם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור ונשבע היסת כמו שנתבאר וי"א שאפילו לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע א"ע אע"פ שהוא לא טוען:
- הגה: טענת שלא להשביע לא שייכא אלא כשהודה מעצמו וטענת משטה לא שייכא אלא כשתבעו בעל דבר (טור):
מפרשים
משטה הייתי בו כו'. או שלא להשביע ר"ל שטען כל חד כדשייך לו דהיינו כשהודה ע"י תביעה טען שלהשטותו הודה וכשהודה מעצמו טען שלא להשביע הודיתי וכ"כ ב"י וטענת להד"ם דמהני היינו דוק' כשלא הודה הודא' גמורה להרמב"ם וכמ"ש הטור והמחבר בס"ח בשמו ועפ"ר וזהו כוונת מור"ם בהג"ה שכ' אחר זה ז"ל טענת שלא להשביע לא שייכא כו' דקשה מה בא מור"ם ללמדינו בזה הא כתבו המחבר כבר בסי' זה בסעיף ה' בדין השטא' ובסעיף י"ו בדין השבע' אם לא שתאמר דג"כ בא לפרש דברי המחבר שכ' אבל טען משטה הייתי בך או שלא להשביע כו' דל"ת דאכל א' מהדברים שהתחיל בו המחבר מצי לטעון כל אחד משני הטענות הללו קמ"ל דלא כמ"ש וק"ל:
(נא) ואם לא טען אין טוענין לו. וכ"כ הנ"י פ' ז"ב שכן הסכימו המפרשים דאף טענת השבע' לא טענינן ליה ומביאו ב"י לעיל סי' ל"ב וכן נרא' להדי' דעת הראב"ד שבהשגות ושבבעה"ת שער מ"ב ח"א שהבאתי לקמן וכן דעת רב האי גאון בספר משפטי שבועות וכן נראה עיקר דכיון דבש"ס אמרו אם לא טען אין טוענים לו מנין לנו לחלק בין השטא' להשבע':
מיהו נ"ל דהיינו דוקא כשטענו התובע ואומר הרי הודית לי בפני עדים לכך צריך שישיב לו על טענתו ובהכי מיירי בבריית' למחר א"ל תניהו לי כלומר אותו מנה שהודית אתמול תניהו לי ואהא קתני אם לא טען אין טוענים לו אבל היכא שאינו טוענו שהודה רק שטוענו ואומר אתה חייב לי מנה והוא משיב איני חייב לך כלום ואומרים לו הב"ד אם יש לך עדים הבא עדים ומביא עדים ואומרים הוא אמר לנו שהוא חייב לו אינו כלום וא"צ שיטעון משטה או השבע' שהרי התובע עצמו אינו שואלו הרי הודית לי בפני עדים ואין הב"ד צריכי' לשאול יותר ממה ששואל התובע ובהכי ניחא לפע"ד המתני' דקתני לא אמר כלום והוצרך הבעל המאור לומר דהיינו משום דהודה מעצמו לכך טענינן ליה וכבר נתבאר לעיל דלא קי"ל כהבעל המאור בזה אלא אפי' הודה מעצמו לא טענינן ליה וא"כ נראה לפרש המתני' כמ"ש דקתני א"ל היאך אתה יודע שזה חייב לזה משמע דמיירי שטוענו אתה ח"ל וזה השיב איני חייב לך וזה מביא עדים ואומרים לעד היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי אינו כלום כלומר שלא אמר כלום שחייב לו רק שאמר לפניו ועל זה לא טענו התובע כלל ואין צריך לשאול אותו למה הודית ושישיב השטאה או השבעה כיון שאין התובע עצמו טוען הרי הודית ובזה ניחא נמי הך עובדא דקב רשו דאמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו שמשם למדו התוס' והנמשכים אחריהם דהשבעה טענינן ליה וכבר נתבאר שאין זה עיקר אלא השבעה והשטאה שוין וא"כ תיקשה הך דרב נחמן ומ"ש יש פוסקים דאולי הוא טען כן הוא דוחק לפע"ד ועוד תיקשי מה שהקש' בעל המאור אם הוא טען מאי קמל"ן רב נחמן הא מתני' היא אלא נראה כמ"ש דהוא לא טען כן אלא המעשה הי' שאמר מאן מסיק בי אלא פלני' ופלני' ואתא האי פלני' ותבעי' שחייב לו וקמל"ן רב נחמן דאע"ג שאנו יודעין שאמר מאן מסיק בי אלא פלני' אמרינן שלא להשביע אמר כן אע"פ שאין טוען כן ופירוש' דמתניתין אתא לאשמועינן וכן מדוקדק למעיין בש"ס:
(הגה ובהשגות הראב"ד א"א אין זה לפי הש"ס עכ"ל וכ' בספר לחם משנה וז"ל השיג הר"א ז"ל שאין זה לפי הש"ס הוא מפני שהוא סבור שבטענת שלא להשביע אם לא טען טענינ' ליה כדמשמע מהש"ס דרב נחמן טען לההוא גברא וא"כ אין צריך לישבע שהרי אנו נטעון לו אבל רבינו ז"ל סבר דאפי' השבעה לא טענינ' לי' ורב נחמן לא טען לההוא גברא אלא דהש"ס לא חש להזכיר אלא דברי ר"נ לבד עכ"ל ואין דבריו נכונים בעיני מכמה טעמים. חדא דהא גם מדברי הרמב"ם אלו משמע שלא טען רק איני חייב ואדרב' טפי ה"ל להראב"ד להשיג אמ"ש הרמב"ם שם מיד אח"כ ואם לא טען אין טוענים לו כו' אבל אם טען שלא להשביע כו' ועוד וכי יעלה על דעת שהראב"ד יסבור שלא יצטרך לישבע ואמת שגם בעל מגדל עוז כתב שדעת הראב"ד כן אבל לפענ"ד לא עלה על דעתו דדל עדים מהכא צריך לישבע היסת שאינו חייב לו ועוד שהרי הראב"ד גופיה ס"ל דלא טענינ' ליה השבעה וכמ"ש הבעה"ת שער מ"ב ח"א שהשיג על הבעל המאור וכתב חס ושלום שנפתח לו אנחנו וההיא דרב נחמן אולי הבע"ד טען כן כו' ע"ש אלא אדרבה נראה איפכא שלפי מה שהעתיק הרמב"ם עובד' דקב רשו משמע שלא טען רק איני חייב לו ופטרוהו חכמים וע"כ השיגו הראב"ד שאין זה לפי הש"ס שבש"ס לא הוזכר מה שטען שלא להשביע הודיתי כן נ"ל ברור כוונת הראב"ד ע"כ הג"ה):
ובזה ניחא לפענ"ד נמי מ"ש הרמב"ם בפ' ו' מה' טוען דין ז' וז"ל מעשה באחד שהיו קורין אותו קב רשו כלומר שיש עליו חובות הרבה אמר מי הוא שאני חייב לו אלא פלוני ובא אותו פלוני ותבעו והוא אמר איני חייב לו כלום ואמרו חכמים ישבע היסת ויפטר עכ"ל דקשה דמשמע מדברי הרמב"ם אלו דאף שלא טען רק איני חייב לו כלום פטור וכן נראה להדי' שהבין הראב"ד מדבריו וזה סותר למ"ש הרמב"ם עצמו מיד אח"כ בסוף הפרק ההוא ואם לא טען אין טוענין לו כו' אבל אם טען כו' או שלא להשביע כו' והעתיקו המחבר כאן בסעיף זה דנראה להדיא מדבריו דאף שלא להשביע לא טענינן ליה וכמ"ש הנמ"י פ' ז"ב והרב המגיד והטור סכ"ד ושאר אחרונים בשמו וכך הקשה בספר גי' תרומה שער מ"ב ח"א דף קע"ז ע"ג דברי הרמב"ם אהדדי והניח בקושיא:
אבל לפי מה שכתוב ניחא דכאן מיירי הרמב"ם והמחבר שתובע טען הרי הודית לי בפני עדים ומביא עדים על כך שואלים הבית דין אותו והלא הודית וצריך שיטעון השטאה או השבעה ואם לא טען אין טוענים לו אבל בהך עובדא דקב רשו לא תבעו התובע שהודה רק שאנו ידענו שאמר כן מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ובא אותו פלוני ותבעו תן לי מנה שאתה חייב לי והלכך אף על גב דידוע לנו שאמר מאן מסיק בי אלא פלוני ישבע היסת ויפטר וטענינ' ליה דאדם עשוי שלא להשביע כן נראה לי ברור ליישב דברי הרמב"ם וכן נראה לי עיקר לדינא ויכול להיות שכל הפוסקים מודים לזה דאם אין התובע טוען הרי הודית לי אע"פ שידוע שהודה לו בפני עדים סגי כשמשיב איני חייב לך וטענינן ליה השטאה או השבעה דסבר' טובה היא וכמ"ש ומה שלא פירשו הפוסקים כן היינו משום דמשמע להו דמסתמ' מיירי אף כשהתובע טוען הרי הודית:
(נב) אבל אם טען משטה הייתי כו'. הוא לשון הרמב"ם ומשמע דבמודה מעצמו שייכא נמי משטה דהא כתב בתחלה וכן המודה מעצמו כו' ועלה קאי אבל אם טען משטה כו' וכן הוכחתי עוד לעיל ס"ה ס"ק י"ב דס"ל להרמב"ם והר' המגיד דטענת משטה שייכא אף במודה מעצמו ודלא כמ"ש המחבר בפשיטות לעיל ס"ה והרב כאן בהג"ה דטענת משט' לא שייכא אלא כשתבעו בעל דבר ולא הזכירו שום חולק בזה גם דלא כב"י וסמ"ע ס"ק מ"ז אלא כמ"ש ועוד הבאתי שם בס"ק י"ב הרבה גדולי הפוסקים דס"ל דמשטה שייכא אף במודה מעצמו והוכחתי שם שכן עיקר בש"ס ע"ש ואין להקשות אמ"ש או שלא להשביע כו' שכבר הוכחתי לעיל סי"ד ס"ק ל"ד דאי"ל שלא להשביע כשהודה כן בפני התובע וכאן כתב בתחלה וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן כו' והיינו בפני התובע די"ל דמ"ש או שלא להשביע לא קאי רק אמ"ש בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דהיינו כו' כיוצא בהן דהיינו היכא דאפשר לטעון שלא להשביע כגון שלא בפני התובע וסמך הרמב"ם בזה אמ"ש מיד אח"כ בפ"ז מה' טוען דשלא בפני התובע דוקא יכול לטעון שלא להשביע אבל גבי משטה א"א לפרש כן דהא התחיל מיד בטענת משט' וכתב אבל אם טען משטה כו' משמע דמשט' אכולהי קאי ועוד דהא לא כתב הרמב"ם בשום מקום דמשט' לא שייכא בהוד' מעצמו כדי שנאמר שסמך אמ"ש במקום אחר:
(נג) אלא כשהוד' מעצמו. ולעיל סי"ד ס"ק ל"ד הוכחתי דהעיקר כהרמב"ם דבהוד' לפני התובע אף דבהוד' מעצמו לא שייכא טענת שלא להשביע:
(נד) אלא כשתבעו בעל דבר. בב"י וד"מ לא הביאו שום חולק בזה וכן שאר אחרונים וכבר כתבתי בס"ק י"ב וס"ק נ"ב דרבים חולקים ונרא' עיקר כדבריהם דמשט' שייך אף במוד' מעצמו וע"ש:
(לט) אין: כת' הש"ך דהסכמת הפוסקים דאף טענת השבע' לא טענינן ליה וכן נרא' עיקר דכיון דבש"ס אמרו אם לא טען אין טוענין לו מנין לנו לחלק בין השטא' להשבע' מיהו נ"ל דהיינו דוקא כשטענו ואומר הרי הודית לי בפני עדים כו' אבל אם א"ל אתה ח"ל מנה והוא משיב איני ח"ל כלום ואמרו לו הב"ד אם יש לך עדים הביאם והביא עדים שאמרו הוא א"ל שח"ל אינו כלום וא"צ שיטעון משט' או השבע' שהרי התובע עצמו אינו שואלו הרי הודית לי בפני עדים ואין הב"ד צריכים לשאול יותר ממה ששואל התובע כו' ע"ש מ"ש עוד בדין זה.
(מ) מעצמו: עמ"ש לעיל ס"ק י"ב וס"ק כ"ו בשם הש"ך ע"ש.
(כ) שלא להשביע כת' הרדב"ז בח"א סי' קע"ג ראובן שקנה בית ואמר שקנה אותו להקדש אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי אמרתי שהוא של הקדש דירא מן ההקדש ע"ש וכת' בכנה"ג על דבריו ז"ל אמר המאסף אשתמיטתי' למרן ז"ל הא דתני' בפ' ז"ב הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשיד' תיב' ומגדל ואמר של מעשר הם וכו' והטעם משום דאמר כן כדי שלא להשביע כו' שוב בא לידי תשובת הרב מוהר"א די בוטין ז"ל כ"י וראיתי בסי' קל"ו כת' דאפי' בהקדש שייך טענת השבע' והבי' ראיה מהך בריית' עכ"ל. ולענ"ד נרא' כדברי הרדב"ז דבהקדש ל"ש שלא להשביע דכיון בפני התובע ל"ש שלא להשביע דירא שלא יתבענו וא"כ בהקדש כ"ע מצי תבעו ירא שלא יתבענו ומהך דמעשר לאו ראיה דמעשר ממון בעלים הוא ואפי' למ"ד ממון גבוה יכולים הבעלים לאוכלו בקדושת מעשר ואין לאחר בהם כלום ועוד דהתם פ' ז"ב הכי אית' הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשיד' תיב' ומגדל ואמר של פ' הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימים אם כמערים לא אמר כלום ופירש"י שם דאומר לבנו כן כמערים כדי שלא ירבו בהוצאות אומר שהוא של אחר וע"ש ואין זה טענת שלא להשביע אלא אמתלא' אחריתי נגד בניו שלא ירבו בהוצאות ואין למדין השבע' מהשבע' אף ששמותיהן שוין חלוקין הן בענינם ותדע דהא להרשב"א במוד' במנה פקדון לא מהני טענות שלא להשביע וכמבואר בפרק מ"ש ודוק' בחוב הוא דמהני שלא להשביע וכמבואר וא"כ התם באומר של פ' הם אמאי לא אמר כלום דכיון שאומר של פ' משמע דהוי פקדון דגבי חוב ל"ש לומר של פ' דמלו' להוצא' ניתנ' אע"כ דהתם הוא מלת' אחריתי שאומר כן לפני בניו שלא ירבו בהוצאות ומהני אפי' בפקדון וא"כ לאו ראי' הוא להקדש וז"ב ועמ"ש בס"ק י"ז
(כא) שלא להשביע לא שייכ' עמ"ש בסי' פ' סק"ח דל"מ בממון שום אמתלא אלא השטא' והשבע' וע"ש ודלא כתשובת מוהר"ש הלוי אמנם במרדכי פ' מי שמת משמע דמהני אמתלא וז"ל היכ' דאמר ברי שלא בפני בעל הפקדון יש לפלו' בידי והעדים שמעו י"ל שלא להשביע עשיתי או שיאמר שום אמתלא ונאמן הוא בכך הואיל שלא הי' בפני בע"ד אף שהי' אומר א"ע ע"ש ומשמע דאפי' שאר אמתלאות נמי מהני וא"ל דא"כ בפני התובע ואפי' תובעו נמי יועיל אמתלא' דהחילוקים שכתבו בין תובעו או בפני התובע לאין תובע עמו לענין השבע' נרא' דאין לחלק בכך לענין שאר אמתלא' דהא משיב אמתלא' שהוצרך להודות לו אחר שתובעו דאמתלא בכל דוכתי אפי' לענין איסור ל"מ היכ' דהוי שם איז' תביע' וכמ"ש מוהרי"ט בחלק אה"ע סי' ח' ז"ל ועוד מסתבר' שאין מקבלין אמתלא' אלא כשהו' אומר ומוד' מעצמו אבל היכ' דהי' שם מי שמעיד והוא מוד' לדבריו אי לאו דידע רגלים לדבר לא הי' מוד' ובההיא שאמר' א"א אני אלו הי' שם ע"א שהי' מעיד או שאמר לה ולא א"א את ואמר' הן ל"מ לה אמתלא דאין אדם עשוי להודות בדבר שאינו אלא עשוי הוא להכחישו שכל שיודע שיש מי שמעיד עליו לא יאמנו דברי אמתלא וכן מצינו בממון דכשהאדם מוד' ואין מי שתובעו מצי אמר אמתלא לדבריו שלא להשביע הודיתי אבל כשהלה תובעו ומוד' אין אדם עשוי להודות בשום ענין כשיש תובע ע"ש וא"כ ה"ה לדברי הרמב"ם דס"ל דתובע עמו נמי אינו יכול לטעון השבע' דהוי כתובעו ה"ה אמתלא' מה"ע אינו י"ל דתובע עמו הוי כמו תובעו ולפ"ז הא דאמרו בההיא עובדא דקב רשו אדם עשוי שלא להשביע ה"ה שאר אמתלאות אלא דנקט חד מנהון אך ק' דא"כ ר"י בר"י שדן דל"א שלא להשביע אלא א"ע ולא את בניו למה לא טען בעד היתומים שאר אמתלאות דהא אלו אביהן קיים והוי טוען נאמן ואע"ג דאנן לא ידעינן האמתלאות של אביהם יכולין אנחנו לטעון שאינו חייב ואלו אביהם קיים הוי אמר איזו אמתלא' במה שהוד' שחייב לכן נרא' דגם לדעת המרדכי דוק' כי טען איהו גופי' אמתלא' דידי' וסיב' הניכר' לב"ד וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מאישות אבל ליתמי לא טענינן אלא שלא להשביע דהוא אמתלא' הידוע לכל אבל כי שכיב ואנן לא ידעינן אמתלאתו מחזקי' בהודאתו וגם גבי איסור באשה שאמרה טמא' כ"ז שלא אמרה לבעל את האמתלא' אסור הוא לה ואם ידע מן האמתלא כגון שהי' לה קטטה עמו כל שבאת ושוכבת אצלו סגי וכמבואר בי"ד סי' קפ"ה ומה"ט נרא' דת"ל למרדכי דל"מ אפי' א"ע שלה בפני התובע דנהי דמסלק השטא' והשבע' אינו מסלק שאר אמתלאות ובש"ך בס"ק ל"ה כת' בדברי המרדכי או שיאמר שום אמתלא היינו משט' וס"ל דיוכל לטעון משט' אפי' במוד' מעצמו ע"ש ואין משמעות לשונו כך אלא משמע דס"ל דמהני אפי' שאר אמתלאות כל שאין התובע עמו:
אמנם מסתימת הפוסקים בטור וש"ע מבואר דליכ' טענ' הפוטרת אלא השטא' והשבע' שהזכירו בש"ס אבל שאר אמתלאות ל"מ בממון וכן עיקר וכמ"ש בסי' פ' סק"א: