שולחן ערוך אורח חיים תעה א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

יטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויקח המצות כסדר שהניחם הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח.

הגה: ואין המנהג לטבל במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח.

ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת.

הגה: ויש אומרים דאין לטובלו וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין.

ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלן ביחד בהסיבה ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו:

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה:

וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד:

ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה:

יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד:

וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת:

מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א':

וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא:

כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך:


 

מגן אברהם

(א) יטול ידיו:    ואף על גב שנטל להירקות כמ"ש רסי' תע"ג מ"מ כיון דאמר ההגדה חיישי' שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף (גמ') וכ' המרדכי שאם נתכוין בראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ ליטול שנית עכ"ל ול"נ שלא יכוין לכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול ב"פ בלילה זו (ב"י) ולא ידעתי היכן מצינו תקנה זו דהא אמרינן נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני וכתוב טעמא בצידו דלמא אסח דעתיה וא"כ כשלא הסיח דעתו א"צ ליטול ומיהו היה צריך לברך תכף בנטילה ראשונה עיין סי' קנ"ח ס"ז דצריך שיכוין שנוטל לאכיל' וע"ש ס"ב:

(ב) ויאחז' בידו:    כל שלשתן כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני (ב"ח רש"ל של"ה):

(ג) העליונה:    אפי' חל בשבת כ"כ בד"מ עיין סי' רע"ד:

(ד) כזית מכל א':    דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"מ בטור עמ"ש סי' קס"ז סס"א: ז"ל ד"מ בת"ה סי' קל"ט כתוב דצריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע וכ"כ הב"י בשם התו' עכ"ל משמע מלשונו דדי כשיבלע כזית א' בבת אחת וכ"מ בת"ה שם שכ' אהא דאמרי' כורך שלשתן בבת א' מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי ע"כ מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים ביחד לפיהו ולכוס ביחד ולבלוע מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע ביחד להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור עכ"ל, משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' בבת א', ומ"ש בש"ע דיאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיהו בבת אחת ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד מיהו במרור יכול לסמוך על מהרי"ל אם קשה עליו לבלוע ביחד ועיין סי' קע"ב סס"ט:

(ה) כזית מרור:    ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית (כמ"ש סי' ר"י) דהא אין יוצאין בשרשים (פסקי מהרא"י סימן רמ"ה):

(ו) בלא הסיבה:    ואם אכלו בהסיבה יצא (כ"מ בגמרא):

(ז) וטובלה בחרוסת:    וכ"פ ב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז והיכא דנהוג נהוג:

(ח) לא יסיח:    ואם סח א"צ לחזור ולברך (ב"ח) עיין סי' תקצ"ב בס"ג: נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זתים ביחד כמש"ל אא"כ קשה עליו:
 

באר היטב

(א) ויאחזם:    כל שלשתן העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוס' על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם. מהרי"ל והאחרונים.

(ב) העליונ':    ואפי' חל בשבת ד"מ ע"ל סי' רע"ד.

(ג) במלח:    וכן הוא בכתבים.

(ד) המוציא:    עמש"ל בסי' תע"ב ס"ק ח'. וכתב המ"א עכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחל' אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל.

(ה) בחרוסת:    להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה.

(ו) טעם:    וכן אין לשרות המרור מעל"ע במים דכבוש הוא מ"א בסי' תע"ג ס"ק י"ד. והח"י מיקל בזה ע"ש.

(ז) הסיבה:    ואם רוצה להסב רשאי.

(ח) בחרוסת:    וכ"פ הב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז וח"י והאחרונים לטבול בחרוסת והמ"א כתב היכי דנהוג נהוג.

(ט) כהלל:    הנוסחא שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט"ז כתב די"ל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל כו' וכן פרש"י. וכ"כ האר"י ז"ל. והח"י כתב דעכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח ע"כ אין לשבש הנוסחא שלנו ע"ש.

(י) יסיח:    ואם סח א"צ לחזור ולברך. ב"ח ט"ז מ"א.
 

משנה ברורה

(א) יטול ידיו וכו':    ר"ל אע"ג שנטל להירקות כמ"ש בסימן תע"ג ס"ו מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף שהידים עסקניות הן:

(ב) ויאחזם בידו:    כל שלשתן העליונה והתחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם וכמו שמסיים המחבר ואח"כ וכו':

(ג) משתיהן ביחד:    דהא לכתחלה צריך לאכול משניהם בבת אחת וכדלקמיה וע"כ נכון שיהיה הבציעה ג"כ בבת אחת ולא בזה אחר זה כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה:

(ד) ואין המנהג לטבלם וכו':    ר"ל אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אע"פ שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל סימן קס"ז ס"ה מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח:

(ה) בלילה ראשונה:    ר"ל בלילות ראשונות:

(ו) ויאכלם וכו':    לפי שבירך שתי הברכות וכונתו היה על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם:

(ז) בהסיבה:    עיין לעיל בסימן תע"ב ס"ז ובהג"ה שם:

(ח) ביחד:    שאם יאכל מתחלה כזית של המוציא דהיינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת הפרוסה שעלה קאי הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק להני פוסקים דסברי דברכת על אכילת מצה קאי על השלמה וע"כ יאכלם ביחד:

(ט) כזית מכל אחד:    מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס:

(י) של המוציא תחלה:    היא השלמה העליונה שמעיקר הדין עלה קאי ברכת המוציא ולא הוי כהפסק בדיעבד מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה כיון שהיא באה לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. וכתבו הפוסקים שצריך לאכול גם כזית ראשון של המוציא בהסיבה:

(יא) ואח"כ של אכילת מצה:    ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא:

(יב) כזית מרור:    ואפילו אכל קלח שלם עם העלין כברייתה לא יצא כל שאין בו כזית [תה"ד]:

(יג) וישקענו כולו:    כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו:

(יד) ויאכלנו בלא הסיבה:    שהוא זכר לעבדות ומ"מ אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי:

(טו) מצה שלישית:    כדי לקיים מצוה בשלשתן:

(טז) וכורכה עם המרור:    וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד:

(יז) וטובלה בחרוסת:    שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:

(יח) דאין לטובלו:    טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה:

(יט) וכן ראיתי נוהגין:    עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג:

(כ) ואומר:    עיין בה"ל:

(כא) כהלל:    והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור:

(כב) ואוכלן ביחד:    עיין לעיל סק"ט שכתבנו שאין צריך לבלוע ביחד רק להכניסם בפיהו בב"א וה"ה הכא:

(כג) בהסיבה:    משום מצה שאוכל:

(כד) כדי שתעלה:    ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ לחזור ולברך על הכריכה:
 

ביאור הלכה

(*) יטול ידיו:    עיין מ"ב וכתוב בשיבולי הלקט כיון שתלוי הטעם בהיסח הדעת אם ברור לו ששימר ידיו היטב ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאין הידים א"צ לחזור וליטול ידיו שהרי ידיו טהורות מנטילה הראשונה ואם נטל אין לו לברך שמא יהיה ברכה לבטלה עכ"ל וכעין זה כתב המגן אברהם בשם המרדכי ואף דלדינא לדידן בודאי צריך לחזור וליטול ידיו וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"ז ובפרט כשלא כוון מתחלה לאכילה עכ"פ אין לו לברך וכמבואר שם והנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך:

(*) ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ וכו':    הטעם משום דאיכא פלוגתא דאית פוסקים דסוברין שיברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ואית דסברי להיפך לכך פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם:

(*) כזית מכל אחד:    עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:

(*) ואומר זכר למקדש:    קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש