ביאור הלכה על אורח חיים תקמה

סעיף א עריכה

(*) ואפילו להגיה:    הנה אף שמקור דין זה הוא מהמשנה [דף י"ח] ושם מיירי לענין ס"ת באמת כלל המחבר בזה אף ספר אחר כגון ספרי מקרא וגמרא וכה"ג אם לא שהוא ספר שצריך עתה ללמוד בו ובלא הגהתו לא יוכל ללמוד בו וכדלקמיה בס"ב:

(*) ולצורך רבים יש אוסרים וכו':    עיין מ"ב מה שפירשנו דברי הרמ"א והוא ע"פ הט"ז ומ"א וש"א ועיין בביאור הגר"א שהוא מפרש ג"כ כאופן זה מתחלה אכן בסוף כתב מדכתב בהג"ה הדין זה כאן משמע דאכתיבת ספרים קאי והוא דברי כל בו והחולקים הוא הב"י דהכל בו כתב נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר יו"ט לא יהיה לו פנאי ע"ז עכ"ל וכתב הב"י ונ"ל דלצורך רבים קאמר ושרו ליה מדין צרכי רבים דאפילו במכוין לעשותן במועד שרי כמו שנתבאר בסימן תקמ"ד אלא דהתם לא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן עכ"ל ב"י וזש"כ ונהגו להקל כו' עכ"ל הגר"א והנה מלשון הרמ"א וכן מהב"י משמע דהכל בו מיקל אפילו במעשה אומן ולכאורה הוא תמוה מאד דאמאי התיר בכתיבת ספרים דהוא מעשה אומן וגם במאי מיירי הרמ"א שהקיל בכתב שלנו הלא כתיבת ס"ת הוא מעשה אומן. אכן עיינתי בכל בו בפנים וראיתי שהביא שם מתחלה דעת הראב"ד על המשנה דאין כותבין ספרים תו"מ דלאחרים בטובה [היינו בלא שכר] שרי מזה מוכח בפשיטות דדעת הראב"ד הוא כדעת הטור וש"פ לענין תו"מ דפסקו דלאחרים בטובה שרי והיינו כדעת ר"מ שם בגמרא וס"ל דר' יוסי לאקולי אתי ולא פליג על ר"מ בזה וה"ה בס"ת וזהו ג"כ דעת הכל בו אכן בזה מיקל הכל בו יותר מדעת הטור דלהטור אינו מותר רק בשביל מועד גופא וכמו שמוכח בדבריו ולהכל בו יהיה מותר גם בשביל אחר המועד [ולדידיה יהיה אתי שפיר טפי לשון הברייתא דכי היכי דמה דקאמר ר"מ כותב אדם תו"מ לעצמו היינו אף בשביל אחר המועד לדעת הרבה פוסקים כן מה שסיים אח"כ ולאחרים בטובה הוא ג"כ באופן זה] והיינו מטעם שמא לא יהיה לו אחר המועד פנאי ע"ז וס"ל דאף דבעלמא לא שרינן בצורכי רבים ואינו לצורך המועד במעשה אומן הכא בתו"מ וכן בס"ת דהוא דבר מצוה מקילינן אפילו מעשה אומן והב"י חולק עליו בזה ומה שסיים הרמ"א ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן ר"ל דמנהג העולם להחמיר כדעת הב"י ומקילים רק בכתב שלנו ור"ל שלא בכתיבת ס"ת רק בכתיבת שאר ספרים או בתיקונן לצורך רבים ובכתב משיט"א. ודע דאף לדברי הגר"א שמפרש דאכתיבת ספרים קאי מ"מ גם הוא מודה דאף בשאר צרכי רבים יש להקל בכתב שלנו כמו שכתב בעצמו שם עיי"ש:

סעיף ב עריכה

(*) שאם אין להם ספר תורה כשר:    נראה דה"ה אם יש בביהמ"ד ספר כשר אך שדרכם להתפלל תמיד בעזרה של ביהמ"ד במנין בפ"ע ונפסל הס"ת שלהם ע"י איזה קלקול ובביה"ד יש רק ספר אחד שנצרך לעצמם מותרים לתקנו בחוה"מ:

(*) דצורך המועד הוא וכו':    עיין בביאור הגר"א סימן תקמ"ד שכתב דלפי דברי הרשב"א שהובא שם בהג"ה נדחה זה הדין והפמ"ג באות ה' נתקשה ג"כ בזה ומיישב קצת. ונ"ל עוד לומר דגם להגר"א יהיה מותר ספרי מקרא וגמרא להגיהם כדי ללמוד בהם דהוי דבר האבד וכמו שכתב המחבר:

סעיף ג עריכה

(*) לעצמו:    ואפילו דיעבד אם כיון מלאכתו במועד אין לקנסו וכן באין לו מה יאכל שכותב בשביל אחר וכן לפי מה שהגיה הרמ"א שכותב במועד בשביל אחר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח בכלם אין לקנסו בכל גווני ושרי לכתוב כיון דדבר מצוה הוא [מ"א בסק"י ע"ש] וה"ה לענין טוייה כמש"כ בב"י:

(*) ואם אין לו מה יאכל:    ל"ד בענין זה דה"ה בשאר מלאכות אם אין לפועל מה יאכל מותר לו לעשות כדי פרנסתו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט הלכה כ"ד ושם מודה הרא"ש והטור להרמב"ם דדוקא באין לו מה יאכל ועיין לעיל בסימן תקמ"ב בבה"ל ועיין שם במ"ב דדוקא בצנעא. ודע עוד דלדעת הסוברים לעיל בסימן תקמ"ב דאין לו מה יאכל היינו דאין לו כדי צרכו לשמחת יו"ט דהיינו בשר ויין ממילא ה"ה בענינינו אפילו לדעת הב"י שהעתיק לשון הרמב"ם לדינא היינו גם כן שאין לו כדי צרכו ליום טוב והרמ"א שהוסיף או שיהיה לו וכו' היינו אפילו יש לו בשר ויין אך הוא בצמצום מותר לו לכתוב כדי שישתכר ויהיה לו יותר בריוח לשמחת יו"ט [נ"א בכלל ק"ו אות ד']:

(*) או שיהיו לו הוצאותיו יותר בריוח וכו':    מפשטיות הענין משמע דקאי אלמעלה וא"כ כי היכי דבאין לו מה יאכל כלל בודאי שרינן לאחרים אפילו בשביל אחר המועד [ובפרט דשם העתיק המחבר כל לשון הרמב"ם והוא ס"ל לדעת הב"י דבחו"ה אין להניח תפילין] כן ה"ה מה דסיים הרמ"א הוא ג"כ באופן זה [ובזה אתי שפיר מה דסיים אח"כ ואם כתבן כדי להניחן במועד וכו'] וכן משמע מהמ"א סק"י אבל כי מעיינינן בטור שממנו לקח הרמ"א דינו מבואר בו בהדיא דמיירי שכותב לאחרים כדי שיקיימו בחוה"מ גופא מצות תפילין וכ"כ במאמר מרדכי וז"ל או שיהיה לו וכו' מבואר בב"י שדבר זה שנוי במחלוקת דלהרמב"ם והגאונים לא הותר כאן טפי ממה שהותר בשאר מלאכות דלא שרינן התם כ"א דוקא באין לו מה יאכל אבל לרש"י והרא"ש והטור וש"פ סברי דהכא שרי טפי דאפילו יש לו מה יאכל שרי כדי שיהיה לו יותר בריוח וא"כ הי"ל להרמ"א לכתוב בלשון י"א אלא שכן דרכו של מור"ם בהרבה מקומות לכתוב דבריו שלא בלשון מחלוקת [וכ"כ המ"א] מיהו מדברי הלבוש משמע דהרמ"א כתב כן לפי מנהגם שנוהגים להניח תפילין בחוה"מ ועפ"י מה שביאר מרן. בב"י טעם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם יסבור דאין להניח תפילין בחוה"מ וכדקי"ל לעיל סימן ל"א והרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל התם דמניחין תפילין בחוה"מ ולכן מקילינן טפי במלאכה זו ע"ש ולפ"ז י"ל דהרמ"א לא פליג אהמחבר דמרן ז"ל נמשך אחר מה שפסק לעיל סימן ל"א והרמ"א ז"ל כתב מה שכתב לפי מנהגם והכי מוכח מדברי הרב ב"ח ז"ל סוף אות ב' עכ"ל הרי לנו הלבוש והב"ח והמאמר מרדכי כולם סוברים דאין להתיר לכתוב לאחר בשביל הרוחה כ"א במועד בשביל קיום מצות תפילין וכן מוכח גם בהטור וכנ"ל ועפ"ז כתבתי דברי בפנים:

סעיף ה עריכה

(*) ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה:    הנה ידוע דאפילו מעשה הדיוט אינו מותר כ"א לצורך המועד והכא מאי צורך המועד איכא ומצאתי בפמ"ג שהרגיש בזה וכתב אפשר דחשיב קצת צורך המועד וצע"ק עכ"ל ואולי כונתו דאל"ה יש לו צער ומונע שמחת הרגל והוא דוחק גדול דא"כ נתיר כל ענין סחורה עי"ז. ובאמת לא ידעתי מנ"ל להב"י להקל בכתיבה לענין פרקמטיא וחפשתי ומצאתי און לי בספר שבולי הלקט בסימן רכ"ה וז"ל ואגרות של רשות יש מפרשים דזו היא שאילת שלום דכיון שאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טרחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי כ"א כמטייל בעלמא וכו' והרב ר' אבגדור כהן צדק השיב על דברי האגרת שכותבין במועד לשלח ממקום למקום אם הוא על עסק פרקמטיא שאינה אובדת או שאר משא ומתן שבין אדם לחבירו אין היתר במה שעושין דרך שינוי בעגול שהרי שנינו אין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה וכאן אי אפשר שלא יכתוב אות אחת כדרכה וכ"כ תלמידי ריב"א ז"ל וכו' אבל באגרות של שלומים יש נוהגין היתר ואומרים דהיינו אגרות רשות דתנן ואלו כותבין במועד מיהו אם כיון מלאכתו במועד שהיה יכול לכתוב מקודם אוסר שם בתוספותיו עכ"ל הרי לך בהדיא דאפילו אם נתיר לענין שאילת שלום עכ"פ מכתבים לענין פרקמטיא שאינה אבודה בודאי יש להחמיר אם לא בכתיבת משיט"א וע"י שינוי וגם בזה ימעט כל מה שיוכל:

(*) ויש אוסרין בשאילת שלום:    עיין בב"י דאפילו לדעת המחמירין מותר לכתוב אגרת של רשות דהיינו שטרי הממשלה כתבם וציוויים. ובשיבולי הלקט ראיתי בשם רב נחשון גאון ובשם ר' יצחק גאון איגרות רשות הוא כתב שכותב ריש גלותא ונותן לו רשות ללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להן דברי תורה עכ"ל ולכאורה הוא כעין כתב סמיכה שנותנין היום:

(*) אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א:    עיין מ"ב והנה אף דלענין שבת קי"ל דהכותב בכל כתב ולשון של כל אומה חייב ומאי גריעא כתב עברית מהן צ"ל דאעפ"כ לענין חוה"מ לא אסרו כ"א כתב שהוא מעשה אומן וסתם כתב לבד כתב אשורית מקרי מעשה הדיוט. ובספר מור וקציעה מאריך בענין זה ודעתו שיש להחמיר גם במשיט"א עכ"פ בכתב ידי סופר וכמו שנהוג להיות לצבור לבלר נאה מיוחד לכתיבותיהם שהוא מעשה אומן לפיכך נכון שלא יכתוב כתיבה נאה באיזה כתב ולשון שהוא בין משיט"א בין בכתב העכו"ם כי הכל כתב הוא לכל אומה ככתבה וכלשונה עכ"ל ואף שהעולם נהגו להקל בזה ואין למחות בידן שיש להם על מי שיסמוכו מ"מ טוב לחוש לדבריו אם לא לצורך גדול ובפרט לענין פרקמטיא שאינה אבודה בודאי נכון למעט לכתוב אודות זה בחוה"מ כל מה שיוכל: