שולחן ערוך אורח חיים תרמט ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תרמט · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
בשעת הדחק שאין נמצא כשר כל הפסולים נוטלין ואין מברכין:
- הגה: ויש מכשירין לולב יבש אפילו לברך עליו (רמב"ם פרק ח' והמגיד) וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים אפילו בדאיכא אחרים לחים (אגור) אבל בשאר מינים אין לנהוג הכי. ויש מקילין אפילו בהדס יבש (הגהות מיימוני ומרדכי) ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק ואף על גב דחסר כשר בשאר ימים אין לחתוך אתרוג לב' או ג' חלקים ולחלקו ולצאת בו אפילו בשעת הדחק דדוקא חסר ונשאר העיקר קיים כשר אבל כי האי גוונא מקרי חתיכת אתרוג ולא אתרוג (ר"ן ופסקי מהרא"י סימן נ"ב). וכל זה לענין לברך עליו אבל בלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם (טור):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ויש מכשירין בלולב. הרמב"ם ס"ל כן וטעמו כתב הרב המגיד כיון שזה הזכירו בגמ' בפירוש וע"כ אין מועיל בלולב שעת הדחק אלא בפסול דיבש דע"ז אית' בגמ' דהיו מורישין לולביה' לבני בניהם כדי לסמוך על זה בשעת הדחק אבל בנחלק' התיומת ושאר פסולים דלולב לא עדיף משאר מינים שלא הוזכר בגמ' וע"כ לא יברך על שום א' מהם אפי' בשעת הדחק זולת ביבש:
מגן אברהם
(כד) כל הפסולין: מחמת מום אבל שאינן מינן וגזול פסולין אפי' בשעת הדחק כמו פריש ורמון דגזרינן דאתי למטעי' בהו (ד"מ מנהגים בי ב"ח) עמ"ש סוף סי' זה:
(כה) ואין מברכין: רדב"ז ח"א קי"א כתב דיש מקומות נוהגין לברך:
(כו) לולב יבש: אבל אתרוג יבש לא וכ"מ מלשון המרדכי [ד"מ] אבל במ"ב סימן י"ז כתב דהטור והרא"ש ורי"ו וכל בו ס"ל דכל ד' מינים יבשים כשרים בשעת הדחק וה"ה שאר פסולים והא דלא כ' המרדכי הדין באתרוג יבש משום דשכיח בכל השנ' אתרוגי' חדשים והא דמברכין אלולבים והדסים אפי' איכא אחרים לחים משום שהלחים אינן לחים גמורים רק שיש בהם מיעוט לחות וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה אבל אי איכא לחי' גמורים אפי' היבשים אינן יבשים גמורים אין לברך ובדיעבד אם בירך על יבש איכא לספוקי אם יצא ולכן יחזור ויטול לח בלא ברכה אבל אם בירך על יבשים גמורי' ואיכ' לחי' גמורי' משמע שם אפי' בדיעבד לא יצא עכ"ל ודבריו בנוים ע"פ הפוסקים האחרונים לכן אין להקל:
(כז) דחסר כשר: אם נשאר בו כשיעור כדי לצאת בו [טור] וכת' הר"ן דוק' כשנשתייר רובו ושמו עליו וכו' אבל בפסקי מהרא"י סי' צ"ב משמע אפי' נשאר מיעוטא סגי עכ"ל ד"מ וז"ל מהרא"י אף על גב דחסר כשר בשעת הדחק היינו שנחסר מאליו אבל לא שרי לחתוך האתרוג ולברך על אות' חתיכ' ותו הא דחסר כשר היינו שחותך לאכילה ומברך על השאר דהוי שיורי מצו' כדאשכחן גבי ציצית אבל לחתוך מן האתרוג ולברך על חתיכ' אסור דלאו אתרוג מיקרי אלא חתיכת אתרוג עכ"ל משמע דאפי' לא נשתייר רובו כשר רק שישאר כביצ' וכ"ד הטו' ורמ"א:
(כח) יכול ליטול: צ"ע דהא כבר כת' הרב"י דין זה ואפשר דבא לומר דאפי' שאינם מינם יכול ליטול דלא כמש"ל ע"ש:
באר היטב
(יד) הפסולין: דהיינו מחמת מום אבל שאינם מינם וגזול פסולים אפי' בשעת הדחק הסכמת אחרונים ועיין מ"א. אתרוג של ערלה בא"י פסול וערלת חוץ לארץ כשר ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור יש להכשירו בשאר ימים. אתרוג דמאי כשר עיין מ"א סעיף קטן י"ט.
(טו) בשאר: מ"ב סימן י"ז כתב דכל הד' מינים יבשים כשרים בשעת הדחק אבל אם בירך על יבשים גמורים ואיכא לחים גמורים אפי' בדיעבד לא יצא ועמ"א.
משנה ברורה
(נב) בשעת הדחק וכו' - ולא מקרי שעת הדחק אא"כ אין בכל העיר ד' מינים כשרים אבל אם יש לחבירו אף שהוא לא יכול למצוא לא מקרי זה שעת הדחק אלא צריך לטרוח ולברך על של חבירו אם יתן לו ויעשה הנענועים בשלו אם א"א בשל חבירו [אחרונים]:
(נג) כל הפסולים וכו' - היינו הפסולים מחמת מום אבל הפסולין מחמת שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה או מורכב פסול אפילו בשעת הדחק דאתי למטעי לצאת בהן תמיד וה"ה גזול פסול אפילו בשעת הדחק. אם אין בכל העיר ד' מינין כשרים יטול מה שנמצא ב' או ג' מינין ויעשה כל הנענועים וכן הש"ץ ובלבד שלא יברך אבל אסור ליקח מין אחר דיבואו לטעות בשאר שנים משא"כ בג' מינין לא יבואו לטעות דהכל יודעין שצריך ד' מינין:
(נד) נוטלין ואין מברכין - נוטלין אפילו ביום א' כדי שלא תשתכח תורת לולב מישראל ואין מברכין כיון דהוא לזכר בעלמא:
(נה) לולב יבש - דעת הרמב"ם דאפילו בשעת הדחק אין להקל רק בלולב ולא בשאר מינים כשהם יבשים וכדלקמיה וגם דאין להקל רק ביבשות ולא בשאר פסולין אפילו בשעת הדחק:
(נו) אפילו בדאיכא אחרים לחין - הטעם משום דאיירי בארצות שאין נמצאים לולבים לחים גמורים וגם היבשים אינן יבשים גמורים דהיינו להיות הלולב נפרך בצפורן (וה"ה בהדסים שלא הגיעו לשיעור שילבינו פניהם) [וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה ולכך המנהג לברך על שלו]:
(נז) אפילו בהדס יבש - דג"כ אינו מצוי לחין משא"כ בערבות דמצויות לחין ובאתרוג לא רצו להקל לדעה זו משום דכתיב בהדיא בתורה פרי עץ הדר:
(נח) ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק - והאחרונים הסכימו לדינא דבשעת הדחק נוכל לסמוך על הפוסקים הסוברין דבכל ד' מינים כשהם יבשים נוכל לברך עליהן. ויש בזה ד' חלוקים. אם לא נמצאו בעיר לחים רק יבשים אזי כל הארבעה מינים נוטלין ומברכין. ואם יש לו יבשים גמורים ויש לאחרים לחים גמורים מברכין על הלחים דוקא ואפילו בדיעבד לא יצא כשבירך על היבשים. ובארצות שאין נמצאין לולבים והדסים לחים גמורין וגם היבשין אינן יבשים גמורים וכנ"ל מברכין על היבשים שיש לו אפילו לכתחלה וכמ"ש למעלה. ובמקום שנמצאו אצל אחרים לחים גמורים לכתחלה י"ל שלא לברך על היבשים שלו אפילו אינן יבשים גמורים ובדיעבד כשבירך יטול עוד הפעם הלחים שאצל אחרים בלא ברכה:
(נט) יכול ליטול וכו' - עיין במ"א שנתקשה מה הוסיף רמ"א על דברי המחבר לעיל בס"ו ועיין בבכורי יעקב שכתב דמה שהוסיף הרמ"א הוא דהב"י כתב בשעת הדחק שאין נמצא כשר יטול בלא ברכה אבל אכתי לא שמענו אם ימצא אח"כ כשר רק שעתה אין בידו כגון שאחר מברך הלל בלולבו הכשר והבטיחו שאחר הלל יתן לו אם יכול לברך לע"ע הלל בלולבו הפסול שלא נאמר שיכנס עי"ז לספק ברכה אם יטול הכשר קמ"ל הרמ"א דבלא ברכה יכול ליטול לכתחלה כיון שזה ודאי פסול הוא יכול לברך אח"כ על הכשר: