ט"ז על אורח חיים תרמט

דרוש חלוקה לסעיפים בהמשך

סעיף אעריכה

(א) בלא סיוע המצוה — פירוש, שהקניין שקנה אותו הוא נעשה קודם קיום המצוה, לאפוקי אם הוא על ידי המצוה של נטילת הלולב נעשה אז קניין זה, לא מהני, דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה:

סעיף געריכה

(ב) של ישראל — דעבודת אלילים של ישראל לא מהני לה ביטול:


(ג) מיום ראשון ואילך — זהו דברי רבא בגמרא, דאמר בדף ל"א: לולב של עבודת אלילים ששימשו בו לעבודת אלילים לא יטול, ואם נטל יצא. ופירשו בו הר"ן והמגיד, דזהו ביום טוב שני, שאדם יוצא בשאול. וקשיא לי, דהא פרכינן שם על רבא ממתניתין דתנן: של אשרה פסול, ומשני באשרה דמשה כו'. ולפי זה לא פריך מידי, דהא קודם לזה ריש פירקין סבירא ליה לרבא כרבי יצחק בר נחמני, דאמר על מתניתין דתנן גזול פסול: לא שנא אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. ואיתא שם, רבא אמר: לעולם ביום טוב ראשון כו', ואם כן, הכי נמי בשל אשירה ודאי מיירי ביום טוב ראשון, והא בהדי הדדי מתנייא. ומדברי הר"ן משמע דלא גריס "רבא אמר לעולם ביום טוב", אלא "רב אשי", דכתב: והרז"ה פוסק כרבי יצחק בר נחמני, משום דפריק רב אשי אליביה. והיינו תירוץ דלעיל, "לעולם ביום טוב ראשון". והא דכשר אחר יום ראשון אף על גב דאסור בהנאה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו:

  • כתוב בלבוש: יש רוצים להכשיר אותן האתרוגים הבאים מן הפרדס שקורין גרטיז"א. ואני אומר שהם פסולים מן התורה, שהרי ידוע שהם מורכבים, שהורכב ענף מאילן האתרוג בתוך אילן מראנ"ץ או לימונ"א או איפכא, והרי נעבדה בו עבירה דהרכבה. ואף על גב שהרכיבו עכו"ם, הא איכא למאן דאמר בפרק דיני ממונות דאפילו בן נח מצווה על הרכבת אילן, וכיון דנעבדה בו עבירה, אף על גב דמותר באכילה, אמאיס לגבוה, דומיא דבהמת כלאים, דאף על גב שמותר באכילה – אסורה לקרבן, מטעם דנעבדה בה עבירה, דמאיסה לגבוה, הכי נמי הכא כן נראה לי, עד כאן לשונו.

וקשיא לי, דאם כן מאי אהני הא דאמר רבא להנהו תגרי מוכרי הדס, דכי זבינתו אסא מעכו"ם, דלא ליגזזו אתון אלא לגזזי אינהו ויהבי לכו, מאי טעמא? סתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו כו' כדאיתא בדף ל'. דהא סוף סוף עביד העכו"ם עבירה ואמאיס לגבוה, לפי דבריו, דהא בן נח נצטווה על הגזל. ותו, דאיתא בסימן י"א הלכות ציצית: המשתחוה לפשתן נטוע – כשר לציצית, שהרי נשתנה. כל שכן כאן שאין לך שינוי גדול מזה, שאחר שנעשה ההרכבה נתגדל האתרוג ונעשה בריה חדשה.

ותו קשה ממה שכתוב בפרק מרובה דף ע"ח גבי קדשים: "או כבש" פרט לכלאים, למה לי קרא? תיפוק ליה דהויא לה מצוה הבאה בעבירה לפי דבריו. אלא ודאי דלא שייך כאן מצוה הבאה בעבירה, מטעם שזכרנו.

  • ונראה לי לאסור מטעם אחר, דבפרק מרובה שם אמרינן: "אלא אי אמרת לרבויי אתא, תרי ריבויי למה לי? השתא כלאים אתרבי ליה, נדמה מבעיא?" שמע מינה דכלאים יש לאסור טפי מנדמה. והכא חזינן דאתרוג דנדמה אסור, דאיתא דף ל"ו: "דומה לכושי פסול", פירש רש"י: גדל כאן ונדמה לכושי, נדמה הוא ופסול; ואם כן, כל שכן כלאים דפסול באתרוג. והאי גרטיז"א הוא כלאי האילן, פשיטא דפסול.

אלא דקשה, מנלן איסור כלאים ונדמה באתרוג? דהא בקדשים בכור ומעשר צריך קרא שם בפרק מרובה; ואם כן, אתרוג מנלן? ויש לומר, דהא כתב הרא"ש בפרק לולב הגזול בפשט דנולד בו סימני טריפות מהו, דפסולי דאתרוג אין עיקרן אלא מדברי סופרים, והשתא דתקון רבנן באתרוג, כעין דאורייתא בקדשים. וכן כתב הר"ן בריש פרקין, דפסול "הדר" מסרה הכתוב לחכמים איזה "הדר". ולדעת הטור דכתב בסימן תרמ"ח דספיקא דאורייתא הוא, צריך לומר דהלכה למשה מסיני הוא בפסולי אתרוג, ואם כן גם גבי כלאים הוי כן.

אלא דקשה על זה, אם אתרוג המורכב הוא פסול, אמאי אמרינן דף ל"א: לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר, ולא אמר לרבותא, "ולא יביא אפילו אתרוג המורכב"? וכעין קושיא זו איתא באשר"י לעניין אתרוג פסול, דיש מדקדקים, למה אמר פריש ורמון ולא פסול אחר? ויש לדחות, דלרבותא נקט פריש ורמון, אפילו שהוא הדר ושלם כו'. וזה לא שייך לתרץ במורכב, דהא המורכב גם כן הדר ושלם. ותו, דאטו אתרוג כתיב בקרא? והלא לא כתיב אלא "פרי עץ הדר", ודרשינן מיניה אתרוג כדאיתא בגמרא הרבה דרשות על זה; והאי מורכב יש בו כל המעלות שיש לאתרוג. ואי משום שנתערב בו דבר שאין בו מעלת האתרוג, אמאי לא מדמיה לההוא דאותו ואת בנו דף ע"ט בסוגיא דתייש הבא על הצביה, דסבירא להו לרבנן שם "ואפילו מקצת שה" אמרינן, הכי נמי אמרינן, כיון שיש בו מקצת פרי עץ הדר, ולא יזיק לו תערובות מידי אחרינא שבו.

והא דהבאתי מ"נדמה" דפסול, יש לדחות, דשאני נדמה דלאו הדר הוא, כיון דהוא לאו אורחיה.

  • ונראה לעניות דעתי, דביום הראשון ודאי אין ליטלו, כיון דחסר פסול בו, כי חשבינן לההוא חלק של המין האחר כמאן דליתיה, אשתכח שמה שנשאר מחלק האתרוג הוא חסר. ולפי זה אין לפוסלו בשאר הימים דחסר כשר בהם. מכל מקום יש [חשש שמא] הרוב מחמת חלק שאין מין האתרוג, ולא נשאר בשיעור מחלק האתרוג ואסור אפילו בשאר ימים.
  • ונראה דאפילו ליטלו בלא ברכה, שלא תשתכח תורת אתרוג, לאו שפיר דמי לכאורה; דהא אמרינן בגמרא: "לא מצא אתרוג, לא יביא דבר אחר. פשיטא? מהו דתימא לייתי, כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג? קא משמע לן, זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למיסרך". והיינו בשאר מינים שאינם אתרוג כלל, כל שכן בזה המורכב, שיסברו שהוא אתרוג כשר. ואפשר דמשום הכי אמר פריש או רמון לרבותא, דאפילו בזה גזרינן שמא אתי למיסרך, וכל שכן במורכב.

אלא דמכל מקום, כיון דאין האיסור ברור הוא, לא גזרינן ביה, ויש ליטלו כל ז' בלא ברכה, כן נראה לעניות דעתי:

שוב ראיתי בתשובת רמ"א סימן קכ"ו שכתב מהר"י פדואה: זיל קרי ביה רב הוא בארצנו, שאין יוצאין בו אפילו על ידי הדחק. ונתן בהם סימנים שם, הא' כי המורכבים הם חלקים, ולאתרוגים בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם. הב', דמורכב העוקץ בולט, ובאתרוג [העוקץ] (האתרוג) שוקע. עוד נתן סימן במה שבתוכו:

תבנית:המרת.או.סי.אר2

גנות הצעירים. איני יודע פירושו אבל הוא ענין ממשרתי' ע"א:

כ"ז שאין עובדין לאילן. נ"ל דאף אם עובדין לאילן אין פסול אלא באותן פירות שישנן באותו שעה שעובדין אותו אבל מה שגדל אח"כ לא גרע מפשתן הנטוע שעובדין אותו לענין ציצית כמ"ש קודם לזה שודאי אין לך שינוי גדול מזה:

ויש פוסלין בגזול כל ז'. משום דה"ל מצוה הבאה בעביר' ואין לברך עלי':

דניחא ליה וכו'. כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ ל"ד זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש שלא יקלקלנו:

עד שיסיר ניקור העכברים. בגמ' איכא תרי לישני דלישנ' קמא אמר רב נקבוהו העכברי' אין זה הדר איני והא ר"ח מטבל בו ונפיק ביה א"ל רב שאני עכברי' דמאיסי א"ד אמ' רב זה הדר דהא ר"ח אביל מני' ונפיק בי' וכ"ז בי"ט ב' ואין סברא לו' דפליגי הני לישני אם צריך לחתוך מה שנראה שאכלו העכברים דודאי הכל מודים שהוא מאיס ותו מאי ראי' מביא לישנא בתרא מהא דר"ח דאכיל מיניה ומה מדמה זה לאכילת עכברים שנראה בפנינו ולמה לא נחתוך אותו קצת המאוס ותו דמאי מקשה בלישנא קמא מדר"ח דהא רב דאסר היינו כל זמן שלא נחתוך המאוס וכ"ת דאכתי לא היינו יודעי' טעם דמיאוס והיינו סוברים דרב אוסר אפי' אחר שחתך את המיאוס משום שהוא חסר עד שתי' לו משום מיאוס ואז איו מפרשי' דרב לא פסל כולו רק אחר שחתכו זה אינו דא"כ אמאי אמרי' דיש כאן ב' לשונות דשמא גם ל' הב' ס"ל דעכברים מאיסין ואחר החתך קאמר רב דזה הדר ותו דהטור כ' ובה"ג פסל אם נקבו עכברים כל ז' משום דמיאוס אמאי פסלו הל"ל צריך לחתכו במקום המיאוס ע"כ נ"ל דהכל מודים שצריך לחתוך המאוס אלא דלישנא קמא ס"ל דאף אחר החתך יהיה פסול כיון דבא מחמת מיאוס וכעין שכ' הג"א אם חתך היבשות והמנומר דפסול דכיון דבא מחמת הפסול והמאוס וה"ה נמי באכילת עבבר דמאוס טפי ממנומר ולישנא בתרא ס"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמירים לאסור עוד דהוה הדר ויוצא בו משום חסר כר' חנינא ורמ"א מחלק בין פסול דעכבר לפסול דמנומר דאינו נכון דודאי עכבר מאוס טפי כ"ז שרואין מקום המאוס ולפ"ז כיון שביארנו להחמיר כלישנא קמא כבה"ג וחיישינן למיאוס אפילו אם הסיר המאוס פסול כמ"ש:

וחזזית פוסלת כל ז'. הטעם בר"ן דכל שהוא פסול משום הדר אין חילוק בין ראשון לשני כדאמרינן בר"פ יבש פסול כל ז' משום דבעינן הדר ותימא לי דבדין לולב דסליק בחד הוצא כתב הר"ן מדאמרינן בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל ז' אפי' בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול עכ"ל ש"מ דכל שהפסול משום הדר לא פסול כל ז' לד"ה ודוחק לחלק בין הדר להדר גם מל' הגמ' דפסול כל ז' מדאמר רב בלישנא קמא אין זה הדר ולא אמר סתם פסול כמ"ש בכל הפסולין אלא להורות שיהי' פסול כל הז' ימים ובאשר"י כת' שמא ירושלמי חולק אגמ' דידן וסבר אפי' בהדר לא בעינן אלא יום ראשון ומדברי הרמב"ם שהם דברי הש"ע כאן בפסול מחמת מומין אינו פסול כי אם בראשון והיינו פסול מחמת שאינו הדר שזהו המום באתרוג וא"כ גם חזזית אינה פוסלת אלא בראשון וה"ל לרמ"א לכתוב כאן וי"א דחזזית פסול כל ז' ונרא' לענין הלכ' לסמוך להקל בחזזית כרמב"ם כיון דבשאר ימים אין חיוב נטיל' אלא מדרבנן:

שני ימים טובים כו'. הטעם דאנן בקיאין בקביעי דירחי ואין אנו עושים יום טוב שני אלא בשביל מנהג אבותינו כדאית' ריש ביצ' ויש סברא להיפך דכל דתיקון רבנן תיקון כעין דאוריית' וה"ל כמו יום ראשון ע"כ נוטלין ולא מברכין על פסולי י"ט הראשון:

יברך על של חבירו מדעתו. פי' יתן לו במתני' בענין דמהני אפי' ביום ראשון אבל שלא מדעתו אע"פ שכתב לעיל דמותר דניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ הוה כשאול ופסול בי"ט ראשון וגם בשני מספק:

ויש מכשירין בלולב. הרמב"ם ס"ל כן וטעמו כתב הרב המגיד כיון שזה הזכירו בגמ' בפירוש וע"כ אין מועיל בלולב שעת הדחק אלא בפסול דיבש דע"ז אית' בגמ' דהיו מורישין לולביה' לבני בניהם כדי לסמוך על זה בשעת הדחק אבל בנחלק' התיומת ושאר פסולים דלולב לא עדיף משאר מינים שלא הוזכר בגמ' וע"כ לא יברך על שום א' מהם אפי' בשעת הדחק זולת ביבש: