שולחן ערוך אורח חיים תרצ יז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תרצ · יז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מנהג כל ישראל נהשהקורא קורא נוופושטה כאיגרת, להראות הנס. וכשיגמור, נזחוזר וכורכה כולה ומברך.
- הגה: יש שכתבו, שנוהגין לומר ארבעה פסוקים של גאולה נחבקול רם, דהיינו:
- "איש יהודי" וגו' (אסתר ב, ה),
- "ומרדכי יצא" וגו' (אסתר ח, טו),
- "ליהודים היתה אורה" וגו' (אסתר ח, טז),
- "כי מרדכי היהודי" וגו' (אסתר י, ג),
- וכן נוהגין במדינות אלו (הגהות מיימוני פרק ח' וכל בו ואבודרהם). והחזן חוזר וקורא אותן.
- עוד כתבו, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה, כדי שיימחה שמו, על דרך "מחה תמחה את זכר עמלק", "ושם רשעים ירקב". ומזה נשתרבב המנהג נטשמכים המן סכשקורים המגילה בבית הכנסת (אבודרהם). *ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו (ב"י בשם א"ח).
מפרשים
קורא ופושט' כאיגרת. משמע שאינו פושט רק מה שקורא אבל בטור כתב להיפך פושטו וקורא כאיגר' משמע דפושט' תחילה קודם הקריאה וכן המנהג:
(יח) ופושטה כאגרת: אפי' מה שעתיד לקרות (מהרי"ל סי' נ"ו), כשקרא החזן והיה ביד מהרי"ל מגילה כשרה לעיין בה היה מניח' כרוכ' (ב"ח):
(יט) וכורכ' כולה: ומניחה על מקומה ואח"כ מברך (מ"מ מט"מ מהרי"ל) ול"ד למ"ש סי' רפ"ד ס"ו דאין לסלק ההפטרה עד שיברך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגיל': כתוב במהרי"ל הבנתי אחר מהרי"ל שלא הי' חושש להכות המן [ד"מ] ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו, וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג:
(כ) ומברך: ואם רצה מברך ואח"כ כורך (כ"ה סה"י):
(כא) שנהגו התינוקות וכו': ולבוש כ' בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב ועיין ברב' במגילה גבי נבוכדנצר:
(כב) ואין לבטל כו': וכ' רמ"א בתשו' סי' כ"א בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג כדאמרי' בבני בישן ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה מיהו אם נשתנ' הענין מאשר הי' בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל (עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובס' ב"ש) ודוקא מנהג שנתיסד ע"פ ותיקין כמ"ש המרדכי אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מ"ס פי"ד), ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ' פ"ק דביצה) ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש ביורה דעה סי' קי"ו ובתוס' ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ט כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע הכי בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבל ע"ש ומיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שעי"כ נמנעין מלהלוות וע"ש בתוס' דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועמ"ש סוף סי' ט"ו ע' בס' נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ובס' ב"ש:
מנהג – דנקרא איגרת כמש״ש י״ט א׳ ועמ״ש בסי׳ תרצ״א ס״ב:
וכשיגמור כו׳ – שם ל״ב א׳ תוס׳ ס״ד גוללו. אבל לאחר כו׳:
חוזר וכורכה כו׳ – דלא כמ״א בשם סה״י וע׳ בכ״ה שאין ממש בדבריו וז״ל במהרי״ל פעם א׳ פתח הקורא ברכת האל הרב אחר הקריאה טרם שכרכו אגרת המגילה וגער בו מהרי״ל והשתיקו עד שכרכו אגרת המגילה לכרך א׳ והניחו לפניו ואז חזר והתחיל ובירך וכן הלשון חוזר וכורכה ומברך עכ״ל ובעל מ״א לא ראה את ספר מהרי״ף רק מ״ש בכה״ג כידוע והחילוק של סה״י אין לו שחר:
יש שכתבו כו׳ – וכתבו הג״מ ומרדכי משום שמחה ולעורר התינוקות שישמעו קריאת המגילה. ובסוטה ל׳ ב׳ ר״נ אומר כסופר הפורס על שמע כו׳ וכ׳ הגאונים מכאן נהגו לומר פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד כגון בברכת ק״ש שהש״ץ מוציאן וכשמגיע למי כמוכה ומלוך אומרין כולם ביחד בקול רם ולא אסור משום דברים שבכתב כמ״ש בתענית כ״ח א׳ אר״י וכי יחיד כו׳ אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע״פ כקורא את שמע:
עוד כתבו – במדרש מחה תמחה את זכר עמלק אפי׳ מעל עצים ואבנים:
ושם רשעים ירקב – ירושלמי ומ״ר כד הוה מטי אשר הגלה כו׳:
ואין לבטל – עפ״ד דפסחים נ״א א׳ וריש פ״ז דב״מ וירושלמי שם ומ״ס ס״פ י״ד.
(יב) ופושט: ודוקא ש"צ והשומעין במגילה א"צ לפשוט. ב"ח ומהרי"ל עמ"א.
(יג) וכורכה: ומניחה על מקומה ואח"כ מברך מ"צ מט"מ מהרי"ל. ואם רוצה מברך ואח"כ כורכה כנה"ג סה"י. כ' מהרי"ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט"מ.
(יד) שמכים: מהרי"ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש סעיף (ד') [ג'].
(טו) מנהג: וכתב רמ"א בתשובה סי' (כ"א) [י"ט] בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל. עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובספר ב"ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע"פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ"ס פי"ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב"ד יכול לבטל דבר ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש ביורה דעה סי' קי"ו ובתוספות ביצה ע"ש וביבמות דף ע"חכתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר. וע"ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועיין מ"א ועיין מ"ש המ"א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב"ש.
(נה) שהקורא וכו': אבל היחידים השומעין במגילות א"צ לפשוט [ב"ח ומהרי"ל]:
(נו) ופושטה כאיגרת: היינו שפושטה כולה ואינו מניחה כרוכה אלא כופל אותה דף על דף ויזהר שלא יגררה ע"ג קרקע [א"ר ופר"ח] ועיין בפמ"ג שכתב דל"ד ע"ג קרקע ה"ה תלויה מעל השולחן ושטענדע"ר נמי הוי גנאי כתבי קודש. עוד כתב דהפשיטה יהיה קודם שמתחיל לברך כדי שלא יהיה הפסק בין ברכה לקריאה:
(נז) חוזר וכורכה כולה ומברך: ר"ל שכורכה כולה ומניחה לפניו על המגדל ואח"כ מברך והטעם דגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת כך ואפילו אם התחיל הברכה ואמר ברוך אתה כיון שלא אמר השם פוסק באמצע וכורך ואח"כ מברך:
(נח) בקול רם: משום שמחה ומה שחוזר וקורא אותן כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב:
(נט) שמכים המן: מהרי"ל לא היה חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה:
(ס) כשקורין המגילה בביהכ"נ: וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג [מ"א] וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש [מ"א]:
(*) ואין לבטל שום מנהג וכו': עיין במגן אברהם שהאריך בזה והנה מה שכתב דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמש"כ מהרי"ק ש"ט עיין בתשובת ח"ס סקנ"ט שאין אנו שומעין לו דכבר דחה ליה פר"ח במנהגי איסור שלו שס"י בראיות ברורות וכן נראה מתשובת הריב"ש סרנ"ו ע"ש ועיין תשובת יכין ובועז סקי"ח שהאריך בדיני מנהג [פ"ת]: