שולחן ערוך אורח חיים תקפא א
שולחן ערוך אורח חיים · תקפא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים, מראש חודש אאלול ואילך בעד יום הכיפורים.
- הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא גמראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית. ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית. ועומדים באשמורת דלומר סליחות הביום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל ראש השנה שני (או) שלישי, אז מתחילין ומיום ראשון שבוע שלפניו (מנהגים).
זואבֵל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבית הכנסת לשמוע הסליחות, מלבד חבערב ראש השנה שמרבים סליחות, יכול האבל ליכנס לבית הכנסת (פסקי מהרי"א סי' קל"ג).
טוידקדקו לחזר אחר שליח ציבור יהיותר הגון והיותר גדול יאבתורה ובמעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים, יבושיהא בן שלושים שנים, גם יגשיהא נשוי (כל בו). מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל. אבל אם מתפלל בחוזקה, אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפילתו. ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו (הגהות מנהגים ישנים).
ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל ידכל היום (כל בו).
מפרשים
בטור הביא המדרש וכי ראשון הוא איכא למידק דהא שפיר ר"ל דראשון של חג קאמר כמו ביום ראשון שבתון ואי קשיא ליה גם שם כן לא מיתרץ בתירוצו שתי' בזה וב"י הביא בשם מהר"י דילאון שהל"ל בט"ו לחדש כיון שהיא מצו' זמנית ולענד"נ דלק"מ דכל מקום שנאמר ראשון היינו שיש אחריו שני או חשבון אחר כמ"ש רש"י בפ' בראשי' לפי סדר הפ' הל"ל ראשון וכן כאן בפסוק ביום הראשון שבתון הוי שפיר כיון שכתב אחריו וביום השמיני שבתון וכן בפ' בא ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי כו' וכן בראשון בארבעה עשר כו עד יום הא' ועשרי' כו' משא"כ כאן בפסוק ולקחת' לכם ביום הראשון כו' שאין שייכות לשום יום מהימי' שאחריו בעסק זה דמן התורה אין חיוב אלא ביום זה לבד ע"כ הוכרח לו' ראשון לחשבון עונו' ויש שייכות מצו' לולב לחשבון עונו' כדאי' במ"ר פ' אמור דאם גזל א' לולב ומברך עליו סניגור שלו נעש' קטיגור ע"כ שפיר קאמר ראשון לחשבון עונו' סמוך לתיבת לכם דדרשי' ולא גזול וא"כ מתישב שפיר ראשון שיש אחריו שני בעסק זה. עוד שם במוצאי יה"כ עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות. ק"ל טובא חדא ל"ל כל מה שזכר מענין המחילות שקודם י"כ ה"ל לתרץ בקיצור כיון שבי"כ נמחלו כל העונו' הוה ראשון לחשבון עונות ביום ט"ו. שנית כיון שאין עושין עונות מה היה לו להקב"ה לחשב דגם בראשון אין שייך חשבון אם אין עושין עונות ובמדרש עצמו אין שם באמת האי ואין עושין עונות וא"כ י"ל דה"ק אע"פ שעושין עונות אינם בכלל החשבון כיון שעוסקים בסוכ' כו' אלא דקשה לפ"ז למה באמת יהיה עדיף ההכנ' להמצו' של סוכה מן היום עצמו שמקיימין המצו' ועל הטור קשה טפי ממ"ש ונ"ל לתרץ אחר שנדקדק עוד במ"ש בי' ימים בינונים מתענים ומוותר להם ב' שלישי' למה אמר ב' שלישים והלא אינו מוותר כ"א שליש א' דהא כבר וויתר השליש הא' וכן במ"ש אח"כ מוותר להם הכל קשה טפי ונלע"ד דה"פ דבער"ה מוותר להם שליש א' דהיינו שאינו נמחל לגמרי אלא מעבירו מן החשבון ע"ד שאמר הכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות שפי' לא נמחל רק העבירו גם בגמ' דיומא אי' ועון עצמו אינו נמחק