שולחן ערוך חושן משפט עה א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

התובע את חבירו בב"ד מנה לי בידך בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו ואפי' היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו:

הגה: ואם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר וכיוצא בזה אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו דאין אומרים לו ברר דבריך אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו משום דנפישי רמאים (מרדכי פ"ק דב"מ והרא"ש בתשו' כלל ק"ז) וע"ל מ"ש סימן ע"ב סעיף י"ז ג:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ברר דבריך ממה חייב כו'. כאן בריש הלכות טוען כתב רבינו אם צריכים לברר תחלת ועיקר טענתו ולעיל סי' ע' מיירי כשכבר ביררו תחלת טענתן אלא שטוען הנתבע עוד שיש לו עדים שפרעו אם חייב להביא עדים ושאם באו והכחישו מה דינן. ודין שבכאן נלמד ממ"ש בגמ' שהעדים שבאין להעיד שפלוני חייב לפלוני צריכין לברר כל אחד דבריו היאך אתה יודע שזה חייב לזה שמא טעו העדים וסבורים שהוא חייב ממה שראו וידעו ואינו חייב ע"פ הדין וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ב ופ"א ומיניה למדו בק"ו שבעל דין בעצמו צריך לברר שמא טועה וסובר שחייב לו כגון שחשדו שגנבו או שאמר הנתבע לתובע קודם לכן ליתנו לו מנה וסובר התובע שמכח הבטחתו ליתן לו או מכח החשד שיש לו עליו רשות בידו לתבעו המנה וזה אינו ע"פ הדין. וכן חיישינן שהנתבע חייב לו באמת אלא שנתן לו פעם אח' מתנה מנה או שהחזיר דמי החוב לאשתו או בניו של מלוה וסבר שבזה נפטר מחובו ומ"ה משיב שאין לו בידו כלום. וז"א ע"פ הדין לפיכך אומרים להן תבררו דבריכם לפני הדיינים והן יודיעו אתכם אם הדין עמכם כן מבואר ברמב"ם פ"ז דטוען והמ"מ שם ולפ"ז קיצר הטור והמחבר בהעתקת ל' רמב"ם במ"ש הלוית לו או הפקדת בידו או הזיק ממונך דמה לי הלואה ומה לי פקדון או הזיקו אלא ר"ל ברר דבריך אם הלוית או הפקדת זו הזיקך או לא היה שום א' מהן אלא שאתה חושדו שגנב לך וכו' ועיין בפרישה שם הוכחתי דהטור ס"ל דמוכח מדברי הרמב"ם דלאו משום טעות לחוד צריך לברר אלא גם משום חשד שאנו חושדין אותו שתבע לו מה שאין לו בידו ומה"ט צריך לברר גם אם היה הלואה או היה פקדון כפשוטו ע"ש:

צריך לברר דבריו דשמא כו'. וכתב בנ"י פרק המוכר בית (דף קצ"ג ע"א) דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהיו כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרי' דדרך שטות הוא דיבר:

ואפי' היה חכם גדול א"ל אין לך הפסד כו'. כלו' אף על פי שחכם כזה ודאי אינו טועה בדין מ"מ אין לך הפסד להוציאך מהחשד מכנגדך וגם מטעם דאין אדם רואה חובה לעצמו:

ואם אינו רוצה לברר כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש בל' פלוגתא על דברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר שכתב לפני זה וצ"ע למה לא כתב מור"ם זה בל' י"א שאם אינו רמאי שאינו מפסיד. וצ"ל דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם יכול להיות דמודה בזה ושגם הטור אין כוונתו דפליג בזה אלא בא לומר שהרא"ש ביאר דבריו שלפעמים א"צ לברר ודו"ק ועמ"ש בסי' ע' באומר פרעתיך בפני עדים דא"צ לברר דבריו להביאם אלא כדי להנצל מהשבועה:

אם נראה לדיין כו' יפסיד כ'. ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"א ד"מ א' באם הנתבע בקש שהתובע יברר דבריו והתובע אינו רוצה דלא ישביענו להנתבע היסת אלא בטענה מבוררת ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

(א) התובע את חבירו כו'. אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו ואע"פ שהוא זכאי כגון מי שהי' נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ויגלגל עליו ממקום אחר הי' נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה בינו לביני כדי שלא אתחייב לו שבועת התור' היו שלש' נושים מנה בא' וכפר בהן לא יהי' א' תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו חלוקו. הי' טוענו מנה ע"פ עד אחד וכפר בו לא יאמר לאחד בא אני ואתה ונעידנו ונוציא גזלה מתחת ידו. כל זה מתבאר מהש"ס פ' שבועת העדות (דף ל"א ע"א) והתוס' דשבועות פ' ה' ורמב"ם סוף הל' טוען ונטען וסמ"ג עשין ק"ז. ולא ידעתי למה לא הזכירו הטור והמחבר בשום מקום דינים אלו:

(ב) אומרים לו ברר דבריך כו'. ואם בירר טענתו ואמר שיש לו עדים ע"ל סי' ע' סעיף ב'. כתב בד"מ וז"ל כתב מהר"ד כהן בתשובותיו בית ב' חדר א' מי שיש לו דין על חבירו והנתבע מוחזק אין אומרים להוציאו להניחו ביד שליש ואח"כ ידונו דכל מילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינא ב"ד דילמא יזכה הנתבע ונמצא מחזיק כדין כו' וע"ל סי' ע"ב בדין תפיסה לא משמע כן עכ"ל ד"מ ולא ידעתי היאך לא משמע כן בסי' ע"ב ונראה עיקר כמהרד"ך וכן המנהג:

(ג) או הזיק ממונך. אמור האיך נתחייב לך שהרי אפשר שידמה שהוא חייב כגון שחשדו שגנבו או שאמר לו שאתן לך מנה וכיוצא בזה עכ"ל הרמב"ם וכתב הסמ"ע ס"ק א' דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת ל' רמב"ם במ"ש הלוית לו או הפקדת בידו או הזיק ממונך דמה לי הלואה ומה לי פקדון או הזיקו אלא ר"ל ברר דבריך אם הלוית או הפקדת או הזיקך או לא הי' שום א' מהן אלא שאתה חושדו שגנב לך כו' עכ"ל ולפע"ד לא קצרו כלום דכוונת הרמב"ם לומר שהב"ד חוששים שידמה שהוא חייב כגון שחשדו שגנבו כו' אבל אין כוונתו שהב"ד יאמרו לו אלא שאתה חושדו שגנב כו' רק שאומרים לו ברר דבריך הלוית או הפקדת כו' וכשישיב הלויתי סגי ואם תבעו מפני שחשדו שגנב כו' ישיב האמת אני חושדו כו' כן נ"ל. גם מ"ש בסמ"ע שבפרישה הוכיח דהטור ס"ל דמוכח מדברי הרמב"ם דלאו משום טעות לחוד צריך לברר אלא גם משום חשד שאנו חושדים אותו שתבע לו מה שאין בידו כו' לא ידענא הוכחה בטור:

(ד) צריך לברר דבריו. ואומרים ב"ד לנטען השב על טענתו ופי' התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית הפקיד אצלך או לא הפקיד גזלתו או לא גזלתו שכרתו או לא שכרתו וכן בשאר הטענות ומפני מה אין מקבלין ממנו תשובה זו שמא טועה הוא בדעתו ויבא להשבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמי שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב כלום שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע אלא הודיע לדיינים פירוש הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב עכ"ל רמב"ם וכתב הב"ח שנרא' מדבריו שאם התובע תבעו בסתם והוא משיב ג"כ בסתם אין ב"ד נזקקין לא' יותר מלחברו אלא אומרים לשניהם פירשו טענותיכם ואם אינם מפרשים לא זה ולא זה חזר הדין כאלו פירשו שניהם טענותיהם ופוסקים להם הדין אבל אם תבעו בסתם מנה יש לי אצל פלוני והוא משיב יברר ויפרש מאיזה צד אני חייב לו כי אינני יודע משום חוב אז אומרים ב"ד לתובע אומר לו מאיזה פנים הלוית או הפקדת כו':

(ה) דשמא טועה כו'. כתב בד"מ ובסמ"ע ס"ק ב' בשם הנ"י פ' המוכר בית דף קצ"ג ע"א דלא דייקי' בדבריו של אדם שיהיו כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות הוא דיבר ללא צורך ע"כ וחפשתיו ולא מצאתיו:

(ו) אם נראה לדיין כו'. כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"א סי' ה' באם הנתבע ביקש שהרובע יברר דבריו והתובע אינו רוצה דלא ישביעו להנתבע כי שבועת היסת תקנת חכמים היא ולא ישביענה אלא בטענה מבוררת ע"כ ומביאו ב"י וד"מ וסמ"ע ס"ק ה' ונראה דמיירי שהב"ד מסופקים ואינן יכולים לעמוד על דעת התובע אם יש לו רמאות בדבר דאי נראה להם שיש לו רמאות בדבר אפי' בשבועה דאוריי' דלאו תקנת חכמים היא לא משבעינן לי' ואם נראה להם שאין רמאות בדבר אפי' בהיסת משבעינן ליה אלא ודאי כדאמרן


ט"ז

באר היטב

(א) ברר:    כ' הש"ך דאסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו ואע"פ שהוא זכאי כגון מי שהי' נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ויגלגל עליו ממקום אחר הי' נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בב"ד ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב ש"ד היו ג' נושים באחד וכפר בהן לא יהי' אחד תובע וב' מעידים וכשיוציאו ממנו יחלקו הי' טוענו מנה ע"פ עד אחד וכפר בו לא יאמר לאחד בא אני ואתה ונעידנו ונוצי' גזלה מתחת ידו כל זה מתבאר מהש"ס פ' שבועת העדות ולא ידעתי למה לא הזכירו הט"ו בשום מקום דינים אלו עכ"ל.

(ב) חושב:    ז"ל הד"מ כתב מהרד"ך בתשוב' מי שיש לו דין על חבירו והנתבע מוחזק אין אומרים להוציאו ולהניחו ביד שליש ואח"כ ידונו דכל מלתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן ב"ד דלמא יזכה הנתבע ונמצא מחזיק כדין כו' וע"ל סימן ע"ב בדין תפיסה לא משמע כן עכ"ל ד"מ ולא ידעתי היאך לא משמע כן בסי' ע"ב ונראה עיקר כמהרד"ך וכן המנהג. ש"ך.

(ג) טועה:    ז"ל הסמ"ע בפריש' הוכחתי דהטור ס"ל דמוכח מדברי הרמב"ם דלאו משום טעות לחוד צריך לברר אלא גם מפני החשד שאנו חושדין אותו דשמא אינו טוען האמת ומה"ט צריך המלו' לברר אם הי' הלוא' או פקדון עכ"ל.

(ד) הפסד:    כלומר אע"פ שחכם כזה ודאי אינו טועה בדין מ"מ אין לך הפסד להוציאך מהחשד וגם מטעם דאין אדם רואה חוב לעצמו. סמ"ע.

(ה) רוצה:    כתב הב"ח שנרא' מדברי הרמב"ם שאם התובע תבעו בסתם והוא משיב ג"כ בסתם אין ב"ד נזקקין לאחד יותר מלחבירו אלא אומרים לשניהם פרשו דבריכם ואם לא זה ולא זה מפרשים חזר הדין כאילו פירשו שניהם ופוסקים להם הדין אבל אם תבעו סתם מנה יש לי אצלך והוא משיב יברר ויפרש מאיזה צד אני חייב לו כי אינני יודע משום חוב אז אומרים ב"ד לתובע אמור לו מאיזה פנים הלוית או הפקדת כו'. ש"ך.



קצות החושן

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש