פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים תרמט

סעיף אעריכה

(א) בגזול ובגנוב - דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' והאי לכם משלכם הוא:

(ב) לאחר יאוש - דיאוש כדי לא קני והנה ביום הראשון בודאי לכו"ע לא יצא מן התורה ולענין שאר הימים יבואר לקמיה:

(ג) בלא סיוע המצוה - פי' שהקנין שקנה אותו הוא נעשה קודם קיום המצוה לאפוקי אם הוא ע"י המצוה של נטילת הלולב כגון שמכרו לו באופן שקנאו במשיכה והגביהו למיפק ביה א"כ ע"י המצוה נעשה הקנין ולא יצא דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אלא צריך להגביהו אח"כ פעם שני לצאת בו [לבושי שרד]:

(ד) גזל לולב ושיפהו וכו' - ר"ל דבעת שגזלו לא היה עדיין מתוקן כראוי שנוכל לקרוא עליו שם לולב והוא תקנו בשיפוי שלו דעל ידו נקרא שמו לולב:

(ה) כשר דקנייה בשינוי מעשה - וזה מהני אפילו בלא יאוש ואפילו ביום ראשון כשר לצאת בו דלכם קרינא ביה כיון שקנאה ודמים בעלמא הוא חייב לו. וה"ה היכא דהוי יאוש ושינוי רשות כגון שהגזלן מכרו או נתנו לאחר אותו אחר כשר לצאת בו אפילו ביום ראשון דקנהו ע"י שינוי רשות כיון שכבר היה יאוש מקודם ושלכם קרינא ביה:

(ו) ומיהו לא יברך עליו - כיון שמתחלה בגזל בא לידו מחמרינן לענין ברכה דאית בה הזכרת שם שמים. ועיין במ"א שדעתו דדוקא בלא יאוש אבל אם היה יאוש עם השינוי מעשה או עם שינוי השם או עם שינוי רשות מותר לברך ג"כ אכן דעת הט"ז לעיל בסימן כ"ה והגר"א שם דבכל גווני לא יוכל לברך ועיין לעיל בסימן י"א סעיף ו' בבה"ל ד"ה ולענין ברכה:

(ז) אלא לגנב ולגזלן עצמו - מוכח מזה דדעת המחבר דהגזלן אינו יוצא אפילו בשאר הימים דלא בעינן בהו לכם והטעם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואין נ"מ בזה בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש:

(ח) חוץ מיום ראשון - הנה מאי דמחמרינן לגבי אחרים ע"כ איירי לפני יאוש ולכם אמר רחמנא והאי לאו דידהו הוא [דאי היה יאוש מקודם א"כ אצלם הו"ל יאוש ושינוי רשות וקנין גמור הוא אצלם ולכם קרינא בהו] ואפ"ה בשאר הימים לאחרים שרי דס"ל להי"א דלא שייך מצוה הבאה בעבירה לגבי אחרים שהם לא גזלוהו ועיין במ"א שהביא בשם המלחמות שחולק ע"ז ודעתו דאף לגבי אחרים שהם לא גזלוהו אפ"ה כיון דהחפץ לא נקנה אצלם שהוא לפני יאוש והגזל תחת ידם הוא שייך גבייהו ג"כ מצוה הבאה בעבירה ואינם יוצאין בו וע"כ דעת המ"א שלא להקל בזה אבל בא"ר כתב שיש לסמוך להקל כהי"א דאף לגנב ולגזלן עצמו דעת כמה פוסקים שסוברין דבשאר ימים יוצא בהן עכ"פ יש לסמוך עלייהו לגבי אחריני וגם הגר"א בביאורו משמע שמצדד להלכה כהיש מי שאומר מיהו כ"ז הוא רק לענין לצאת בו אבל לברך עליו גם להגר"א אסור לברך עליו דהא אפילו היכא דהוי יאוש ושינוי רשות אסור לברך כמ"ש מקודם וכ"ש בזה:

(ט) שלא יקצץ וכו' - ביאור הענין שלא יקצץ מקרקע של נכרי בעצמו ואפילו כשיתן לו הנכרי רשות דשמא גזל הקרקע מישראל דסתם עכו"ם גוזלי קרקע הם וקי"ל דקרקע אינה נגזלת [היינו שאינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעליה הראשונים עומדת ופירות המחוברים לקרקע הרי הוא כקרקע] אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו לפיכך לא יקצץ הישראל בעצמו דיהיה הוא הגוזל אלא יקצצנו העכו"ם ויהיה אז חל היאוש מן הבעלים הראשונים על דבר הנתלש והוא ימסור ליד ישראל וקנה הישראל אותם ע"י יאוש שביד העכו"ם ושינוי רשות שבידן:

(י) גוזלי וכו' - וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד כשר אם הוא ברשות העכו"ם ומברך עלייהו דמספיקא לא חיישינן לגזולה. ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנייה כדאיתא בגיטין דף ל"ח [מ"א]:

(יא) יקצצנו עכו"ם - וה"ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי כיון דהוי לאחר יאוש:

(יב) ויקנה מהם - וה"ה כשהנכרי יתן לו במתנה שרי דהו"ל יאוש ושינוי רשות ויוכל ג"כ לברך לכו"ע דאף דכתבנו לעיל דעת הט"ז והגר"א דע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך היינו דוקא בגזל ודאי אבל הכא דחששא בעלמא הוא דשמא גזל העכו"ם הקרקע לא חיישינן בזה היכא דכבר קנה מדינא:

(יג) או חוצה לארץ - ר"ל אע"פ ששם הקרקעות רובן של עכו"ם הם מעולם ואם גזלו מעכו"ם גזלו אפ"ה אסור דגזל עכו"ם ג"כ אסור:

(יד) שאגדו עכו"ם וכו' - ר"ל אע"ג דלכתחלה מצוה לאוגדו משום נוי מצוה מ"מ כשר ע"י עכו"ם ועיין במ"א שדעתו דלכתחלה לא יאגדנו והטעם דכל שאינו מחוייב בדבר אינו רשאי לתקנו ומטעם זה גם אשה לא תאגוד הלולב לכתחלה [מ"א בסי' י"ד] ועיין שם בביאור הלכה שביררנו דמדינא אין חשש בדבר ומ"מ טוב ליזהר בזה. ודוקא באגד התחתון ששם אוגד כל המינים ביחד דשם עיקר מצות אגד אבל במה שאוגדים למעלה בזה אין קפידא [בכורי יעקב]:

סעיף בעריכה

(טו) וכן שאול וכו' - עיין במ"א ופמ"ג ותוכן דבריהם דודאי לכתחלה טוב שיפרט ביום ראשון שנותן לו במתנה ע"מ להחזיר אבל בדיעבד אם שאל ממנו סתם ליתן לו לולבו לצאת בו ונתן לו יצא דמסתמא נתן לו באופן שמותר לצאת בו דהיינו במתנה ע"מ להחזיר [והשו"ע מיירי שאמר לו בפירוש שנותן לו רק בתורת שאלה ולא במתנה או דמיירי שהנותן אינו יודע הדין שאין יוצאין בשאולה דבאופן זה בודאי אינו יוצא כמו שכתב בבכורי יעקב]:

(טז) מלולבו של חבירו וכו' - ר"ל וחבירו רוצה ליתן לו הלולב במתנה ע"מ להחזיר וקמ"ל דאף דכיון דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו לא מקרי הנאה מ"מ עכ"פ לכם לא מיקרי דאיסורי הנאה נינהו:

(יז) ביום א' - אבל ביום שני דלא בעינן לכם שרי דהנאה לא מקרי כנ"ל:

סעיף געריכה

(יח) של עיר הנדחת - משום דלשריפה קאי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וכו' ולולב בעי שיעור ד' טפחים [כדלקמיה בסימן תר"נ] וכיון דהאי לשריפה קאי אין שיעורו קיים דכשרוף דמי ולכן פסול אפילו ליום שני:

(יט) ושל אשירה - הוא אילן שעובדין אותו. ואם נטעו ולבסוף עבדו אז הפירות שגדלו קודם העבודה מותרים להדיוט ואסורים לכתחלה לגבוה דמאיס ואותן הפירות שגדלו אחר שנעבד אסור אף להדיוט בהנאה כדאיתא ביו"ד סימן קמ"ה ופסול אף ביום שני ועיין לקמיה בסוף ס"ד:

(כ) של ישראל פסול - דכיון שאין ביטול העכו"ם מועיל לה להתירה בהנאה הרי היא עומדת לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי ואין שיעוריה קיים וכנ"ל:

(כא) לכתחלה לא יטול - אפילו אם ביטלה העכו"ם דשרי להדיוט לגבוה אסור דמאיס:

(כב) ואם נטל יצא - וא"צ לחזור וליטול ואפילו אם לא ביטלן העכו"ם והרי היא אסורה עדיין באכילה ובהנאה מ"מ כיון שמועיל לה ביטול להתירה בהנאה הרי אינה עומדת לשרפה שאפשר שיבטלנה העכו"ם ומה שנוטלה לצאת בה אינה חשובה הנאה דמצות לאו להנות ניתנו וכנ"ל:

(כג) דלא בעינן לכם - אבל ביום ראשון דבעינן לכם אינו יוצא בה אפילו בדיעבד כ"ז שלא ביטלה העכו"ם דאסורה בהנאה ולא מקרי לכם:

(כד) וע"ל סימן תקפ"ו - ר"ל דשם הביא רמ"א דיש מחמירין אפילו בשל עכו"ם שלא לצאת אפילו בדיעבד קודם שנתבטל ולענין דינא עיין לעיל בסימן תקפ"ו סקי"ח במ"ב:

סעיף דעריכה

(כה) הצעירים - הוא ענין ממשרתי העכו"ם:

(כו) מותר ליטול משם וכו' - הנה לפי המבואר ביו"ד סימן קמ"ג ס"ג ובש"ך ועט"ז שם אין מותר ליטול מהם כ"א כשהוא בחנם ולא בשכר אפילו אם המעות נוטלין הכהנים לעצמן ולא לעבודת כוכבים ואפשר דשם מיירי שמתחלה נדבו הגינה לשם ע"ז והפירות יהיו שייכים למשמשיה להכי אסור להנות למשמשיה והכא מיירי שהגינה לא נדבו מעולם לשם ע"ג ולדעת רמ"א שם בהג"ה בכל גווני יש להקל אם הגינה אינה עומדת בחצר הע"ז והמעות מגיע רק להכהנים ולא לצרכי ע"ג ע"ש:

(כז) למצוה - ומ"מ אם יש אחרים אע"פ שאינן יפין כזו יקח אחרים [ס"ח] ועיין בבה"ל:

(כח) כל זמן שאין עובדין האילן - אבל משהתחילו לעבדו אותן הלולבין והפירות שנמצאו אז על האילן אסורין לכתחלה לגבוה דמאיס והגידולין שיצאו אח"כ אסורין אף להדיוט כמבואר ביו"ד סימן קמ"ה ס"א וי"א שאם קצץ העכו"ם אח"כ ונתן לישראל שרי מטעם בטול ואף לגבוה שרי ולא מקרי מאיס משום שנשתנה שינוי גדול דבשעת עבודה לא היה האתרוג ולולבין וגדלו אחרי כן:

סעיף העריכה

(כט) כל אלו וכו' - הוא לשון הרמב"ם וסתם המחבר לדינא כמותו ודעת הרמ"א בזה יבואר לקמיה:

(ל) שהם פסולים מפני מומין וכו' - דע דיש בהן שהם פסולים משום שאינו הדר ויש משום שהם בכלל חסר ודעת הרמב"ם בכולם להכשיר מיום ראשון ואילך ודעת שארי פוסקים יבואר לקמיה ומש"כ מפני גזל וגניבה ביו"ט הראשון וכו' טעמו כיון דיו"ט שני הוא דרבנן מותר הגזול אע"ג דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה דבס"א קאמר דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב ולגזלן עצמו ומוכח שם דאפילו ביו"ט שני ותירץ המ"א דהתם רק לענין לכתחלה והכא מיירי לענין עצם הדין דבדיעבד יוצא ביו"ט שני אף בגזול אבל יו"ט ראשון לכו"ע לא דבעינן לכם ועיין בבה"ל:

(לא) הכל כשר - ומ"מ לענין ברכה בגנוב וגזול גם לדעת הרמב"ם אין לברך דבוצע ברך ניאץ ד':

(לב) ויש פוסלין וכו' - טעמם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בו:

(לג) בשאר ימים - דביום הראשון לא מהני מה דניחא ליה וכו' דהא בעינן לכם שיהא שלו ממש ולא עדיף משאול ועיין לקמן סי' תרנ"ח איך להתנהג ביום א':

(לד) דניחא ליה וכו' - כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ לא דמי זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש בו שלא יקלקלנו. כתב הפמ"ג שדוקא פ"א מותר ליטלו ולנענע בו כהלכה אבל לכל ז' ימים אפשר דמקפיד ואסור [ומטעם זה נ"ל דה"ה שלא יתן לחבירו בעצמו דאולי הוא מקפיד ע"ז] ועיין לעיל בסימן י"ד שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד דאסור מדינא ליטול שלא מדעתו. ואפילו אין בעליו עמו דוקא ליטול באותו מקום אבל להוציאו מביתו לביהכ"נ או איפכא אסור [אחרונים]:

(לה) וחסר כשר בשאר הימים - לכו"ע דיום א' דאורייתא בגבולין ושאר הימים דרבנן זכר למקדש הלכך עיקר הלקיחה כגון ד' מינים שבלולב ולקיחה לכל אחד ואחד בפני עצמו (ולא שיטול אחד בשביל כולם) תקון גם בשאר יומי כעין דאורייתא אבל בחסר לא תקון וכן בשאול. ודברים שטעמם משום שאינו הדר יש דיעות בפוסקים דעת הרמב"ם וסייעתו להכשיר כמו בחסר ודעת הרא"ש וסייעתו להחמיר בזה דבעינן הדר בכל ז' ימים משום הידור מצוה וסתם הרמ"א לקמיה בזה כוותייהו:

(לו) וניטל פטמתו - עיין לעיל סימן תרמ"ח ס"ז ועיין במ"א שהביא דיש פוסקים שסוברין דניטל הפטמא הוא משום הדר והוא מצדד ג"כ כוותייהו וע"כ אין להקל בניטל הפיטמא כל ז' ומ"מ אם א"א למצוא אחר יש לסמוך על המקילין דבלא"ה רוב הפוסקים סוברין כהרמב"ם דאף אותן שפסולין משום הדר כשר בשאר יומי [א"ר] ומשמע מדבריו דיוכל לברך ג"כ ויש שמפקפקין לענין ברכה אכן אם יצטרף עוד ספק בזה אם נטלה פיטמתו (עיין לעיל בסימן תרמ"ח ס"ז במ"ב) בודאי יוכל לברך בשאר יומי:

(לז) עד שיסיר וכו' - ולהכי מקילינן כאן דמדינא הוא בכלל חסר וחסר כשר בשאר יומי ורק לכתחילה מחמרינן כאן משום דמאיס וע"כ כשהסיר מקום המאוס כשר אבל במנומר או יבש דמדינא פסול משום הדר להכי אין מועיל תיקון משום דבא מכח פסול:

(לח) הואיל ובא מכח פסול - עיין בביאור הגר"א שמצדד לומר דלפי מה שפסק המחבר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ד דאם עלתה בו חזזית או שהוא מנומר וקלפו אם חוזר למראה האתרוג כשר מוכח דפליג ע"ז וכן מצדד המאמר מרדכי במסקנתו עי"ש וע"כ מצדד המאמר מרדכי דיש לדון להקל בחתך היבשות או הנימור בשאר יומי מאחר דסתם המחבר כדעת הרמב"ם וסייעתו דכל הפסולין משום מומין דכולל בזה בין שהפסול משום חסר או משום הדר כשר ביו"ט ב' [וכלול בזה אף יבש או מנומר דטעמם משום הדר] אף בלא חתך עכ"פ אין לנו להחמיר בחתך. ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך ע"ז. ועיין מה שכתבנו לקמיה לענין חזזית:

(לט) להתנות על אתרוג - היינו בעיו"ט קודם בין השמשות:

(מ) שיהיה כולו ליום ראשון - דאינו יכול להתנות שאינו בודל ממנו ויוכל להנות דהא יום ראשון איתקצאי כולו דחסר פסול בו ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מבין השמשות של ליל שני ואילך:

(מא) ומותר אז לכתחלה - ר"ל דאי לא התנה אינו רשאי לאכול ממנו אפילו בכל ימי החג כיון דאיתקצאי בבין השמשות של יום ראשון. ואם הפריש לכתחלה ליום שני דעת המ"א בשם הרא"ש דמותר לאכול אפילו בלא תנאי רק שישאיר השיעור הראוי לאתרוג דלא אמרינן איתקצאי רק השיעור הראוי לאתרוג ולא יותר וי"א דאפילו הפריש ליום שני אמרינן דאיתקצאי כל האתרוג ואסור לאכול ממנו אם לא שהתנה מתחלה וכן הסכים הגר"א בביאורו:

(מב) לאכול ממנו וכו' - ולצאת וכו'. פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כדלקמן בסי' תרנ"ב:

(מג) הנשאר - כתב הר"ן דוקא בנשתייר רובו דשמו עליו הא לא"ה לאו אתרוג מקרי ואתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג אבל בפסקי מהרא"י משמע דאפילו לא נשאר בו אלא מיעוטו סגי ביום שני [ד"מ] ובלבד שיהא נשאר שיעור ביצה כמבואר לעיל בסוף סי' תרמ"ח ועיין בב"ח:

(מד) שהוא משום ע"ג - כגון באשרה של ישראל וכנ"ל בס"ג ע"ש הטעם במ"ב:

(מה) שאותו אתרוג אסור באכילה - משמע אע"פ שמותר בהנאה כגון של טבל כיון דאסור באכילה פסול כל ז' וכ"ש אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דעומדים לשרפה דפסול כל ז'. וערלת חו"ל כשר אפילו ביום ראשון. אתרוג של דמאי כשר. ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור כגון שנפל מקצתו לתוך חלב רותח יש להחמיר שלא לצאת בו ביום ראשון אבל בשאר הימים יש להקל כיון שאין איסורו מחמת עצמו:

(מו) שאינם מינם - כגון הדס שוטה בסימן תרמ"ו וצפצפה בסימן תרמ"ז ואתרוג המורכב:

(מז) חסרים השיעור - דאף דמבואר לעיל דחסר כשר בשאר יומי מ"מ צריך שישאר בכל אחד כשיעורו:

(מח) וחזזית פוסלת וכו' - זהו רק לדעת המחמירים בהדר כל ז' אבל לדעת המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם גם בהדר אינו פוסל אלא ביום א' בלבד והו"ל לכתוב בלשון ויש אומרים אלא שכן דרכו בכמה מקומות וכן מה שכתב בהג"ה למעלה אבל יבש או מנומר שפסול כל ז' הוא ג"כ אזיל לשיטתו שמחמיר בהדר כל ז' אבל לדעת המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם גם ביבש ומנומר אינו פסול אלא ביום א' בלבד:

(מט) כל שבעת הימים - ובשעת הדחק יש לסמוך להקל בחזזית בשאר ימים כיון דבשאר ימים אין חיוב נטילה אלא מדרבנן:

(נ) לא מברכינן - דיש דיעות בפוסקים דכיון דאנו עושין משום ספיקא דיומי אפשר דדינו כראשון או דכיון דאנו בקיאין בקביעא דירחא דינו כשאר ימים לכך נוטלין בדליכא אחר ולא מברכינן ואף דבדליכא אחר גם ביום ראשון נוטלין ולא מברכין כמבואר לקמיה בס"ו שם מיירי בדליכא אחר כלל וכאן מיירי שיש בנמצא ע"י טורח וקמ"ל דבשני א"צ לטרוח:

(נא) יברך על של חבירו מדעתו - פי' יתן לו במתנה בענין דמהני אפילו ביום ראשון אבל שלא מדעתו אע"פ שכתב לעיל דמותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה מ"מ לא עדיף משאול ופסול ביו"ט ראשון וגם בשני מספק וע"כ יתן לו במתנה ולא בתורת שאלה. וכתב המ"א בשם הד"מ דאח"כ יטול את זה ור"ל על של חבירו שקבל במתנה יברך ואח"כ יטול שלו להלל והושענא:

סעיף ועריכה

(נב) בשעת הדחק וכו' - ולא מקרי שעת הדחק אא"כ אין בכל העיר ד' מינים כשרים אבל אם יש לחבירו אף שהוא לא יכול למצוא לא מקרי זה שעת הדחק אלא צריך לטרוח ולברך על של חבירו אם יתן לו ויעשה הנענועים בשלו אם א"א בשל חבירו [אחרונים]:

(נג) כל הפסולים וכו' - היינו הפסולים מחמת מום אבל הפסולין מחמת שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה או מורכב פסול אפילו בשעת הדחק דאתי למטעי לצאת בהן תמיד וה"ה גזול פסול אפילו בשעת הדחק. אם אין בכל העיר ד' מינין כשרים יטול מה שנמצא ב' או ג' מינין ויעשה כל הנענועים וכן הש"ץ ובלבד שלא יברך אבל אסור ליקח מין אחר דיבואו לטעות בשאר שנים משא"כ בג' מינין לא יבואו לטעות דהכל יודעין שצריך ד' מינין:

(נד) נוטלין ואין מברכין - נוטלין אפילו ביום א' כדי שלא תשתכח תורת לולב מישראל ואין מברכין כיון דהוא לזכר בעלמא:

(נה) לולב יבש - דעת הרמב"ם דאפילו בשעת הדחק אין להקל רק בלולב ולא בשאר מינים כשהם יבשים וכדלקמיה וגם דאין להקל רק ביבשות ולא בשאר פסולין אפילו בשעת הדחק:

(נו) אפילו בדאיכא אחרים לחין - הטעם משום דאיירי בארצות שאין נמצאים לולבים לחים גמורים וגם היבשים אינן יבשים גמורים דהיינו להיות הלולב נפרך בצפורן (וה"ה בהדסים שלא הגיעו לשיעור שילבינו פניהם) [וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה ולכך המנהג לברך על שלו]:

(נז) אפילו בהדס יבש - דג"כ אינו מצוי לחין משא"כ בערבות דמצויות לחין ובאתרוג לא רצו להקל לדעה זו משום דכתיב בהדיא בתורה פרי עץ הדר:

(נח) ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק - והאחרונים הסכימו לדינא דבשעת הדחק נוכל לסמוך על הפוסקים הסוברין דבכל ד' מינים כשהם יבשים נוכל לברך עליהן. ויש בזה ד' חלוקים. אם לא נמצאו בעיר לחים רק יבשים אזי כל הארבעה מינים נוטלין ומברכין. ואם יש לו יבשים גמורים ויש לאחרים לחים גמורים מברכין על הלחים דוקא ואפילו בדיעבד לא יצא כשבירך על היבשים. ובארצות שאין נמצאין לולבים והדסים לחים גמורין וגם היבשין אינן יבשים גמורים וכנ"ל מברכין על היבשים שיש לו אפילו לכתחלה וכמ"ש למעלה. ובמקום שנמצאו אצל אחרים לחים גמורים לכתחלה י"ל שלא לברך על היבשים שלו אפילו אינן יבשים גמורים ובדיעבד כשבירך יטול עוד הפעם הלחים שאצל אחרים בלא ברכה:

(נט) יכול ליטול וכו' - עיין במ"א שנתקשה מה הוסיף רמ"א על דברי המחבר לעיל בס"ו ועיין בבכורי יעקב שכתב דמה שהוסיף הרמ"א הוא דהב"י כתב בשעת הדחק שאין נמצא כשר יטול בלא ברכה אבל אכתי לא שמענו אם ימצא אח"כ כשר רק שעתה אין בידו כגון שאחר מברך הלל בלולבו הכשר והבטיחו שאחר הלל יתן לו אם יכול לברך לע"ע הלל בלולבו הפסול שלא נאמר שיכנס עי"ז לספק ברכה אם יטול הכשר קמ"ל הרמ"א דבלא ברכה יכול ליטול לכתחלה כיון שזה ודאי פסול הוא יכול לברך אח"כ על הכשר: