שולחן ערוך אורח חיים תקפו א
שולחן ערוך אורח חיים · תקפו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שופר של ראש השנה, מצוותו בשל איל וכפוף. ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים. ומצווה בכפופים יותר מבפשוטים. ושל פרה פסול בכל גוונא, וכן קרני רוב החיות, שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים.
- (וכן שופר מבהמה טמאה פסול) (ר"ן פרק ד' דר"ה).
מפרשים
בשל איל וכפוף כו'. אע"ג דנקט הש"ע הני תרתי בחדא מחת' מ"מ אינם שוים דכפוף הוא עיקר המצוה לכתחלה ולא יצאו י"ח לכתחלה בפשוט אבל בשל איל אינו מקרי לכתחלה אלא מצוה מן המובחר כ"מ בטור דכתב נמצא שיש בו ג' חילוקים דהיינו של פרה פסול לגמרי אפי' דיעבד זה חלק א' ושאר מינים כגון עיזים ויעלים פשוטים כשרים בדיעבד זה חלק ב' וכפופים כשרים לכתחלה זה חלק ג' ואח"כ כתב ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והיינו חוץ ממנין השלשה דנקט תחלה כי הג' הם מצד הדין אבל של איל אינו נכנס כלל בגדר הדין אלא בצד מצוה מן המובחר וזהירות יתירה וכ"כ ב"י והא דכתב הטור תחלה שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף כו' בזה הכניס גם מצוה מן המובחר בכלל ומ"ש אח"כ או שאין לו איל וכפוף אמר כן דרך לא זו אף זו ל"מ אין לו של איל פשיטא דמותר דיעבד אלא אפי' אין לו כפוף וע"כ סיים בסוף ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפי' בשל עזים ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל הרי דאינם שוים ואין לטעית ולומר דהך ומ"מ מצוה מן המובחר הוא החלק השלישי כמ"ש קצת דזה אינו דא"כ לא הל"ל ומ"מ מצוה כו' אלא ומצוה מן המובחר כו' כיון שזה א' מהחלקים אלא ודאי שהורה לנו אע"פ שאין זה מצד הדין מ"מ הוא מצד הבחירה היפה למאן דאפשר וכ"מ בהדיא באשר"י שכתב ולכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעים כו' והא דא"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל ל"ד נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחלה אלא טעמא דמנהגא קאמר וה"ק למה תוקעין בשופר ומחזירין עליו לעשו' מצוה מן המובחר כדי שיזכור עקידת יצחק עכ"ל ונ"ל דל"ד של איל אלא ה"ה כל מיני כבש הם נכללים בכלל זה להזכיר עקידת יצחק שהרי בסימן תקפ"ג כתב ואוכלין ראש כבש והיינו לזכר עקידת יצחק ובזה ניחא לי דברי הרמב"ם שכ' וז"ל שופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים כפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש עכ"ל וקשה למה הוצרך להזכיר חוץ מקרן הכבש כיון שזכרו תחלה אלא הל"ל וכל שאר השופרות פסולים ותו למה לא זכר גם בסיפא הכבש הכפוף אלא נ"ל דתרתי קאמר תחלה אמר לכתחלה יהיה כבש כפוף ואח"כ אמר בדיעבד פסולים השאר חוץ מקרן הכבש והיינו אפי' פשוט דכשר בדיעבד ובהך כבש כלל כל מינים כגון עיזים ויעלים (ויש ראיה לזה מהפסוק שור שה כשבים ושה עיזים איל וצבי ויחמור ויחמור היינו יעלים וכי היכי דחשיב איל אחר שזכר שה כבשים זכר נמי יחמור שהוא בכלל עזים ושמו מוכיח עליו שקורין אותו אשטנב"ק כדפרש"י והיינו כמו עזים שזכרים שלהם נקראים בא"ק ה"נ נקראים אלו שטנב"ק כי גידולו בסלע שהוא אבן) כ"כ ב"י וכ"מ בשם הכל בו וא"ת שהכל נכלל בכלל כבש כרמב"ם ואע"ג שכתב הכ"מ שאין זה במשמעות דברי הרמב"ם ופירש בדרך אחר הנלע"ד כתבתי והו' מוכח דאל"כ למה לא זכר מדין איל כלום שזה זכר לעקיד' יצחק אלא ודאי שכל אלו נכללי' בכלל איל שהוא כבש ולא בא להוציא אלא פרה ושאר בהמות ואם כן הוה שיטת הרמב"ם כשיטת הרא"ש והטור אלא שהמהדרין מן המהדרין נוהגי' לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאילו של יצחק כנלע"ד:
(א) איל: לזכר עקידת יצחק וכפוף שיכפפו לבם למקום:
(ב) פרה: ה"ה שור מפני שנקראו קרן ולא שופר:
(ג) מבהמה טמאה: הקשה ר"מ רבקש דהא בהמה טמאה ל"ל קרנים כדאי' בנדה פ' בא סימן ולא עיין בחולין דף נ"ט דקאי אחיה ע"ש וע"ש בתו' ד"ה אלו הן וכו' וכן הוא ברא"ש ובטור יורה דעה סי' ע"ט דקרנים אין מוציאין רק מספק חזיר ומ"ש הע"ש דלא קי"ל כההיא דלא הוכשרו וכו' לא עיין בשבת דף כ"ח ע"ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקדושין דף ל"ה וגם נראה לי דראם טהור הוא דמתרגמינן תאו ורימא ועוד דהא יש לו קרנים ולחד פי' הוא סימן טהרה:
(א) מצותו: ויש לו דין הידור מצוה עד שליש כמו גבי לולב סימן תרנ"ו ע"ש. ועיין ט"ז ס"ק א' ובתשו' חכם צבי סימן ל"ד.
(ב) פרה: וה"ה שור מפני שנקראו קרן ולא שופר.
(ג) טמאה: מה שהקשה ר"מ רבק"ש דבהמה טמאה אין לה קרנים ע' אחרונים ובש"ת חות יאיר סי' כ' וביורה דעה סימן ע"ה ובפר"ח שם סימן פ' ס"ק ד' ועיין ביד אהרן באורך.
(א) של ראש השנה – לאפוקי בתענית, שתוקעין גם כן בשופר, לא בעינן של איל וכפוף.
(ב) בשל איל – לזכר עקידת יצחק. ובכלל זה גם כבשה נקבה, אלא דהמהדרין ביותר נוהגין לחזור אחר של איל דווקא, דהוא זכר טפי לאיל של יצחק.
(ג) וכפוף – לסימן שיכפפו לבם למקום.
(ד) ובדיעבד כל השופרות וכו' – רוצה לומר, אפילו של שאר בהמות או חיות. ומכל מקום, ביש לו שופר של תיש ועז, יקדימנו לשופר של יעלים (הוא מין חיה) ושאר חיות, דהוא קרוב למין שה יותר, כדכתיב: "שה כשבים ושה עזים", ואיכא זכר קצת לעקידת יצחק:
(ה) ומצווה בכפופים וכו' – רוצה לומר, דלאו דווקא באיל, אלא אפילו בשאר בהמות וחיות גם כן כפוף עדיף מפשוט.
והנה המחבר סתם ולא ביאר, איל פשוט, וכפוף משאר מינים, איזה מהן עדיף. אכן מסקנת רוב הפוסקים דמעלת כפוף עדיף. לפיכך אם נזדמן לו של יעל כפוף, ושל כבש פשוט, יתקע בשל יעלים וכפוף, דתקון רבנן לתקוע בכפוף, לסימן שיכפפו ליבם למקום בתפילה; מה שאין כן שופר של איל, אינו תיקון רבנן לתקוע דווקא בשל איל, אלא מנהג שנהגו כל ישראל מעולם, לזכר עקידה, ואיכא בזה מצווה מן המובחר.
ומכל מקום כתבו המפרשים דגם בזה יש על כל פנים דינא דהידור מצוה. ועל כן אם מבקשים ממנו להוסיף על שופר של איל, יוסיף עד שליש, וכעין המבואר לקמן בסימן תרנ"ו.
(ו) של פרה – והוא הדין שור. והטעם, מפני שנקראו קרן ולא שופר.
(ז) וכן קרני רוב החיות – כמו הראמים והצביים וכדומה. ופסול שלהם הוא משום דשופר צריך להיות חלול, דשופר הוא מלשון שפופרת. ופסולים אלו דפרה ודעצם אחד הוא מן התורה, ואפילו אין לו שופר אחר, אין לתקוע בהם.
(ח) וכן שופר מבהמה טמאה – וכמו דלא הוכשרו תפילין ליעשות מעור בהמה טמאה.
וכתבו האחרונים שאין דין זה ברור, ולהכי אם אין לו שופר אחר, יתקע בו. אכן לא יברך עליו, דשמא הוא פסול מדינא. וכשיזדמן לו אחר כך שופר כשר, צריך לתקוע עוד הפעם, וגם כן בלא ברכה, דשמא כבר יצא בשופר הראשון. ולכולי עלמא שופר של נבילה וטריפה כשר לתקוע בו.
סעיף ב
(ט) הגוזל שופר וכו' – ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים, לפי שמצוות השופר אינו אלא השמיעה לבד, ואין בשמיעת קול דיני גזל, שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל. ולפיכך, אף על פי שתקע בו באיסור גזל, כיוון שבעיקר המצווה, דהיינו השמיעה, אין בה איסור גזל, יצא ידי חובה.
וכל זה בשתקע; אבל לכתחילה אסור לתקוע בו בעל כורחו של בעל השופר, ואפילו נתייאשו הבעלים ממנו. ומכל שכן דאין לברך עליו, משום "בוצע ברך" וגו'. ועיין לעיל סימן י"א סעיף ו' בביאור הלכה, דאפילו היה יאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה, גם כן אין כדאי לברך.
וכתבו האחרונים, דמותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו ולתקוע בו, דניחא ליה לאינש למיעבד מצווה בממונו, ובוודאי היה מתרצה, ורשאי לתקוע בו כל המאה קולות, אף על פי שאינו מדינא, כיוון שנהגו כן, בוודאי לא ימחה בזה.
סעיף ג
(י) של עבודה זרה של ישראל – כגון שעבד לשופר. והוא הדין כששימש בו לפני העבודה זרה שלו, שתקע לפניה.
(יא) שאינה בטלה – רוצה לומר, דכיוון דאי אפשר בשום פעם שתהא ניתרת, ועל כן לאיבוד קאי, לשריפה או להוליכה לים המלח, הרי הוא כמי שאינו, ולא עדיף משופר כשר ורק שאין בו שיעור גודלו, שהוא פסול, וכל שכן הכא.
(יב) אבל וכו' של עכו"ם – כגון שמצא שופר עבודה זרה של נוכרי, או ששאל אותה ממנו.
(יג) לא יתקע – משום דמאיס. ואפילו בנתבטל גם כן אסור לכתחילה לכמה פוסקים.
(יד) יצא – אפילו קודם שנתבטל. והטעם, דכיוון שאפשר לבטלו, כדין עבודה זרה של נוכרי שנוכרי מצי מבטל ליה, לא שייך ביה לומר "הרי היא כמי שאינה", דאפשר לא תבוא כלל לידי שריפה. ואי משום שנהנה מאיסורי הנאה – גם כן לא אסור, דקיום מצווה לא מיקרי הנאת הגוף, אלא הוא גזירת מלך. ופשוט, דאם אין לו שופר אחר – תוקע בו לכתחילה, כדי שלא לבטל המצוַת עשה.
(טו) והוא שלא נתכוין לזכות בו – בשעה שמצאו והגביהו מן הקרקע, אלא הגביהו רק כדי לתקוע בו. ועיין ביאור הלכה.
(טז) דהוה ליה עבודה זרה של ישראל – ואף על גב דישראל לא עבדה, מכל מקום אין לה ביטול, כיוון דעכשיו היא של ישראל.
ויש שכתבו, דלא קאי, רק אעבודה זרה של עכו"ם, אבל לא אמשמשי עבודה זרה, דבמשמשי עבודה זרה של עכו"ם, אפילו באו ליד ישראל, לא מחמרינן בהו כולי האי ויש להם ביטול, וכמו דפסק המחבר ביורה דעה סימן קמ"ו סעיף ב'. ויש שמחמירין גם בזה.
(יז) אלא בנתבטל – הטעם כנזכר לעיל, דכיוון שהוא אסור בהנאה, הרי הוא כחסר מן שיעורו, שהוא פסול. ואף על גב שאפשר לבטלה, מכל מקום עדיין לא נתבטל, ובאיסורו קאי.
(יח) בערב יום טוב – דאם לא נתבטל בשעה שקידש היום, אם כן לא היה ראוי אז לתקוע בו (לפי שיטה זו, שפסול לתקוע בו קודם ביטול), ונדחה אז. ואם כן, אפילו ביטלו העכו"ם אחר כך ביום טוב והותר, מכל מקום שמא יש דיחוי אצל מצוות וכבר נפסל.
ולענין דינא, קיימא לן כסברא הראשונה, שהוא סברת רוב הפוסקים, ואפילו בלא נתבטלה כלל יכול לתקוע בו אם אין לו אחר, רק אם ימצא אחר כך שופר כשר, צריך לתקוע בו מחדש, לצאת ידי סברא זו, ובלי ברכה.
סעיף ד
(יט) של תקרובת עכו"ם – פירוש, בהמה שהקריבוה לקרבן לפני עבודה זרה, ועשאו מקרניה שופר.
(כ) משום דאינה בטילה וכו' – וכתותי מיכתת שיעוריה וכנזכר לומר.
סעיף ה
(כא) המודר הנאה משופר – כגון שאמר: "קונם הנאת שופר עלי".
(כב) אדם אחר וכו' – רוצה לומר, אף על גב דאין יכול להפקיע עצמו ממצוַת שופר בשביל נדר זה, דמצווה לא מיקרי הנאה וכנ"ל, מכל מקום ישמע תקיעת שופר מאחר, ולא יתקע בעצמו. והטעם, כתבו הפוסקים, משום דיש הרבה בני אדם שיש להם הנאה כשהם תוקעין, והנאת הגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
ומכל מקום כתבו האחרונים, דבשעת הדחק, שאין לו אחר, מותר לו בעצמו לתקוע, רק שאין לו לתקוע כי אם עשרה קולות, דהיינו תשר"ת תש"ת תר"ת, שהם מעיקר הדין.
(כג) קונם לתקיעתו עלי – שלא הזכיר הנאה, ורוצה לומר שאמר: "קונם השופר לתקיעתו עלי", ועל כן חייל, כיוון שפירש לאסור על עצמו השופר לתקוע בו, כמו שאוסר על עצמו הצרור לזרוק בו, אף שאין לו הנאה. אבל אם אמר סתם: "קונם שופר עלי", מותר לתקוע בו תקיעה של מצווה.
(כג) אסור לתקוע וכו' – ואפילו פירש בנדרו תקיעה של מצווה. והטעם, דנדרים איסור חפצא הוא, וחל אפילו על דבר מצווה. ואפילו לשמוע תקיעת שופר מאחר, גם כן בכלל איסור זה.
ודע, דיש פוסקים שרוצים לומר, שאין חל הנדר אלא אם כן אסר השופר עליו, כגון שאמר: "שופר עלי בקונם לתקוע בו". אבל באסר עליו התקיעה, כגון שאמר: "תקיעת שופר עלי בקונם", אינו חל, דהתקיעה אין בו ממש, ונדרים אין חלין אדבר שאין בו ממש. אמנם כמה פוסקים סוברין שחל אף בזה, כיוון שעל כל פנים הזכיר בנדרו חפצא, סתמא דמילתא כוונתו לאסור החפץ עליו.
וכל זה לעניין איסור תורה, אבל מדרבנן איכא איסורא בכל גווני, אפילו בנדר שאין בו ממש, כמבואר ביורה דעה סימן רי"ג, ועל כן אסור לתקוע בו קודם שיתיר הנדר.
ומפורש בפוסקים, דכל זה בנדר; אבל בשבועה, אינו יכול להפקיע את עצמו ממצוַת תקיעת שופר, דמושבע ועומד מהר סיני לקיים מצוות התורה; אם לא שכלל בשבועתו לאסור עצמו בשמיעת כל תקיעה, דמשמע אפילו בתקיעה של רשות, ובזה חל שבועתו בכולל, לאסור גם בשל מצווה. וישתדל להתיר שבועתו.
ואפילו גבי נדרים, אם אסר עצמו לשמוע שופר מפלוני, אינו נפקע בזה ממצוַת תקיעת שופר, וצריך לבקש איש אחר לשמוע ממנו שופר. ואם לא ימצא אחר, אסור לשמוע מאיש זה, אפילו אסר עצמו בשבועה; שאינו כנשבע לבטל את המצווה, שבשעה שיצא שבועה מפיו, לא היתה לבטל, שהרי אינו מצוּוֶה לשמוע מאיש זה דווקא.
סעיף ו
(כה) דק מאד – והוא הדין אם היה צרוד ויבש.
סעיף ז
(כו) אם ניקב וכו' – אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה, והוא: איתא בגמרא, תנו רבנן: ניקב וסתמו, בין במינו ובין שלא במינו, פסול. רבי נתן אומר, במינו כשר, שלא במינו פסול. וכתבו הפוסקים, דקיימא לן כרבי נתן. ואמרינן שם, דהא דמכשר רבי נתן במינו, היינו דווקא כשנשתייר רובו שלא ניקב.
והנה בביאור הסוגיא, יש דיעות בין הראשונים. הרמב"ם וסייעתו מפרשים, דרבי נתן קאי אאין מעכב התקיעה, דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחילה קודם שניקב, ואפילו הכי אין כשר אלא במינו. נמצא בעינן תלתא למעליותא: אינו מעכב התקיעה, ובמינו, ונשתייר רובו; אבל אם חסר אחד מאלו, פסול. זו היא הדעה ראשונה שהובא כאן.
והרא"ש וסייעתו סבירא להו, דרבי נתן קאי רק אמעכב התקיעה; ואפילו הכי כשר במינו. ובשאינו מעכב, אפילו שלא במינו כשר, אם נשתייר רובו. וממילא לפי ביאור זה, הוי לקולא, דלא בעינן אלא תרתי, דהיינו מינו ורובו ואפילו מעכב, או רובו ואינו מעכב ואפילו אינו מינו. וזהו שסיים המחבר לקמיה: ואם הוא שעת הדחק וכו', היינו שאז יש לסמוך על הרא"ש וסייעתו.
(כז) אף על פי שנשתנה קולו כשר – שכל הקולות כשרים בשופר, וכנ"ל. והיינו אפילו לכתחילה לדעת המחבר. וכתבו הפוסקים, דאפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה, דהיינו טפח שלם, בלי נקבים, נמי כשר. ומכל מקום כתבו האחרונים, דאם היה רובו של שופר נקוב, אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה שלם, גם כן פסול, דרובו ככולו. ועיין בביאור הלכה.
(כח) מיהו וכו' כי יש אומרים וכו' – סבירא להו דשופר נקוב פסול כמו שופר שנסדק, ויש לנו לחוש לדעה זו לכתחילה. ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה למעלה לצד הפה שאין בו נקב כלל. ומכל מקום משמע דגם לסברא זו, היינו דווקא היכי שהנקב מורגש בתקיעה, שהקול נפגם על ידו ונשתנה קולו; אבל היכי שקולו צלול, אין נקב כזה חשוב, ותוקעין בו לכולי עלמא.
(כט) ואם סתמו וכו' – רוצה לומר, דאף על גב דכשלא סתמו כשר לדעת המחבר, כשסתמו גרע טפי, דכשסתם בשאינו מינו, אם כן אינו שומע קול שופר בלחוד, רק קול שופר וקול דבר אחר שמעורב בו. וכן כשסתמו במינו ולא חזר קולו לכמות שהיה בתחילה, הרי אנו שומעין שקול השופר הזה אינו קולו של השופר הראשון, אלא מן הסתימה, והסתימה אינה בטילה, והוי נמי כמו קול שופר ודבר אחר מעורב בו.
(ל) לכמות שהיה בתחילה – קודם שניקב. וכל שכן אם קולו דומה רק לקול של קודם הסתימה.
(לא) אם נשתייר וכו' – דאם לא נשתייר רובו שלם, פסול לכולי עלמא, אפילו סתם במינו וקולו כמות שהיה תחילה, דתו בטיל ממנה שם שופר, ולא נעשה שופר אלא על ידי סתימה זו, ונמצא דהוי שופר ודבר אחר.
(לב) רובו שלם – רוצה לומר, באורך השופר לצד פיו.
(לג) שעת הדחק וכו' – ודווקא שלא נזכר עד יום טוב, דאז אסור ליטול הסתימה, דהוי כתיקון כלי, כיוון שעל ידי זה מכשיר השופר. אבל אם נזכר קודם יום טוב, יטול הסתימה, ודינו כאילו לא סתמו דכשר [אחרונים].
(לד) שאין שופר אחר מצוי – אבל אם יכול להשיג שופר אחר, אף אם כבר תקע בשופר שיש בו תרתי למעליותא, יחזור ויתקע ולא יברך [פרי מגדים].
(לה) יש להכשיר וכו' – דסמכינן על הפוסקים דסברי דהיכי דאיכא תרתי לטיבותא סגי. ועיין בפרי מגדים שכתב, דנראה שיוכל לברך, ובפרט לפי מה שכתב הפרי חדש והגר"א דהעיקר כדעה זו.
(לו) וכן יש להכשיר וכו' אם נשתייר רובו – אבל בלא נשתייר רובו שלם, אפילו איכא תרתי לטיבותא, שסתמו במינו וחזר קולו להיות צלול כבתחילה קודם שניקב, לא מהני אף לדיעה זו, ומטעם שכתבנו למעלה.
- והיכא דאיכא רובא לחוד, או דאיכא סתמו במינו לחוד, ויש לו ספק על הסתימה אם חזר קולו לכמות שהיה או לא, יש להחמיר מדינא, דהוא ספיקא דאורייתא.
סעיף ח
(לז) נסדק וכו' – ודווקא נסדק, דהולך ומוסיף, וכדלקמיה; אבל בנפגם, כשר בכל שהוא. ומכל מקום אם ראהו קודם ראש השנה, טוב יותר לתקנו, שלא יהיה נראה פגום.
(לח) פסול – ודווקא בנסדק מעבר לעבר, ואף על פי שאין בו חיסרון, וגם לא נשתנה קולו.
(לט) בכל שהוא – לפי שמחמת הרוח וחוזק התקיעה, הסדק הולך ומוסיף עד שייסדק כולו, וכל העומד ליסדק כסדוק דמי.
(מ) אלא אם כן הידקו וכו' – שהחוט מעמידו שלא יתבקע יותר.
(מא) ונשתייר וכו' – והרבה אחרונים מקילין אפילו לא נשתייר, כל זמן שלא נשתנה קולו על ידי ההידוק.
(מב) לצד הפה – וכדיעה הראשונה לקמן בסעיף ט.
(מג) ברובו – ומשום דרובו ככולו, ואפילו אם נסדק רק מצד אחד. אבל אם לא נסדק רובו, אפילו לא נשתייר שיעור תקיעה, כשר. ובשעת הדחק יש לסמוך אדיעה זו, שהיא העיקר. ואם תקע בשופר שנסדק במיעוטו, ואחר כך מצא שופר כשר, יחזור לתקוע בו ולא יברך.
(מד) ואם דיבקו וכו' – ודווקא בדבק מכשרינן, דהוי כאלו הוא שלם; אבל אם מהדקו בחוט או משיחה – לא מהני, כיוון שנסדק רובו.
(מה) כשר – היינו אפילו אם לא נשתייר רק כל שהוא שלא נסדק, כשר כשדיבקו [מגן אברהם ושאר אחרונים].
(מו) דיבקו בדבק – ואין זה נקרא שלא במינו, דשאני נסדק מניקב, דאין הדבק ניכר בין הדבקים.
ואם הסדק רחב וניכר הדבק, בוודאי יש להחמיר בזה, דהווי כסתמו בשאינו מינו. ומכל מקום אפשר דאם לא נשתנה קולו על ידי הדבק ממה שהיה בתחילה, אין להחמיר כשנשתייר בו רובו, דגם בניקב וסתמו באופן זה כשר להרבה פוסקים וכנזכר לעיל בסעיף ז, וצריך עיון.
(מז) בעצמו – אבל בדבק הווי כמו סתמו שלא במינו, ודינו כמו שכתוב ב בסעיף ז'. וסברא ראשונה עיקר. ומכל מקום אם נשתנה קולו, יש להחמיר שלא בשעת הדחק לחזור ולתקוע, ובלי ברכה.
(מח) פסול – דתו אין שם שופר עליו, כיוון שנסדק כולו.
סעיף ט
(מט) נסדק לרחבו – היינו סביב הקיפו, ובא על ידי נפילה או הכאה בחוזק.
(נ) במיעוטו כשר – ולא דמי לנסדק לאורכו דפסל בסעיף ח' לדעה ראשונה, משום דשם על ידי חוזק התקיעה יכול ליפקע יותר באורך, אבל לא ברוחב.
(נא) ברובו פסול אלא אם כן וכו' – דבזה אפילו חשבינן למיעוטא כמי שאינו וכמו דנכרת כולו, הלא על כל פנים נשאר שיעור תקיעה. ואותו העודף אין לחשבו כמו הוספה לפסול על ידי זה כל השופר, וכדלקמיה בסעיף יא, דלא מיקרי הוספה אלא כשהיה תחילה חתיכה אחרת; מה שאין כן כאן דלא נפרד מעולם.
(נב) נשאר מהסדק וכו' – ואם דיבקו בדבק, אפילו לא נשאר שיעור תקיעה נמי כשר, וכמו דמקילינן בסעיף ח' בנסדק באורכו כשדיבקו בדבק [אליה רבה ופרי מגדים].
ומכל מקום כשיש שופר אחר טוב יותר לתקוע בו (אחד, מפני דעת הסוברים לעיל בסעיף ח' דדבק לא מהני, דנחשב כאינו מינו; וגם לדעת ר' יהונתן, דדבק לא מהני במקום סדק).
(נג) לצד פיו – דווקא, שהרי רואין הנסדק כמאן דנכרת, ואם לא ישאר כשיעור לצד פיו, אם כן תוקע הוא בשופר שאין בו שיעור תקיעה.
(נד) דהיינו ארבעה גודלים – של אדם בינוני, ומודדים באמצע האגודל ולא בראש אגודל ששם מתקצר. והוא שיעור טפח.
(נה) אפילו אם מעכב את התקיעה – דלא גרע מניקב ולא נסתם, דמכשרינן לעיל אפילו בנשתנה קולו.
(נו) אפילו שלא לצד פיו – ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ, ואם כן יש הפסק בין פיו לשופר, לא חיישינן לזה דמין במינו אינו חוצץ ואין אנו רואין אותו כמו ניטל. ובשעת הדחק אפשר דיש לסמוך אסברא זו.
סעיף י
(נז) דיבק שברי שופרות – היינו אפילו לקח שברי שופרות שלמות בעיגולן ודיבקן, ואפילו דיבקן על ידי עצמן וכדלעיל סעיף ח, ואפילו אינו מעכב התקיעה.
(נח) אפילו אם יש וכו' – והוסיף עליו לנאותו שיהיה ארוך, או כדי שיתן קולו גדול מכמות שהיה, ואף על פי כן פסול. והטעם, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות.
סעיף יא
(נט) כל שהוא – היינו שהאריכוֹ, בין מצד הקצר ובין מצד הרחב, פסול, משום דשופר אחד אמר רחמנא וכו' וכמו בסעיף יו"ד.
סעיף יב
(ס) בין הפכו כדרך וכו' – והטעם, דכתיב "והעברת שופר תרועה", דרך העברה בעינן, דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים.
(סא) אלא שהרחיב וכו' – היינו על ידי רותחין. וגם כן הטעם דבעינן שיהא כדרך גדילתו, שהצד הקצר מול פה האדם.
(סב) במקום הרחב – פירוש, אפילו בשופר שעשוי כהוגן, והכל מטעם הנ"ל.
סעיף יג
(סג) היה ארוך וקיצרו וכו' – אין נפקא מינה באיזה צד, ואפילו נשתנה קולו על ידי זה. ואשמועינן דלא תימא דבעינן כל הקרן כמו שהיה, דרך גדילתו בראש האיל.
(סד) כשר – ואפילו היה בו פסול מתחילה, וקיצרו כדי להחזירו להכשרו, נמי מותר, וכדלעיל בסעיף ט.
סעיף יד
(סה) כמו גלד כשר – ואפילו נשתנה קולו מכמות שהיה, כיוון שאין השינוי בא מחמת דבר אחר אלא מצד עצמו של שופר, כל הקולות כשרין.
סעיף טו
(סו) לא הוציא זכרותו וכו' – דכשהוא מחובר בבהמה, עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו. וכשעושין שופר, מוציאין אותו מתוכו, וזה לא הוציאו, אלא נקב אותו מתחילתו ועד סופו.
(סז) כשר – ואפילו לכתחילה מותר לעשות כן, דמין במינו אינו חוצץ, ואין זה בכלל שתי שופרות, כיוון דהוא דבוק מתחילתו. ואין הכי נמי אם הוציאו ונקב בו והחזירו, דהוא פסול.
(סח) כגון שנקב בו פסול – דשופר הוא מלשון שפופרת שהיא חלולה, וכל שאינו חלול בטבעו לא מקרי שופר.
סעיף טז
(סט) ציפהו זהב וכו' – הוא לשון הברייתא, עד תיבת יש מפרשים.
(ע) היינו עובי השופר וכו' – רוצה לומר, דבעובי השופר למעלה יש שני חודין, אחד שנוטה לצד חלל השופר, ואחד שנוטה לצד חוץ. לפירוש הראשון מיקרי מקום הנחת הפה, היינו שציפהו לצד פנים; ופסולו, משום שהבל הקול נכנס לזהב. ושלא במקום הנחת הפה, היינו החוד הנוטה לצד חוץ סביב; ומחמת אותו המעט אין הקול משתנה, וכשר. אבל כל אורך השופר מצד חוץ הוא בכלל ציפהו זהב מבחוץ המוזכר בברייתא.
ולפירוש השני, כל אותו הקצה שלמעלה, מה שמכניס לתוך פיו, הכל נקרא מקום הנחת הפה; ושלא במקום הנחת הפה, היינו משהו סמוך לאותו מקום מבחוץ. וסבירא להו דמחמת אותו משהו גם כן אין דרך הקול להשתנות, אף שהוא על הדופן מבחוץ, ולכך סתמה הברייתא דכשר. ומן אותו מקום ולמטה עד סוף, מקרי ציפהו זהב מבחוץ, ותלוי באם נשתנה הקול. ואם ציפהו זהב בפנים, בכל גווני פסול, משום שהוא תוקע בזהב.
(עא) היינו כל אורך השופר וכו' – המחבר קיצר בזה, דמלשונו משמע דכל האורך חדא דינא אית ליה, וכשר אם ציפהו זהב. ובאמת זה אינו, דרק משהו הראשון הסמוך להעובי שמכניס לתוך פיו כשר, דמסתמא אין דרך להשתנות הקול בשביל אותו משהו; אבל משם ולמטה עד סוף השופר, אם ציפהו, תלוי באם נשתנה הקול מחמת זה.
סעיף יז
(עב) לא יפה הם עושים – דלפעמים משתנה הקול מעט בשביל זה.
(עג) אבל מותר וכו' – דאף אם ישתנה קולו מחמת זה, לית לן בה, כיוון שהוא מחמת עצמו, וכההיא דסעיף י"ד: גרדו מבפנים או מבחוץ וכו'.
סעיף יח
(עד) היינו הוסיף וכו' – רוצה לומר, ופסול בכל גווני, אף אם לא נשתנה הקול.
סעיף יט
(עה) ונפח בו וכו' – דבעינן שיהא פיו מדובק לשופר, וסימנו "אל חכך שופר" (הושע ח, א).
(עו) ותקע בו פסול – ויחזור ויתקע ויתקע שנית כדין, ובלי ברכה.
סעיף כ
(עז) עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי וכו' – דאז אמרינן שנשמע קול פנימי לבד.
(עח) רק שווה לחיצון וכו' – דאם הוא מעט קצר מן החיצון, לא יצא לכולי עלמא, דסוף סוף יוצא הקול מן שני שופרות.
(עט) ותוקע בפנימי יצא – וכתב הט"ז דגם המחבר מודה בזה, דמעיקר הדין אם שניהם שווים, דאז אפשר שישמעו קול הפנימי, דכשר. אלא משום דקשה לצמצם בשווים, דאפשר החיצון בולט מעט. ועל כן הצריך שיהיה ניכר הבליטה של הפנימי.
(פ) והוא שלא ישנה קולו – רוצה לומר, אפילו לא ישמע רק קול הפנימי, מכל מקום אפשר דהקול נשתנה על ידי שהחיצון ציפהו, נמצא הקול בא מכוח שני שופרות ופסול.
(פא) ואם לאו פסול – קאי אראש הסעיף, ורוצה לומר, אם אין הפנימי עודף – פסול, משום דרוח פיו דוחק בשניהם, והווי קול של שני שופרות, ושופר אחד אמר רחמנא. ומכל זה אנו למדין דאם תקע בשני שופרות ממש, דבוודאי לא יצא.
(פב) אין מחללין – משום דחילול יום טוב בעשה ולא תעשה, ושופר הוא רק עשה ואינו דוחה.
(פג) משום שבות – דחכמים השוו דבריהם לשל תורה, והעמידו דבריהם בשב ואל תעשה במקום עשה.
(פד) כיצד – והוא הדין שאין מביאין אותו מחוץ לתחום, ואין לילך חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר. והוא הדין כל איסור דרבנן, כגון נפל עליו גל אבנים, שאסור לטלטל האבנים כדי ליטלו. וכן אם צריך לתקן השופר בחתיכה וכדומה, דאסור על ידי עצמו[1] אפילו בכלי שאין דרך האומנים לתקן בו, דלא הוי בזה רק משום שבות, גם כן אסור.
(פה) ואינו שט על פני המים – ומטעם זה הוא הדין דאסור לעבור במברא שקורין פרא"ם או בספינה קטנה כדי להביא השופר או לתקוע שם. אכן אם אי אפשר בעניין אחר, דעת החיי אדם שמותר אם הגוי יעבירנה ואין הישראל מסייע כלל. ועיין בריש סימן תרל"ט מה שנכתוב בזה.
(פו) ועל ידי נכרי מותר דהוי – ולפי זה אפשר אפילו במקום שיש לו שופר, רק שאינו של איל, דמותר להביא על ידי נכרי שופר של איל, דמצווה באיל.
סעיף כב
(פז) מחוץ לתחום – היינו אפילו חוץ לשנים עשר מיל, דהוי דאורייתא לכמה פוסקים, ואם כן לדידהו אסור לומר לעכו"ם להביאו, דלא התירו בסעיף הקודם רק דבר שהוא מדרבנן. אפילו הכי אם הביאו אפילו בשביל ישראל, מותר לתקוע בו.
והטעם, שהרי דבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול, ואינו אסור אלא באכילה או בהנאה, דהיינו להשתמש בו, כמו שנתבאר בסימן תקט"ו. וזה שתוקע בו תקיעה של מצווה, אינה חשובה הנאה, כמו שכתב בסעיף ה'.
ומכל מקום אסור לטלטלו ברחוב העיר – שאינם מתוקנות המבואות שלה בצורת הפתח – חוץ לארבע אמות, כמבואר בסימן תקט"ו (דאי מתוקנות בעירובין כדין, נחשבת כבית ומותר לטלטל בכולה).
- ישראל ששלח שופר לעיר אחרת על ידי נכרי קודם ראש השנה, ונתעכב הנכרי והביא בראש השנה מחוץ לתחום, ובני העיר לא ידעו שישלחו להם שופר, אין לטלטלו ואף לתקוע בו, אם אפשר באחר. ובשעת הדחק יש להתיר. ומקור דין זה נתבאר בסוף סימן תקט"ו בהג"ה עיין שם במ"ב.
(פח) אם עשה נכרי וכו' – אפילו בשביל ישראל. ומיירי שעשה הנכרי מקרן שלו, דלא הוי מוקצה, דלא אסח דעתיה מניה. אבל מקרן של ישראל, אסור לטלטלו ואף לתקוע בו, דהא הוי מוקצה דנולד. ואפילו עשאו ביום א' דראש השנה, אסור גם ביום שני, כדין ביצה שנולדה בראשון דאסורה גם ביום שני.
ומכל מקום אם אין להם שופר אחר כלל, יש לסמוך על דעת הפוסקים דמתירין נולד ביום טוב ולתקוע בו, כדי שלא לבטל המצות עשה. ומותר לתקוע בו אף ביום שני. וכל זמן שאוחזו בידו, מותר לתקוע בו כל התקיעות כפי המנהג. אבל אם תקע התקיעות המחוייבין והניח השופר מידו, שוב אין לו לטלטל אותו כדי לתקוע בו תקיעות של מנהג [מטה אפרים].
כתבו האחרונים, דכל אותן השופרות שאמרנו שהם פסולים לתקוע בהם, הן פסולין בין ביום ראשון בין ביום שני.
סעיף כג
(פט) יכול ליתן וכו' – אף על גב דמתקנו בכך, כיוון דלא מינכרא מילתא דהוי עובדא דחול, שהרי מדיחין כלים ביום טוב, שרי.
(צ) מפני הכבוד – פירוש, מפני כבודו של מקום, שלא יהיו מצוות בזויות עליו. ולכן אפילו אם התוקע מוחל על זה, גם כן אסור [אחרונים].
הערות שוליים
- ^ פירוש, על ידי ישראל, אבל על ידי נכרי מותר. שער הציון.