הגהות רבי עקיבא איגר/חושן משפט/סימן עב

סימן עב

[סמ"ע אות ד] דהיודע שהוא משכון בידו. נ"ב משמע דבעי' דוקא התנה בשעת הלואתו עי' בט"ז שהשיגו והעלה דאף שלא בשעת הלואתו מהני תנאו ע"ש. וכן העלה ג"כ בס' תפארת שמואל להגאון מהרש"ק:

[סמ"ע אות ה] שלא נתקלקל א"נ. נ"ב תמוה לי דמה בכך דהוי שולח יד ופסול לשבועה הא טוען שלא נתקלקלו ומחזיר לו פקדונו דאינו מחוייב כלל שבועת שומרים כיון שטוען שמחזיר לו פקדונו כמו שהפקיד אצלו וצ"ע:

[שו"ע] המלוה את חבירו על המשכון. נ"ב עיין בט"ז שכתב מדהשמיט דגם במלוה צריך למשכון מצוה קא עביד ונעשה ש"ש מדר"י וכן הרי"ף והרמב"ם השמיטו משמע דס"ל דאליבא דא"מ בודאי להנאתו מכוין אבל בנ"י ובמאור איתא להדי' דהוי ש"ש אף בצריך למשכון ע"ש ודברים כהווייתן כתב ג"כ בס' תפש"מ ע"ש ועיין ש"ך ס"ק י"א ובס"ק ל"ו:

[שו"ע] הרי זה שומר שכר. נ"ב ואם מסרו לו המשכון קודם ההלואה אינו נעשה ש"ש על המשכון עד שהלוה לו עי' לקמן סי' ל"ב:
הרי זה ש"ש. נ"ב עוד עיין במ"ל פ"י הלכה א' מהל' שכירות שכתב בשם מהרש"ך דבזה לא דיינינן הא דאמרינן להכי יהיבנא לך לנטורי נטירתא יתירתא דהיכי דאינו נותן לו שכר רק משום פרוטה דר"י מצי למימר הא נטר כדנטרי אינשי וע"ש במ"ל שחולק עליו ע"ש שהוציא כן משו"ת מהריק"ש עיי"ש. ולענ"ד נראה דמוכח כן מתוס' ב"ק דף נ"ז ע"א ד"ה כגון שטענו וכו' ולרבה דפטור על בעידנא דעיילי אינשי משמע דלאביי ניחא פירכת הש"ס וכן איתא בחי' הרשב"א להדיא בישוב קו' התוס' דאביי הוא דפריך לר"י ואביי לטעמי' דמחייב בעל בעידנא דעיילי אינשי ע"ש והרי התם בב"ק דאיירי לענין שומר אבידה דהוי ש"ש מטעם פרוטה דר"י ואעפ"כ מבואר מתוך תוס' והרשב"א דלאביי חייב בעל בעידנא דעיילי אינשי כשאר ש"ש והוא ראי' ברורה לענ"ד. וכן יש לדייק קצת מדברי הסמ"ע סי' רס"ג ס"ק ל"ה:

[ש"ך אות טז] דאפי' הלוהו פירות. נ"ב עיין שו"ת שער אפרים סי' קכ"א באורך:

[ש"ך אות יז] אבל לפענ"ד נראה דבמשכנו. נ"ב לענ"ד מבואר בתוס' בב"מ דף כ"ט ד"ה והוי שואל וכו' כדעת מהר"ם שכ' שם באמצע דבריהם דמטעם שמואל או דר"י אין לחייב המלוה באבידת המשכון אלא במה שכנגד החוב ועיי"ש:

[ש"ך אות כ] מסתברא דהמלוה אינו מפסיד כלום. נ"ב עיין תשובת מקור ברוך סי' נ"ב:

[שו"ע] ברשותא דמלוה קאי. נ"ב עיין תומים סי' ס"ז ס"ק ו':

[סמ"ע אות יט] מ"מ אחזיקי אינשי בגנבי. נ"ב ע' בהגהת ש"ע אה"ע סי' צ' ס' י"ד ובח"מ וב"ש שם:

[ש"ך אות כט] דברי הר"ן בפשיטות ודו"ק. נ"ב עיי' בקצה"ח ס"ק ל"ד ובסי' שמ"ב ס"א:

[ש"ך אות לא] ולא כ' לשון אפשר. נ"ב ועיין בתשובת הרשב"א ח"ב סי' של"ו שם כתב בלשון אפשר ועיין בתשובת קול בן לוי סי' ד' דף מ"ז ע"א:

[ש"ך אות לז] שאם צוה קודם מותו. נ"ב ולענין אם טענינן ליתמי שצוה כן עיין כנה"ג סי' זה בב"י ס"ק כ"ו ובשו"ת מנחת יעקב סי' ט"ו:

[שו"ע] ופטור אפי' מפשיעה. נ"ב עיין שו"ת ב"ח סי' קל"ח ובשו"ת מהרי"ט חח"מ סי' קט"ז ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' י"ח:

[הגה] נשבע הלוה נגד העד. נ"ב עיין מ"ש הש"ך סי' פ"ד ס"ק ז':

[ש"ך אות סא] דלא כדמשמע לכאורה בב"י. נ"ב כוונתו למ"ש הט"ז והעתקתי לעיל סי' כ"ח בגליון ועמ"ש:

[ש"ך אות סג] יש לפרש כן ודלא כב"ח. נ"ב וכך מבואר דעת תוי"ט:

[שו"ע] עד כדי דמיו בשבועה. נ"ב וז"ל הגאון מהרר"ג זצ"ל אפי' יש לו עד המסייע אינו פוטרו משבועה כיון שאינו נאמן אלא מכח מגו ועיין סי' פ"ז ס"ו בהגה"ה עכ"ל ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דשאני התם דכ"ז שאינו נשבע לא הוי מגו משא"כ הכא דטענת לקוח לא הי' צריך לישבע רק שהטילו שבועה כיון שבא ליטול כמ"ש הרא"ש. לא עדיף מש"ד דפוטר עד המסייע. וצ"ע:

[שו"ע] בנקיטת חפץ. נ"ב בדרישה לקמן סי' ק"ז ס' י"א דוקא כשבא לגבות מהמלוה גופי' ומכחישו בברי אבל בבא לגבות מיתומים כיון דאינם טוענים בברי גובה בשבועת היסת עיי"ש. ולענ"ד הדברים תמוהים דמדברי הרמב"ם וש"ע כאן שכ' ואפי' מת הלוה תחלה ומשמע דגם מיתומים אינו גובה בלא שבועה וגם מדברי הרמב"ן בעובדא דרבה בר שרשום מבואר בהדי' דאפי' לגבי יתומים צריך שבועה חמורה. גם בהנהו עיזי דאכלי חושלי דכ' דמשתבע אף דזה טוען שמא וצל"ע:

[ש"ך אות סח] אבל באמת בחנם דחק. נ"ב עי' במ"ל שתמה באמת על הרמב"ם היכי מיירי אי בדאיכא עידי ראה אפי' בשבועה אינו נוטל ואי בדליכא עידי ראה יש לו מגו דהחזרתי. ועיי"ש שתירץ בדליכא עידי ראה והרמב"ם לטעמי' דגם בטענת החזרתי צריך לשבע ע"ש:

[הגה אחרונה] יכול לטעון עליו כ"ד. נ"ב ואם מותר לכתחלה לתפוס חפץ מחבירו בלא עדים על חובו בכדי שיהי' לו מגו עיין בתומים לעיל סי' ד' ס"ק ב':

[הגה] והו"ה במקום שיש תקנה. נ"ב בבאר הגולה בי"ד סי' של"ד כתב שיש ע"ז חרם דר"ת ועיין בתה"ד סי' ש"ה בענין תקנה זו:

[הגה] והא דיכול לטעון על מה. נ"ב עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ע:

[ש"ך אות קסב בסופו] הרי מוכח להדי' בתשו' הרשב"א. נ"ב לולי שאיני כדאי הי' נ"ל דמ"ש הרשב"א דשמעון טוען מה שהרוחתי אתה קודם נוטל. היינו מה שעלה קודם שלויתי לנכרי דבזה אתה מוקדם ממני. אבל מן המותר מה שעלה מן אחר בלא הלואתי לנכרי עד עתה בזה אתה מוקדם דהריבית הוא מתרבה יום יום ע"ז דן הרשב"א דאף דיכול לפורעו אימת שירצה מ"מ כ"ז שאינו פורעו זוכה בכל הרוחים שעד הפרעון למפרע והוי מוקדם על הכל והביא ראיה מבת אשתו דאף דהי' יכול לגרשה מ"מ כ"ז שלא גרשה החוב למפרע וכ"ז לענין הרוחים שעד עתה אבל עתה דשמעון אומר טול קרן והריבית שעד עתה ולא תתרבה הריבית יותר הדין עם שמעון ודו"ק:

[ש"ך אות קסג] מה ספק יש בכאן. נ"ב ע' תשו' מהרי"ק סי' קי"ח: