שולחן ערוך אורח חיים תקנב ז

נהגו לישב ^יזעל גבי ^חקרקע בסעודה המפסקת. (^יחואין צריך לחלוץ מנעליו) (הגהות מיימוני ורמב"ם פ"ז וב"י):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

בטור הביא דעת ראבי"ה דמ"ש בגמ' בעט"ב לא יאכל בשר שהוא כשלמים הטעם משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליהם זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה כו' וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצקים י"ח בנדרים וכו' אבל לא בעופות לפי שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי דבסעודה המפסקת שרי וכ' הטור ע"ז נראה דאע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרי' לא נברא היין אלא לנחם אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה אסור אפי' עופות כמו בשר עכ"ל והא דהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים הטעם דמתבטל טעמו ואין בו מאכל טוב ולכאור' י"ל אמ"ש ראבי"ה דבן סורר פטור אם אוכל בשר שאינו כשלמים דהיינו אחר ב' ימים ולילה א' דהא בפ' בן סורר אמרי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר תנן התם עט"ב לא יאכל בשר כו' אבל אוכל בשר מליח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כ"ז שהוא כשלמי' הכא מאי התם בט"ב משום שמח' הוא כ"ז שהוא כשלמים נמי איכא ביה שמחה הכא בבן סורר משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך פרש"י משעבר לילה מפיג טעמו ולא חשיב משמע לפי המסקנא דבן סורר פטור אפי' בפחות משיעור שלמים וצ"ל דראבי"ה מפרש הגמ' דאין כאן מסקנא אלא הכל מדברי הבעיין דאמר הכא מאי מי נימא דהתם הטעם משום שמחה כו' ובבן סורר נמי אזלי' בתר שמח' דאז ממשיך בתריה או לא נימא הכי אלא בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה אלא בתר המשכה לחוד והאבעי' לא נפשטה וע"כ לא נקט ראבי"ה רק הדבר הפשוט בלי ספק דביותר משיעור שלמים פשיטא דפטור והטעם משום דלית ביה שמחה וש"מ דבעט"ב מותר בזה כן נ"ל פשוט ומו"ח ז"ל דחק בחנם לתרץ הגמ' אליבא דראבי"ה וק"ל על הטור דפירש הטעם בט"ב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמרא זו אמרי' בפי' דהטעם משום שמחה בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה א' כמ"ש לענין בן סורר לחד צד ולפי פי' הטור היה להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וי"ל דהטור מפרש דה"ק התם בט"ב הטעם אף משום שמחה פי' דתרי ביטול טעם ישנן א' הוא ביטול גדול דהיינו אחר שיעור שלמים והב' ביטול קטן שהוא אף בלילה א' וע"ז אמר בגמ' התם משום שמחה פי' דבט"ב אין איסור [היתר] אלא אחר שיעור שלמי' ויש תרתי לטיבותא דהיינו שאין שם שמחה ויש ביטול גדול אבל בחד לטיבותא אסור מה שאין כן בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה כלל אלא בתר טעם לחוד וע"כ מותר אפי' בביטול קטן נמצא דכל שיש חד צד דהיינו שמחה לחוד אף שיש ביטול טעם קטן אזלינן לחומרא כיון שיש עכ"פ טעם ויש שמח' ע"כ אסור בט"ב תוך שיעור שלמים וכאן בבשר עוף יש טעם ואין שמחה אזלי' ג"כ לחומרא ואין היתר אלא באין שמחה ואין טעם דהיינו בשר אחר שיעור שלמים דיש ביטול גדול נמצאו דברי הטור נכונים. ואף שאין נ"מ לדידן דאסו' לנו כל בשר מ"מ יש נ"מ דלטעם הטור דאזלי' גם בתר טעם ובעי' שלא ישתה וישכח חורבן הבית ע"כ אסור בסעודה המפסקת אפילו בשתית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף אף שאין בהם שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש וזה ע"כ אסור לדעת הטור כנלע"ד וכן ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"א אוסר אפילו שכר כל שאינו רגיל בכל סעודה בשכר או שהוא אדם חלש:

(א) וא"צ לחלוץ מנעליו. והא דבעינן ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא משום שתהא סעודה עניה ושפילה דאין ניכר השפלות אלא בזה דהא לדידן כל השנה אין אוכלין בהיסבה ואותה הסעודה הוה כמו אנינות קודם קבירת המת שעדיין אין אבילות:

מגן אברהם

עריכה

(ז) ע"ג קרקע: דאונן אינו מיסב ואוכל ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג הקרקע (ת"ה):

(ח) וא"צ לחלוץ: דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבין בקרקע היינו כדי שתהא הסעוד' שפילה (ת"ה) ולכן נ"ל דמות' לישב אחר הסעודה על הספסל:

באר היטב

עריכה

(ח) קרקע: ואחר הסעודה מותר ליישב על הכסא דאין אבילות עד הלילה. מ"א.

משנה ברורה

עריכה

(יז) על גבי קרקע – כדי שתהא הסעודה שפלה. ובמקום שמנהגן לאכול בהסיבה, היה ההיכר אם היו אוכלין עתה שלא בהסיבה. ולדידן, שכל השנה אוכלין שלא בהסיבה, אין ניכר השפלות אלא בזה. ומכל מקום, אם הוא אדם חלוש, יוכל להניח כר תחתיו:

(יח) ואין צריך לחלוץ – דאין אבילות נוהג עד הלילה. ומטעם זה מותר לישב אחר הסעודה על הספסל:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}