והיינו בתנאי דאם לא יזכו אח"כ לוותר השליש השני דהיינו שיעשו איזה עונו' ולא יבקשו תשובה גמורה יהי' נחשב גם השליש הא' מה שהעביר כבר והיה תלוי ועומד ובי' ימי תשובה נחשב גם השליש הא' עם השני ששניהם בהעברה עדיין ואינם נמחלי' לגמרי עד שבי"הכ נחשבים גם הב' שלישים הראשונים עם השליש האחרון וכדי שלא תטעה שבאותו פעם יהיה ה"ל בכלל העבר' ולא מחיל' לגמרי כמו בראשונים קמ"ל קרא דביום הראשון היינו ראשון לחשבון עונות כלומר שהראשונות נמחלו לגמרי לא דרך העברה ותלי' וזה נדע מדקרי לראשון חשבון עונות ולא בא למעט הימים שבין יה"כ לסוכות דהם א"צ מיעוט דמסתמא כיון שהם טרודים במצות כל היום אינם עושים עונו' משא"כ בראשון שאין שם טירדא כל היום בעשיית עסק מצות אלא אדרב' אוכלים ושותים ושמחים ושייך שם חטאים וחסדו של הש"י גבר עלינו שאז אין מתעורר מה שהי' תחל' כמו שהי' בשני חלקי' הראשוני' עם הקודמי' להם אלא בי"כ נמחל הכל לגמרי נמצ' ששפיר אמר המדרש מאי דאזל אזיל כו' כלומר שאין כאן העבר' על הראשונות אלא מחילה לגמרי ובזה מתורץ מ"ש ב"י דא"כ ער"ה חשוב כי"הכ שהרי בו מתכפר שליש כמו בי"הכ ודחק לתרץ דשליש הראשון קל להתכפר והשני קשה יותר ולפי מ"ש הכל ניחא דודאי יש ליה"כ מעלה יתירה מצד המחיל' כמ"ש וזה מפורש בפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו הורה בזה מעלת יה"כ טפי מכפרות הראשונו' דלא היו רק דרך העבר' ותלי' משא"כ ביום הזה לפני ה' תטהרו לגמרי מהראשונו' ומזה מוכח דאיכא כפרו' טפי מן י"כ אלא שי"כ הוא מעול' יותר מדאמר ביום הזה דוקא ובזה מתורץ קושי' הלבוש מנ"ל דאיכא כפרות טפי ופי' זה נ"ל כפתור ופרח לפע"ד:
(א*) מר"ח אלול. לפי דעת רש"י ותו' עלה משה ביום הראשון דר"ח שהוא ל' אב. וכתב רש"ל ומ"ה תוקעין ביום ראשון דר"ח עסי' תקס"ה מדין יחיד אם יאמר סליחו':
ואם חל ר"ה ב' ג' כו'. בלבוש נתן טעם שנוהגים להתענו' עשרה ימים עם י"כ ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה עד יה"כ שלא יוכלו להתענו' דהיינו ב' ימים ר"ה ושבת שובה ועי"כ לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו ביום א' בכל פעם. וכתב בלבוש שהש"ץ שמתפלל סליחות מתעטף בטלית ואינו מברך כדאיתא סי' י"ח בענין כסות לילה ול"נ תמוה דכיון דלהרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה כמ"ש סי' י"ח למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך לכך נ"ל דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה ובפרט בסליחות שאומר ויעבור ואי' בגמ' שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' אלא יקח טלית חבירו ובזה לא יעבור כלום כי כבר הוכחנו בהל' ציצית דאין לברך על טלית שאולה ואפי' למאן דפסק לברך שם היינו כששאלו כדי לצאת בו אבל כאן לא נתכוין אלא משום צניעות בעלמא כ"ע מודים דא"צ לברך כנ"ל נכון. עוד כתוב בלבוש כיון שאנו נוהגין בכל השנה בברכת התורה קודם שיאמר שום פסוק יש לנהוג כן גם באלו הימים שאומרים הרבה פסוקים קודם הסליחו' ולדלגו אח"כ כו' ועמ"ש ע"ז בסי' ו' שא"צ לדלגו אח"כ וע"כ לומר כן דאל"כ לא ימצא יום ש"ץ שיאמר אותם אחר הסליחות דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות:
מרוצה לקהל. כתב בס"ח סי' תשנ"ח דכל מצוה שאדם רגיל לעשותה ואינו עושה אותם נענש ע"ז מ"ה נוהגים להדר להתפלל התפלו' שהוא רגיל בה רק שלא יתפללו בחזק' וכ' בדינים הנזכר סוף תשוב' מהרי"ו אם א' אבל ב"מ וליכא דעדיף מיני' מותר להתפלל:
כתוב בלבוש מי שמתענ' ג' ימים רצופים מן מ"ש שלא יוכל להבדיל עד יום ד' יש לו לשמוע הבדלה ממי שמבדיל במ"ש אע"פ שהוא לא יטעום ול"נ אפי' מי שמתענה ב' ימים רצופים יעשה כן דמוטב לקיים המצו' בזמנה הראוי והטעימ' אינה מעכבת:
(א) באשמור': מפני שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות ובסוף הלילה שט בעה"ז והוא עת רצון (הגמ"נ) ועמ"ש סי' א':
(ב) מר"ח אלול ואילך: אבל בר"ח א"א סליחו' ותחנונים: כתב הח"ש ולבוש ומ"ב ושל"ה דיש להתחיל לתקוע מיום ראשון דר"ח אלול דאז הוי מ' יום שלפני יה"כ כמו שעלה משה בהר כדאיתא בטור וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ל וכתב דהנוהגים להתחיל ביום שני טעמייהו לתקוע ל' יום עם ב' ימים של ר"ה ול"נ דהטעם כמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ב בשם התנחומא דמשה עלה ביום שני דר"ח אלול רק שעברו' לאלול דהאי שתא וא"כ אין לזוז מהמנהג להתחיל ביום שני:
(ג) שבוע שלפניו: כדי שיוכלו להתענו' ד' ימים לפני ר"ה נגד ב' ימים דר"ה ושבת ועי"כ שאין מתענין ונ"ל דהמתענה בר"ה א"צ להתענות רק ב' ימים לפני ר"ה אף על גב שנהג כבר להתענו' דלא היתה כוונתו אלא לתשלומין ועכשיו שמתענה בר"ה א"צ תשלומין עמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסי"א:
צריך להתעטף בשעה שאומרים י"ג מדות (לבוש) עיין סי' י"ח וסימן מ"ו וסימן תקס"ה:
(ד) ואבל אסור כו': אבל תוך יב"ח אסור להתפלל בימים נוראים דהא דינם כרגלים לכל מילי וגם בנגינת קדיש דידהו אכן בדליכא חזן אחר שרי (מהרי"ל בתשוב' סי' קל"ו ד"מ מ"צ הגמ"נ ה' י"ה ועיין ביורה דעה ססי' שע"ו):
(ה) יכול האבל: וה"ה בעי"ה (כ"ה) ונ"ל דדוק' במקום שמרבי' בסליחו':
(ו) וידקדקו: נהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים שיודעים בצער הדור (ד"מ מרדכי רוקח), נהגו שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע אין ליתן המצוה לאחר כמ"ש סוף סימן קנ"ג וע' בזוהר:
(ז) כל היום: אפי' ערבית שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור (מ"צ) ונ"ל דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליאר צייט ויש קצת ראיה לזה ממ"ש סי' קע"ד ע"ש דאפי' איכא דעדיף מיניה הוא קודם ע"ש ועיין סוף סי' נ"ג ס"ך:
(א) באשמורת: דסוף הלילה הקב"ה שט בעה"ז והוא עת רצון הגמ"נ ועיין מ"ש סי"א.
(ב) מר"ח: אבל בר"ח אין אומרים סליחות ותחנונים. מגן אברהם.
(ג) לתקוע: יש מתחילין מיום ראשון דר"ח. ויש מתחילין מיום שני דר"ח ואין לשנות שום מנהג ע' מ"א.
(ד) סליחות: כשמתחילין סליחה אומרים או"א חוץ מסליחה המתחלת בשם.
(ה) שלפניו: כדי שיוכלו להתענות ד' ימים לפני ר"ה נגד שני ימים דר"ה ושבת וערב יה"כ שאין מתענין. ונראה לי דהמתענה בר"ה אין צריך להתענות רק ב' ימים לפני ר"ה אע"ג שנהג כבר להתענות דלא היתה כוונתו אלא לתשלומין ועכשיו שמתענה בר"ה א"צ תשלומין ועיין סי' תקס"ח ס"ק ח' וס"ק כ"א מש"ש. והטעם לד' ימים אלו דבר"ה נאמר ועשיתם שיעשה עצמו קרבן והקרבן צריך ביקור ד' ימים מפני המומין עט"ז:
כתב לבוש וש"ץ מתעטף בטלית. (וע"ל סי' מ"ח מ"ש שם) ואינו מברך. וט"ז כתב דלצאת ידי ספק ישאל טלית מחבירו דא"צ לברך על טלית שאולה: עוד כתב לבוש שיאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגו אח"כ. והט"ז כתב שא"צ לדלגו אח"כ דאל"כ לא ימצא שום ש"ץ שיאמר אותה אחר הסליחו' דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות ע"ש.
(ו) בערב ר"ה: וה"ה עיה"כ ודוקא במקום שמרבים בסליחות מ"א. ועיין ב"י וט"ז סי' קל"א דוידוי ותחנונים אין אומרים אצל אבל.
(ז) הגון: כתב של"ה צריך להיות הש"ץ ותוקע בעל תשוב' גמור ועש"ת ב"ע סימן ק"ז שאין ראוי שיהיה התוקע רווק ושאין לו הדרת פנים זקן וליכא טענות חזק' ברווק שהחזיק בתקיעות גם ילמוד בתחלה התפלות והתחינות וכוונות התקיעות ביותר. כ' הב"ח דפרנסים שראוים להתפלל היינו כשהן נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים על העם ובעו"ה בדור הזה וכו' וכדי לתקן פירצ' זו ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע ובפרט בקהילות קטנות ראוי לבטל מנהג זה ועיין תשובת חות יאיר סי' קכ"ו בענין תוקע שמבקש שכר הרבה כיצד ינהגו. כתב רמ"א ביורה דעה סי' שע"ו דאבלים לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט וכן בימים נוראים אסור והיכא דליכא עדיף מיניה כתב מהרי"ו דמותר להתפלל ובשאר ימים שאין אומרים תחנון מותר לאבל להתפלל אפילו ר"ח מנחה וערבית ע' סי' תרע"א בט"ז סעיף קטן ז'. ונהגו מי שהתחיל להתפלל או לתקוע אין ליתן המצוה לאחר כמ"ש סוף סימן נ"ג. ואם חלה הוא ביד הקהל להעמיד אחר ועיין סי' נ"ג מש"ש.
(ח) כל היום: אפי' ערבית שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור מ"צ ומטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליאר צייט. מ"א.
(א) אלול ואילך – אבל בראש חודש גופא אין אומרים סליחות ותחנונים. וכן הנוהגים לומר תהילים כל אלול עם תחנונים ויהי רצון, אין להתחיל בראש חודש [פמ"ג].
(ב) עד יום הכיפורים – ונוהגין במדינתינו מראש חודש אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור "לדוד ד' אורי" כו' (תהלים פרק כז) בוקר וערב, ואומרים אחריו קדיש. ואנו נוהגין לומר עד שמיני עצרת ועד בכלל. וביום שיש בו מוסף, אחר גמר תפילת שחרית קודם "אין כמוך". ובערב, אחר תפילת המנחה. ובמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה, בראש חודש יש להקדים מזמור "ברכי נפשי". וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפילת שחרית, ונוהגין גם כן לומר שיר של יום אחר תפילת שחרית, יש להקדים השיר של יום [אחרונים].
(ג) מראש חודש ואילך וכו' – יש מתחילין מיום ראשון דראש חודש, ויש מתחילין מיום שני דראש חודש, וכן כתב בסידור דרך החיים. ויש לתקוע בכל בוקר אחר התפילה. נוהגין בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך אחר התפילה, אומרים בציבור עשרה מזמורים. [וביהי רצון שלפני אמירתו יש לדלג תיבות "בהם שבעים שנה"]. וכיוון שאין אומרים ספר שלם, יש לומר "בזכות מזמורי תהילים שקראנו לפניך" וכו'.
- ואחר היהי רצון אומרים קדיש. ואם אין עשרה בשעת אמירת תהילים, וממתינין על אחד שישלים המנין, יש לשייר מזמור אחד, ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה, ויאמר קדיש.
- ובימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים, כדי לגמור התהילים פעם שלישית קודם יום הכיפורים [מטה אפרים].
(ד) לומר סליחות – ואף יחיד יוכל לומר אותם שאין בהם י"ג מידות. ובסליחה שנזכר י"ג מידות, ידלג אותן תיבות. וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום, כגון "מחי ומסי" וכו' ו"מרן די בשמיא" וכו', לא יאמר כשאין שם מניין עשרה [אליה רבה].
- כשמתחילין סליחות, אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו", חוץ מסליחה המתחלת בשם אחד משמותיו של הקב"ה.
- כתב אבודרהם: "ויקרא בשם ד'", יש להפסיק מעט בין "בשם" ובין "ד'".
- אם אין מניין בעת אמירת "אשרי", יאמר סליחות, וכשיבואו מניין יאמרו קדיש באמצע סליחות. ובאליה רבה כתב שיאמרו אחר כך שלושה פסוקים כשיש מניין. ואם היה מניין בתחילת אמירת הסליחות ולבסוף יצאו מקצתן, יש לומר דמכל מקום אומר קדיש אחר הסליחות, וכעין מה שנתבאר בסימן נ"ה [פמ"ג].
(ה) ביום ראשון שלפני ראש השנה – רוצה לומר, יום ראשון של השבוע שחל לפני ראש השנה.
(ו) מיום ראשון שבוע שלפניו – משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יום הכיפורים, ולעולם יחסרו ארבעה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שלא יוכלו להתענות, דהיינו שני ימים ראש השנה, ושבת שובה, וערב יום כיפור, לכך צריך להשלים ארבעה ימים קודם ראש השנה. וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה, תקנו יום ראשון בכל פעם.
- ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב: "והקרבתם עולה", ובראש השנה כתיב: "ועשיתם עולה", ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם.
- השליח ציבור מתעטף בטלית בשעה שאומרים י"ג מידות, אף שהוא קודם אור היום, אבל אז אינו מברך עליו, אף שהוא בגד המיוחד ליום, כיוון שלובשו בלילה ויש דעה דפטור אז מציצית, כדלעיל בסימן י"ח [לבוש].
- וט"ז השיג עליו, דלמה לו להכניס עצמו לדבר שיש בו ספק, ועל כן לא יטול אז טלית שלו, ולא טלית של קהל שהוא גם כן כשלו, אלא יקח טלית של חבירו, דבזה לכולי עלמא פטור מציצית, ויכוין שנוטלו רק לכבוד ולא לקנותו.
(ז) ואבֵל אסור וכו' – אבֵל תוך י"ב חודש על אביו ואמו [או תוך שלושים על שאר קרובים] אסור לעבור לפני התיבה בראש השנה ויום הכיפורים, דהא דינם כרגלים לכל מילי. אבל בימי הסליחות, אפילו בערב ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מותר. [ובדליכא חזן אחר, שרי אפילו בראש השנה ויום הכיפורים]. וכן בימים שאין אומרים תחנון, מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל, אבל מוסף לא יתפלל.
- והחיי אדם כתב, כמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפילו שחרית בראש חודש. אכן בדליכא אחר, לכולי עלמא מותר להתפלל אפילו מוסף.
(ח) בערב ראש השנה – והוא הדין בערב יום הכיפורים, במקום שמרבים בסליחות.
(ט) וידקדקו – נהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים שיודעים בצער הדור. והיינו דווקא כשהם נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים לעם .ובעוונותינו הרבים בדור הזה וכו'.
- וכדי לתקן פרצה זו, ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע.
(י) היותר הגון – וכל העוזרים ומסייעים לש"ץ שאינו הגון, כאלו גוזל טוב מן הקהל, ועתידים ליתן את הדין [ספר חסידים]. והיודע בעצמו שאינו בקי מאד ויודע לשמור אפילו משגגה, אין לו להכניס את עצמו בעבודת השם. ואם אינו ראוי והגון ובקי, אין ממתינין לו כשאר עונשים, אלא גובין לאלתר [אליה רבה].
(יא) בתורה ובמעשים – וראוי שיהיה הש"ץ והתוקע בעלי תשובה גמורה. גם ראוי שילמדו הכוונות מהתפילות והתקיעות, והוא מהזוהר.
- ונהגו שמי שהתחיל להתפלל או לתקוע, אפילו פעם אחת, אין ליתן המצווה לאחֵר. ואם חלה, הוא ביד הקהל להעמיד אחר. ומכל מקום כשחוזר לבריאותו, המצווה חוזרת אל הראשון.
- מי שבא בערכאות של גוים, אין ראוי להיות ש"ץ בראש השנה ויום הכיפורים, אלא אם כן עשה תשובה.
- אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפילה, לא יתפלל, אף על פי שיתפלל מי שאינו הגון.
(יב) שיהא בן שלושים – שאז ראוי בן לוי לעבודה, ותפילה הוא כנגד עבודה. וגם שאז ליבו נשבר ונדכה.
(יג) שיהא נשוי – דומיא דכהן גדול, שהיו מכינים לו אשה אחרת, ושתהיה לו אשה, לשומרו מן החטא.
- ופשוט, דאם מזדמן לו שנים, אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלושים, הבן תורה קודם.
(יד) כל היום – שחרית ומנחה, [שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור. ויש אומרים דאף ערבית שלפניו. אבל הערבית של היום שלאחריו אין שייך לו].
- וכתב המגן אברהם, דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליארצייט, דתפילה תליא ברצון הקהל. והאליה רבא מפקפק בזה, ודעתו דיארצייט יש לו להתפלל אם הוא מתענה, ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל. והובא דבריו בפרי מגדים.
(א) סעיף א: נוהגין לקום באשמורת וכו' — מפני שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות, ובסוף הלילה שט בעולם הזה והוא עת רצון. הגהות מיימוני. מגן אברהם ס"ק א. ועיין לעיל סימן א סוף אות י וסימן רלח אות ג ודו"ק.
(ב) שם: נוהגין לקום באשמורת וכו' — מקומות שנוהגין לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י"ג מידות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרים בערבית לקיצוץ ח"ו. תשובת הרמ"ז סימן ל', ברכי יוסף אות א', שערי תשובה על סעיף א', וכן כתבנו לעיל סימן קלא אות כו יעויין שם. ועוד עיין לעיל סימן רלז אות ח.
(ג) היושב בבית הכנסת שנוהגין לומר סליחות בערבית ישב וידום וליכא משום "לא תתגודדו". ואי בעי לימא מזמורים וכיוצא. אך הוידוי יוכל לאומרו, מלבד במוצאי שבת שאסור לאומרו עד שיעבור חצות לילה, שעדיין יש קדושת שבת, דכך קיבלנו משם האר"י זצ"ל. הרמ"ז בתשובה הנזכרת, ברכי יוסף אות ב', שערי תשובה שם, וכן כתבנו לעיל סימן קלא אות יד יעויין שם. ומיהו מה שכתב: ואי בעי לימא מזמורים, עיין לעיל סימן רלז אות ט שכתבנו בשם האר"י ז"ל שאין ראוי לקרוא מקרא בלילה, יעויין שם, ועל כן יש ללמוד תורה שבעל פה.
(ד) מי שקם באשמורת וכבר הציבור אומרים סליחות ואין פנאי לומר תיקון חצות וסליחות וצריך לבטל אחד מהם, טוב שיאמר תיקון חצות כסדר האר"י זצ"ל והוא עיקר גדול יותר ויותר מהסליחות. הרמ"ז בתשובה כתב יד, ברכי יוסף אות ג, שערי תשובה שם. ועתה נדפס באגרות הרמ"ז סימן ט"ז. מחזיק ברכה אות א. וכבר כתבנו זה לעיל גם כן בסימן א אות טז בשם כמה אחרונים, יעויין שם.
(ה) סליחות ותחנונים וכו' צריך לאומרם בנחת ובמתון ובכוונה, ואסור להזכיר י"ג מדות שלא בכוונה. מהר"ש שער אריה בחידושים כתב יד, ברכי יוסף אות ד, שערי תשובה שם.
(ו) מה שנהגו קצת לומר "עננו אבינו" וכו' "עשה למען שמך" וכו' במהירות גדול, יש לבטל מנהגם. הרמ"ז ומהר"ר ישראל שלמה לינגו בתשובה כתב יד, ברכי יוסף אות ה'.
(ז) יותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד. הרב טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות ובחיבורים, ובחודש אלול היו מניחין קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. ברכי יוסף אות ו', שערי תשובה שם. ויש נוהגין ללמוד התיקונים של הזוהר בימים אלו, דהיינו להתחיל בראש חודש אלול ולסיים ביום הכיפורים.
(ח) הנוהגים ליפול על פניהם באשמורת יש להם על מה שיסמוכו. הרב הלבוש סימן קל"א, והרב מעבר יבק פרק א' ממאמר ד', והרמ"ז בתשובה כתב־יד. ברכי יוסף אות ז'.
(ט) יש נוהגים להתענות ביום ראשון של סליחות. ויותר טוב להרבות המעשים טובים ובתשובה, ולא להחמיר על הציבור. מהר"ש שער אריה בחי' כתב־יד ומהר"י לינגו בכתב־יד. ברכי יוסף אות ח'.
(י) יש נוהגין למכור מי יהיה ש"ץ בסליחות, ולאו שפיר עבדי, דצריך ש"ץ הגון מאד. ברכי יוסף אות ט'. שלמי ציבור בשלמי חגיגה דף ש"ג ע"ד.
(יא) יש מקומות נוהגין מראש חודש אלול, שאחר מנחה מכריז השמש: "שובו בנים שובבים"; ומנהג יפה הוא. ברכי יוסף אות יו"ד. שערי תשובה שם. מטה אפרים אות ז.
(יב) ומה שנוהגין לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יום הכיפורים, הוא על פי מה שכתוב בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ט ע"ב, דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ישאר בנידויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפילתו, יעו"ש. ועל כן נוהגין לעשות התרה וליזהר מכאן ואילך בכל ענייניו שלא יתחייב חס ושלום נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, ואין נשמעת תפילתו בראש השנה וביום הכיפורים. והגם דבכל זמן צריך ליזהר, מכל מקום בימים אלו הוא יותר קשה. וחסידי בית אל יכב"ץ אשר בעיר קדשנו ירושת"ו נוהגין לעשות התרה בכל ערב שבת בכל השנה, ומנהג יפה הוא. ועיין לקמן #כהח יט.
(יג) שם: מראש חודש אלול ואילך וכו', הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו' — דאיתא בפרקי ר' אליעזר סימן מו: בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "עלה אלי ההרה"; והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד בעבודה זרה; והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר, שנאמר: "עלה אלהים בתרועה" וכו'. ולכן התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, שנאמר: "אם יתקע שופר" וכו', וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל, עכ"ל פרקי ר' אליעזר שהביא הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה והטור, אלא שיש תוספת ממה דאיתא הגירסא שלפנינו. וכתב שם הרא"ש: וכן נהגו באשכנז לתקוע כל חודש אלול בוקר וערב אחר התפילה. וכן כתב הטור, אלא שכתב הטור דיש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך. וזהו שכתב השולחן ערוך: נוהגין לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול וכו'. ומה שכתב הרב בהגהה: ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו', הוא על פי מה שכתבו הרא"ש והטור. ומיהו הנוהגים כדברי השולחן ערוך, יש נוהגין לתקוע גם כן בסליחות באמרם י"ג מידות וגם קודם תתקבל, כדי לקיים דברי הכל.
(יד) שם: מראש חודש אלול ואילך וכו' — לפי שאותם הימים היו ארבעים יום אחרונים שעלה משה למרום להביא לוחות שניות, והיו ימי רצון, ונמצאו כלים ביום הכפורים, ובו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו למשה: סלחתי כדברך. ולכך הוקבע אותו היום למחילה ולסליחה, כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת עקב על פסוק "ואתנפל לפני ה' כראשונה", יעו"ש. ועוד יש לומר הטעם לארבעים יום, כדי לתקן ארבעים יום דמרגלים ויום ארבעים שעשו את העגל וארבעים יום דיצירת הוולד וארבע יודי"ן דשם ע"ב וארבע עולמות אבי"ע אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, שכל אחד כלול מעשר:
(טו) שם: מראש חודש אלול ואילך וכו' — אבל בראש חודש אין אומרים סליחות ותחנונים. הרמ"ע מפאנו סימן ע"ט. כנסת הגדולה בהגהות הטור. מגן אברהם ס"ק ב. עטרת זקנים. אליה רבה אות ו. מטה אפרים אות י"א. וכתב הרב נזירות שמשון, דיש לקרות ביום שני דראש חודש אלול סימן א דנבואת חגי עד סימן ב'. רוח חיים אות ה. והטעם, לפי שאותה נבואה נאמרה באותו יום, ויש מצוה לקרותה באותו היום כמו שכתבנו לעיל סימן תכט אות ו, יעו"ש:
(טז) שם הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו' — ומנהג האר"י ז"ל לומר סליחות כבני ספרד מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, והיה אומר מלה במלה עם הציבור, כמו שכתב בשער הכוונות דף פ"ט ע"ד ופרי עץ חיים שער כ"ד פרק א' ונגיד ומצוה:
(טוב) שם בהגה: אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע וכו' — כתב החכמת שלמה ולבוש ומשאת בנימין ושל"ה, דיש להתחיל לתקוע מיום ראשון דראש חודש אלול, דאז הוי ארבעים יום שלפני יום הכיפורים כמו שעלה משה בהר, כדאיתא בטור. וכן כתב מטה משה בשם מהרי"ל. וכתב, דהנוהגין להתחיל ביום שני טעמייהו לתקוע שלשים יום עם שני ימים של ראש השנה. ולי נראה דהטעם כמו שכתבו התוספות בבבא קמא דף פ"ב בשם התנחומא, דמשה עלה ביום שני דראש חודש אלול, רק שעברוהו לאלול דהאי שתא, ואם כן אין לזוז מהמנהג להתחיל ביום שני. מגן אברהם ס"ק ב. ורוצה לומר, אף הנוהגין להתחיל לתקוע ביום שני אין לזוז ממנהגם, כי יש להם סמך. וכן כתב אשל אברהם אות ב, דכל מקום לפי מנהגו. וכן כתב חיי אדם כלל קל"ח אות א דיש מתחילין מיום ראשון דראש חודש ויש מיום שני. וכן כתב מטה אפרים אות ז, משנה ברורה אות ג:
(חי) משנכנס אלול, כשכותב אדם איגרת לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה תכתב ותחתם. דרשות מהרי"ל הלכות ימים נוראים, אליה רבה אות א, מטה אפרים אות ט:
(יט) יש נוהגין לעשות התרת נדרים באלול. והרמז, לא יחל דברו ככל סופי תיבות אלול. הרב שפתי כהן על התורה סוף פרשת מטות, ברכי יוסף אות כ"א, שערי תשובה שם. ולכן נוהגין לעשות התרה בערב ראש השנה. וכבר כתבנו לעיל אות י"ב דיש נוהגין גם כן לעשות ארבעים יום קודם ראש השנה, יעו"ש. ועיין לקמן אות צ"ט:
(ך) ומה שיש כתוב בנוסח ההתרה: "בצרוף וברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה" וכו', חסידי בית אל יכב"ץ אין נוהגין לומר נוסח זה, לפי שאינו מן הכבוד; אלא אומרים רק "ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה" וכו'. ולכתחילה משתדלין להיות עשרה המתירין, דחיישינן שמא יש אחד שנדר בחלום או שנידוהו בחלום דצריך עשרה, כמו שכתוב ביורה דעה סימן ר"י סעיף ב' וסימן של"ד סעיף ל"ה, יעו"ש. ואם לא אפשר, אז עושין בשלשה. ונוסח ההתרה עיין להרב חיד"א בספרו מורה באצבע בקונטרס צפורן שמיר סימן י"ב, וגם כתוב עתה בסידורים:
(כא) בכ"ה אלול נברא העולם. וטוב ללמוד פרשת בראשית עד "יום אחד", וכן בכל יום, עד שביום ראש השנה ילמוד פרשת יום הששי, שבו נברא האדם. מהר"ר ישראל לינגו בכתב יד משם ספר מספרים תהלות ה', ברכי יוסף אות י"ט, אלף למטה אות ב. והמנהג דביום כ"ד באלול קורין בפרשת וישלח "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" וכו' עד "בת מי זהב", דבהם נרמזו בחינת שבעה מלכים שהיו קודם ששה ימי בראשית כמבואר בעץ חיים, והם בסוד מה שאמרו ז"ל שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן, והתחלתן היה בי"ז באלול וגמרם ביום כ"ד, וביום כ"ה התחילו ששה ימי בראשית, כמו שכתב בפתח עינים ריש כוונות ראש השנה יעו"ש. ועל כן המנהג דביום כ"ד קורים "ואלה המלכים" וכו', וביום כ"ה מתחילין לקרות בששת ימי בראשית, בכל יום פרשה אחת עד יום ראש השנה, שבו קורין פרשת ביום הששי ופרשת ויכולו:
(כב) נוהגים בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך אחר התפילה, אומרים בציבור עשרה מזמורים תהילים, ומתכוונים לגמור כל התהילים שתי פעמים קודם ראש השנה, והוא עולה כמנין כפר. וביהי רצון שלפני אמירת תהילים לא יאמר "עד מלאת ימי שנותינו שבעים שנה" (כי אולי שהקדוש ברוך הוא יגזור לו יותר. אלף למטה שם). וביהי רצון שאחר התהילים, כיון שאין אומרים ספר שלם, יש לומר "בזכות מזמורי תהילים שקרינו לפניך ובזכות פסוקיהם" וכו'. ואחר היהי רצון אומרים קדיש. ואם אין עשרה באמירת תהילים, יש לשייר מזמור אחד ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה ויאמרו קדיש. ובימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים בכל יום, כדי לגמור כל התהילים פעם שלישית קודם יום הכיפורים. מטה אפרים אות ח, משנה ברורה אות ג:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.