מגן אברהם על אורח חיים תרמט
סעיף א עריכה
כתב הסמ"ג אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהעכו"ם מוכרים עכ"ל כלו' שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהם עיין סי' ל"ט ס"ז:
(א) ושיפהו כשר: אפי' ביום ראשון כ"מ בתוס' בד"ה הא קניא ביאוש ולכם משלכם קרינן ביה וכ"כ בהדיא במלחמות ועיין בחושן משפט סי' שנ"ג אימת קניא וכ"ה לעיל סי' י"א ס"ו:
(ב) לא יברך עליו: וצ"ע דא"כ מאי פריך גבי אוונכרי וליקני' בשינוי השם עכ"פ לא יהא רשאי לברך עליו אבל כשהעכו"ם קוצצו רשאי לברך כיון שהוא לא גזל ואפשר דהתם בשינוי השם ויאוש עדיף טפי וצ"ע ועיין ברש"א:
(ג) חוץ מיום ראשון: צ"ל דמיירי לפני יאוש דלאחר יאוש הא קניא ביאוש ושינוי רשות ושלכם קרינא ביה וכ"כ במלחמו' בשם בה"ג ובעל הלכות פסוקות וכ"מ בתוספו' אלא מיירי לפני יאוש ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעביר' וכ"מ ברש"י דף ל' שכ' אפי' יאוש קני הוי מצוה הבאה בעביר' ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפי' לאחרים הוי מצוה ה"ב כיון דלא קניא עדיין וכ"מ בגמ' גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות ע"ש ולכן אין להקל:
(ד) שלא יקצץ: אפי' ברשות עכו"ם ובאתרוג בא"י אם קצצו עצמו ה"ל נתמרח ביד ישראל וה"ל טבל (רבי בצלאל ב'):
(ה) וסתם עכו"ם: נ"ל דבדיעבד כשר ומברך עלייהו דמספיקא לא חיישינן לגזול' ומי שגזל על ידי כיבוש מלחמ' קניה כדאי' בגיטין דף ל"ח:
(ו) יקצצנו עכו"ם: וה"ה כשקוצץ ישראל ונתן לחבירו שרי כיון דהוי לאחר יאוש:
(ז) או ח"ל: כלומר אף על פי ששם הקרקעות גזולים מעכו"ם אפ"ה אסור כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג:
(ח) עכו"ם ועשאו כשר: משמע דלכתחל' לא יאגדנו עכו"ם כמ"ש סימן י"ד גבי נשים וכ"כ בהג"מ פ"א מה' ציצית בשם ר"ת וצ"ע דהא קי"ל לולב א"צ אגד וא"כ האגד אינו מן המצוה וע' בסוכה דף י"א ע"ב וצ"ל כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמצוה עצמו ועיין סי' ל"ט ס"ב:
סעיף ב עריכה
(ט) וכן שאול: עיין סי' י"ד ס"ד כ"ש כשהשאילו לצאת:
(י) והמודר: ואף על גב דאי בעי מתשיל עליה אסור (שם):
סעיף ג עריכה
(יא) ושל אשירה: אפי' נטעו ולבסוף עבדו כ"מ בתו' דף ל"ב ובע"א דף מ"ז:
(יב) של ישראל פסול: דכתותי מכתת שיעוריה:
(יג) יצא מיום כו: אף על גב שאסור באכילה ובהנאה מ"מ כיון שאם נתבטל מותר באכילה יצא כדאית' בגמר' גבי דמאי ע"ש:
סעיף ד עריכה
(יד) מותר ליטול: ומ"מ אם יש אחרים אף על פי שאינן יפים כזו יקח אחרים (ס"ח תל"ח):
סעיף ה עריכה
(טו) מפני גזל וכו': ז"ד הרמב"ם דפסק כשמואל דבי"ט שני כיון דהו' דרבנן מותר הגזול אף על גב דהוי מצוה ה"ב, וצ"ע דא"כ למה כ' בס"א לאחרים כשר חוץ מיום ראשון הא אפי' לגזלן עצמו כשר לדעה זו וכ"כ בכל בו ששני הסברות האלו הם חולקין זע"ז ואפשר דהרב"י ס"ל דלכתחלה לא יטלנו הגזלן עצמו ולאחרים מותר:
(טז) ומותר ליטול: אבל אסור ליקח מביתו לבה"כ או איפכא כמ"ש סי' י"ד ס"ד עמ"ש שם:
(יז) ניטל פטמתו או עוקצו: ור"א פראג כ' דפוסל כל ז' ובד"מ חולק עליו וכת' כיון דטעמ' משום חסר כשר בשאר הימי' עכ"ל ואף על פי שחסרון אינו פוסל אלא בכאיסר שאני הכא כיון שהו' בראשו פסול (הג"מ) אבל במ"מ משמע שהפסול הפיטמא משו' הדר הוא שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא דחסר פסול ע"ש וכ"מ בסי' תרמ"ה ס"ז ובפוסקים ולכן אין להקל בפטמא:
(יח) עד שיסיר: נ"ל דס"ל לרמ"א דניקוב עכברים כשר מדינא כדעת רוב הפוסקים אך לכתחל' לא יטלנו עד שיסיר ניקור העכברים אבל יבש או מנומר שפסול מדינא ל"מ הסרה:
(יט) כולו ליום ראשון וכו': דביום ראשון אתקצאי כולו דהא חסר פסול ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מליל ב' ואילך אבל אם הפריש אתרוג ליום ב' מותר לאכול ממנו ובלבד שישאר כשיעור וכמ"ש הרא"ש והטור וכ"מ דבתחלה לא כתוב שהתנה ע"ש וכ"כ רי"ו דלא כמ"ש ב"י ובב"י סי' תרנ"ג כ' בשם רשב"א תנאי מועיל בהדס להריח בו במ"ש דמ"ש מאתרוג דיוצא בו ואוכלם ול"ד לעצי סוכ' דהתם חג הסוכות לה' כתיב עכ"ל ועיין בתשובותיו סי' קס"ט משמע דס"ל דאפי' מה שצריך לשיעור אתרוג מהני תנאי ולכן כ' ול"ד לעצי סוכה וכו' ועיין בר"ן רפ"ק דביצה ופ"ד וז"ל תנאי מהני בסוכה וה"ל גביה כסוכ' דלאו מצוה כמי שיש לו אתרוג והתנה עליו לאכלו אם ירצה ואם נמלך יוצ' בו עכ"ל וכ"כ במלחמות ועי' בשבת דף כ"ב ובתו' שם אי' לאכול ממנו כו' ולצאת כו' פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כמ"ש סי' תרנ"ב:
(כ) אסור באכילה: משמע דס"ל דאע"פ שמותר בהנאה כיון דאסור באכילה פסול כל ז' ומ"ש תו' ל"ל טעמא גבי לולב של ע"א משום דמכתת שיעורי' ת"ל שאין בו דין ממון תי' המחבר במ"ש שאותו אתרוג וכו' אסור באכיל' כלו' דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו (ומה שפסול כל ז' היינו שראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג כמ"ש בתו' ריש הפ') משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאוכלו לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אף על פי שאסור בהנאה לכם קרינן ביה, אתרוג של ערלה פסול (גמ') וערלת ח"ל כשר שהרי יכול לכתחלה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה (ש"ג) וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו אבל לפי מ"ש הרב"י ביורה דעה סי' רצ"ד דאסור להאכילו לחבירו א"כ פסול הוא, מ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל ופשטא דתלמוד' משמע שיכול להאכילו לחבירו יש לסמוך עליו לגבי אתרוג ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור פסול (ש"ג) ואינו מוכרח די"ל דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול ולכן נ"ל דיש להכשירו בשאר ימים דהא התו' ורש"י וכל בו מכשירין אפי' של ערלה בשאר הימים ולכן יש לסמוך עליהם בכה"ג. אתרוג דמאי כשר, וטבל עיין בר"ן:
(כא) שאינם מינם: כגון שוטה והצפצפ':
(כב) וחזזית: אינו הדר:
(כג) על של חבירו מדעתו: ואח"כ יטול את זה ד"מ:
סעיף ו עריכה
(כד) כל הפסולין: מחמת מום אבל שאינן מינן וגזול פסולין אפי' בשעת הדחק כמו פריש ורמון דגזרינן דאתי למטעי' בהו (ד"מ מנהגים בי ב"ח) עמ"ש סוף סי' זה:
(כה) ואין מברכין: רדב"ז ח"א קי"א כתב דיש מקומות נוהגין לברך:
(כו) לולב יבש: אבל אתרוג יבש לא וכ"מ מלשון המרדכי [ד"מ] אבל במ"ב סימן י"ז כתב דהטור והרא"ש ורי"ו וכל בו ס"ל דכל ד' מינים יבשים כשרים בשעת הדחק וה"ה שאר פסולים והא דלא כ' המרדכי הדין באתרוג יבש משום דשכיח בכל השנ' אתרוגי' חדשים והא דמברכין אלולבים והדסים אפי' איכא אחרים לחים משום שהלחים אינן לחים גמורים רק שיש בהם מיעוט לחות וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה אבל אי איכא לחי' גמורים אפי' היבשים אינן יבשים גמורים אין לברך ובדיעבד אם בירך על יבש איכא לספוקי אם יצא ולכן יחזור ויטול לח בלא ברכה אבל אם בירך על יבשים גמורי' ואיכ' לחי' גמורי' משמע שם אפי' בדיעבד לא יצא עכ"ל ודבריו בנוים ע"פ הפוסקים האחרונים לכן אין להקל:
(כז) דחסר כשר: אם נשאר בו כשיעור כדי לצאת בו [טור] וכת' הר"ן דוק' כשנשתייר רובו ושמו עליו וכו' אבל בפסקי מהרא"י סי' צ"ב משמע אפי' נשאר מיעוטא סגי עכ"ל ד"מ וז"ל מהרא"י אף על גב דחסר כשר בשעת הדחק היינו שנחסר מאליו אבל לא שרי לחתוך האתרוג ולברך על אות' חתיכ' ותו הא דחסר כשר היינו שחותך לאכילה ומברך על השאר דהוי שיורי מצו' כדאשכחן גבי ציצית אבל לחתוך מן האתרוג ולברך על חתיכ' אסור דלאו אתרוג מיקרי אלא חתיכת אתרוג עכ"ל משמע דאפי' לא נשתייר רובו כשר רק שישאר כביצ' וכ"ד הטו' ורמ"א:
(כח) יכול ליטול: צ"ע דהא כבר כת' הרב"י דין זה ואפשר דבא לומר דאפי' שאינם מינם יכול ליטול דלא כמש"ל ע"ש: