שולחן ערוך אורח חיים תקמה א

אסור לכתוב בחול המועד ואפילו להגיה אות אחת בספר אסור:

הגה: ולצורך רבים יש אוסרים כל שאינו לצורך המועד (תרומת הדשן סימן פ"ה) ויש מתירין (כל בו ובית יוסף). ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן:

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

ואפי' להגיה אות א'. לפי שאין זה צורך המועד לא מיקרי צרכי רבים כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו ועמ"ש בסי' שלפני זה:

ולצורך רבים יש אוסרים. הוא דעת ת"ה סי' פ"ה בדין ציבור המבקשים לשלוח אחר ש"ץ וצריכים לכתוב בח"ה דאסור וראייה מביא מהא דכ' בא"ז אין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים אלמא אפי' צרכי רבים אין כותבין במועד והא דשרינן לכתוב גיטי נשים ושחרורי עבדים הנזכר בסעיף ה' צ"ל דהני בכלל מעשה ב"ד. וספר העזרה י"ל דלא היה צריך לקרות במועד כו' וכתיבה מעשה אומן כדמוכח במיימון שכ' שהתירו לחכמים לכתוב שאילת שלום וחשבונות מפני שאין אדם מקפיד על כתיבתו והרי הוא כמעשה הדיוט משמע שאסרו חכמים משום דמעשה אומן הוא עכ"ל וכ' ב"י ע"ז שאינו מחוור דמשמע ודאי דלא הוה כתיבה מלאכת אומן אלא בס"ת תפילין ומזוזות אבל כתיבת אגרת ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ם עכ"ל. וא"כ משמע דלהב"י מותר אפי' בכתב של ס"ת שאנו קורים כתיבה מרובע וההיתר הוא דאין מדקדקים לכתוב אותן האותיות כתיקונן כיון שאינן אלא לצורך אגרות וע"כ מ"ש רמ"א ע"ז ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעש' אומן אינו מובן לי דהא על כ' משיט"א קאמר שאנו נוהגים בו וא"כ לא קאי על הגהת ספרים דנקט הש"ע דהם כתיבה מרובע אלא אשאר כתבים קאמ' דנהגו בו להקל וזה אינו דהא בסעיף ה' אמר שנהגו להחמיר בו בשאילת שלום ואי על כתיבה מרובע קאמר דמקילין בו בכתב שלנו שאינו מתוקן כ"כ כמו בכתיבת ס"ת ותפילין ובזה אין שייך נהגו להקל דודאי לא נהגו להקל כלל בכת' ס"ת ותפילין להגיה בהם בח"ה וצ"ל דקאי על המוזכר בת"ה לענין כתב הצורך לקהל לשלוח אחר ש"ץ וכיוצ' בו ואינו לצורך המועד ובאמת גם בזה אין היתר ברור אפי' בכתב משיט"א שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה. כ' ב"י ע"ז ואין זה ברור בעיני ע"כ כ' רמ"א מצד המנהג להקל בזה וע' בס"ה:

מגן אברהם

עריכה

(א) ולצורך רבים: גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים (רש"ך ח"א קי"ג):

(ב) יש אוסרים: דהוי מעשה אומן ויש מתירין דס"ל דלא הוה מעשה אומן אלא כתיבה סת"ם אבל איגרות לא הוי מעשה אומן:

(ג) בכתב שלנו: שאינו מעשה אומן היינו משיט"א שלכ"ע אינו מעש' אומן וכ"כ הב"ח עס"ה:

באר היטב

עריכה

(א) רבים: גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים רש"ך ח"א סימן קי"ג:
וכתב המ"א וכל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו לכך. ובשכנה"ג נסתפק אם מותר לשרטט ע"ש.

(ב) שלנו: היינו משיט"א. מ"א.

משנה ברורה

עריכה

(א) ואפילו להגיה וכו' - לפי שאין זה צורך המועד ולא מקרי צרכי רבים כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו. ואפילו מצא טעות במועד אסור:

(ב) אות אחת - כגון לעשות מרי"ש דלי"ת וכה"ג אבל להפריד תיבות דבוקים או אות שהיה רישומו ניכר שרי להעביר עליו קולמוס. וס"ת שהיה חסר תפירה בעמודים יבקשו איש שאין לו מה יאכל ויתפרנו:

(ג) ולצורך רבים וכו' - לא קאי אהגהת ספרים הנ"ל דשם בודאי הוא מעשה אומן ואסור לכו"ע אף שהוא צורך רבים כל שאינו לצורך המועד אלא קאי אסתם כתיבה שהוא לצורך רבים:

(ד) יש אוסרים - ס"ל דסתם כתיבה מעשה אומן הוא והיש מתירין ס"ל דכל כתיבה זולת ספרים תו"מ אפילו כתיבה מרובע הוי כמעשה הדיוט שאין אדם מקפיד לכתוב אותן כתיקונן כ"כ:

(ה) בכתב שלנו וכו' - היינו בכתב משיט"א דנקטינן לדינא שזה הכתב אינו מעשה אומן ועיין ס"ה דמבואר שם דאף בזה הכתב נהגו להחמיר לשנות מ"מ בענינינו שהוא צרכי רבים א"צ לשנות:

ביאור הלכה

עריכה

(*) ואפילו להגיה: הנה אף שמקור דין זה הוא מהמשנה [דף י"ח] ושם מיירי לענין ס"ת באמת כלל המחבר בזה אף ספר אחר כגון ספרי מקרא וגמרא וכה"ג אם לא שהוא ספר שצריך עתה ללמוד בו ובלא הגהתו לא יוכל ללמוד בו וכדלקמיה בס"ב:

(*) ולצורך רבים יש אוסרים וכו': עיין מ"ב מה שפירשנו דברי הרמ"א והוא ע"פ הט"ז ומ"א וש"א ועיין בביאור הגר"א שהוא מפרש ג"כ כאופן זה מתחלה אכן בסוף כתב מדכתב בהג"ה הדין זה כאן משמע דאכתיבת ספרים קאי והוא דברי כל בו והחולקים הוא הב"י דהכל בו כתב נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר יו"ט לא יהיה לו פנאי ע"ז עכ"ל וכתב הב"י ונ"ל דלצורך רבים קאמר ושרו ליה מדין צרכי רבים דאפילו במכוין לעשותן במועד שרי כמו שנתבאר בסימן תקמ"ד אלא דהתם לא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן עכ"ל ב"י וזש"כ ונהגו להקל כו' עכ"ל הגר"א והנה מלשון הרמ"א וכן מהב"י משמע דהכל בו מיקל אפילו במעשה אומן ולכאורה הוא תמוה מאד דאמאי התיר בכתיבת ספרים דהוא מעשה אומן וגם במאי מיירי הרמ"א שהקיל בכתב שלנו הלא כתיבת ס"ת הוא מעשה אומן. אכן עיינתי בכל בו בפנים וראיתי שהביא שם מתחלה דעת הראב"ד על המשנה דאין כותבין ספרים תו"מ דלאחרים בטובה [היינו בלא שכר] שרי מזה מוכח בפשיטות דדעת הראב"ד הוא כדעת הטור וש"פ לענין תו"מ דפסקו דלאחרים בטובה שרי והיינו כדעת ר"מ שם בגמרא וס"ל דר' יוסי לאקולי אתי ולא פליג על ר"מ בזה וה"ה בס"ת וזהו ג"כ דעת הכל בו אכן בזה מיקל הכל בו יותר מדעת הטור דלהטור אינו מותר רק בשביל מועד גופא וכמו שמוכח בדבריו ולהכל בו יהיה מותר גם בשביל אחר המועד [ולדידיה יהיה אתי שפיר טפי לשון הברייתא דכי היכי דמה דקאמר ר"מ כותב אדם תו"מ לעצמו היינו אף בשביל אחר המועד לדעת הרבה פוסקים כן מה שסיים אח"כ ולאחרים בטובה הוא ג"כ באופן זה] והיינו מטעם שמא לא יהיה לו אחר המועד פנאי ע"ז וס"ל דאף דבעלמא לא שרינן בצורכי רבים ואינו לצורך המועד במעשה אומן הכא בתו"מ וכן בס"ת דהוא דבר מצוה מקילינן אפילו מעשה אומן והב"י חולק עליו בזה ומה שסיים הרמ"א ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן ר"ל דמנהג העולם להחמיר כדעת הב"י ומקילים רק בכתב שלנו ור"ל שלא בכתיבת ס"ת רק בכתיבת שאר ספרים או בתיקונן לצורך רבים ובכתב משיט"א. ודע דאף לדברי הגר"א שמפרש דאכתיבת ספרים קאי מ"מ גם הוא מודה דאף בשאר צרכי רבים יש להקל בכתב שלנו כמו שכתב בעצמו שם עיי"ש:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}