שולחן ערוך אורח חיים תסז ח


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

דבש של נכרי אין מחזיקין בו איסור ואוכלים אותו בפסח:

הגה: מיהו יש מחמירין (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פרק ד'). והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים בחביות מן הכוורת שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד.
ותאנים יבשים וענבים יבשים שקורין רוזינו"י גדולים או קטנים תלוים במנהג המקומות כי יש מחמירין שלא לאכלן ויש מקילין ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשים אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ וצוקר אסור לאכלו ואפילו להשהותו אסור (תרומת הדשן סימן קי"ד).
וביום טוב האחרון אוכלין פירות יבשים וצוק"ר קנדי"ל שאין בו חשש חימוץ (מהרי"ל). והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום שקורין זפרי"ן או נעגלי"ך (מהרי"ל). מיהו אינן אוסרין תערובתן וכן נראה לי:

מפרשים

ט"ז

יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה:

וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא:

וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר:

ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה:

ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים:

וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל:

כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן:

מגן אברהם

(ו) יש מחמירין:    דחוששין שמא נתערב בו קמח ואף על גב דדבש מי פירות הוא מ"מ הקמח הוא חמץ גמור שנוהגין לרחוץ החיטים:

(ז) רק אותו כו' שעושין כו':    פי' תרתי בעינן דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בס' בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפי' לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה:

ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאיחלופי וכ"כ מהרי"ל ורש"ל ואסור לעשות המשק' בפסח (ב"ח וכ"מ בד"מ) והלבוש כ' וז"ל י"א דוקא המשק' שקורין מע"ד מותר מפני שיש בו הרבה מים ומסתמא נתבטל הקמח קודם פסח אבל דבש בפ"ע שבשלו קודם פסח אף על פי שנזהר בו מחמץ וסיננו אותו מהדבורים שבהם אסור לאכלו וליתנו לתבשיל ונ"ל שהמקיל לא הפסיד והמחמיר יחמיר ותע"ב:

מיהו דבש שמביאין מן הכוור' נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת עכ"ל דקדק וכ' שמביאין מן הכוורת ולא כ' שמביאין בחבית מן הכוורת כמ"ש משום דאותו אסור לאכלו בעין ולא שרי אלא אותו שמביאין עם החררים קטני' שלם כמו שהו' מונח בכוור' שעדיין לא נתרסק, ויש נוהגין לבשל מי דבש עד שחוזר ונעש' עב כמו דבש ואוכלין אותו ולדברי הב"ח אסור כמש"ל והכל לפי המנהג:

(ח) וענבים יבשים:    כתו' בתשו' מהרי"ל סי' ק"ה שלא לאכול ענבים יבישים ואם יחפוץ אדם לקיים מ"ש בשיר השירים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן עכ"ל ובמהרי"ל כתו' דיש ליזהר בענבים דקים לפי שמערבים אותן עם הגרוגרות:

פה ק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהן משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכה עד שנעש' משקה אבל לבשלו עם האגסים נוהגים איסור וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר:

נ"ל הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלין אות' אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' ואף על גב ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו מספק, ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י בישול יהיב טעמא ביותר ואף על גב שיש עכו"ם שמייבשין האגסים בתנור אחר שאפו בו לחם מ"מ הוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואף על גב שרמ"א כתב בסי' תמ"ז להחמיר בזה הכא דספק הוא שהרבה בחמה נתייבשו או אחר שהוסק התנור לכן נהגו להקל כנ"ל ליישב מנהגם, אבל במקומות אחרים נהגו להחמיר:

(ט) להשהותו אסור:    כ' הש"ך וז"ל צ"ע כי נ"ל מן הת"ה להפך דדוקא חררות קטנות העשויות מבלילות צוקר אסורים אבל סתם צוקר מותר להשהות וכן ראיתי מורי הורא' שהתירו צוקר שעבר עליו הפסח עכ"ל וכן מ"כ ובהגמ"נ כתוב וז"ל כ' מהרי"ל בתשו' סי' כ"ה צוקר רגילין ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבין בו כמה מינים עכ"ל ואותן העשוים כמין חררות קטנו' מבלילת צוקר אסור להשהות (בשם מהרי"ל ומוהר"ש) ובת"ה כתו' דיש ליזהר בכל מיני מרקחת העשוי' מבלילת צוקר כמו קטניות וגרעי' המחופין עכ"ל הגמ"נ משמע דס"ל דסתם צוקר מותר להשהותו וכ"מ בלבוש ע"ש וכן שמעתי מהאומן המתקנים אותו שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח (וכ"כ העולת שבת) ומיהו לכתחלה נוהגין למוכרו לעכו"ם קודם פסח ובדיעבד מותר ומ"כ וז"ל בקובץ של מהר"י ברונ"א מצאתי מלתא בטעמא שהוא בהיפך דצוקר לבן אין בו חשש חימוץ וציקר קנדי"ל יש בו חשש חימוץ וכן שמעתי נוהגים בק"ק קראקא עכ"ל וז"ל מהרי"ל מהר"ז התיר לתלמידיו לאכול בי"ט האחרון צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו חשש חימוץ עכ"ל:

(י) כרכום:    בתשובת הרשב"א סי' קל"ג כתוב שבוחשין קמח עם מים ומזלפין עליו וכת' הלבוש הגדל בגינת ביתו אסור משום גזירה (מהרי"ל) והיינו משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים אבל פירות שייבשן ישראל ולא חיישינן לאחלופי משום דמצוי הוא וכן בדבש מהכוורת כמש"ל ע"כ מ"כ וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו עכ"ל וא"כ ה"ה כרכום:

(יא) אינם אוסרין תערובתן:    משמע דאפי' נתערב הרבה בתבשיל שרי כיון דחששא רחוקה היא מיהו בדבש כתוב בד"מ וז"ל מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג וכמ"ש סי' תמ"ז ולענין איסור במשהו דרבנן לא מחזקינן איסור בדיעבד משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחו' מס' דטעם חמץ כבר חלף והלך לו וכמ"ש סי' תמ"ז לענין בשר יבש וביורה דעה סי' ס"ט לענין דם:

באר היטב

(יג) בחביות וכו' שעושין וכו':    פירוש תרתי בעינן דוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בששים בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפילו לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבים בהן קמח הרבה. ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאחלופי וכ"כ מהרי"ל ומהרש"ל. ואפי' לעשות המשקה בפסח ב"ח ומיהו דבש שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותם מן הכוורת לבוש ועמ"א. וט"ז כתב דמשמעות דברי הרב משמע אותן שמביאים בחביות מן הכוורת דאפילו לאכלו כך בעין מותר. על כן נ"ל היתר גמור לבשל בחה"מ משקה בדבש שניכר שבא מכוורת כל שהוא ראוי לשתיה בי"ט. אף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובת מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתייה אחרת בפסח לא הפסיד. עיין שם ועיין בשכנה"ג וח"י.

(יד) יבשים:    אבל נהגו לעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם עיין שם שהאריך בטעם המנהג.

(טו) וצוקר:    כתב א"ז ראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מוהר"ש ז"ל א"פ ששהה הו"ט צוקי"ר והורה למכור לעכו"ם עכ"ל. והט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט ציק"ר או מה שאנו קורין קאנדי"ל ציק"ר להשהותו בביתו מ"מ נהגו למכרו לעכו"ם לכתחלה אבל בדיעבד מותר ושזהו כוונת הרב בהג"ה וציק"ר קאנדי"ל. ולא מה שאנו קורין עכשיו ציק"ר קאנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלין צוק"ר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפילו להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ. וכ"ש מיני בלילות צוק"ר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור. וכתב הח"י דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם התערובות ואיכא הפ"מ או מניעת שמחת יום טוב אין לאסור בדיעבד דאיכא ספיק' וחשש' טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתער' בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא עירבו בו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתתו דלמא לא נתחמץ ע"י לתיתא זו. ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוקי"ר קאנדי"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זה מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם כמ"ש: ועיין בשכנה"ג שכתב דגם צוק"ר שהוא דק דק היטב יש גם כן חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מצוק"ר שקורין שראפי' או לאט וארי"ג נוהגין להחמיר ועיין בספר בני חייא.

(טז) זפרי"ן:    וכתב במ"א וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא"כ ה"ה בכרכום ע"ש וע"ל סי' תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכו' שאין להשתמש בו בפסח.

(יז) תערובתן:    קאי על כל הנזכר למעלה ואפי' בפחות מס' ג"כ שרי. ובצוקר ג"כ אין לאסור התערובת אפי' במיני בלילות צוק"ר בה"מ וכה"ג יש להקל כמ"ש בס"ק ט"ו ע"ש מיהו בדבש כתב בד"מ דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור. (ועיין מ"ש סעיף קטן ז') וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחות מס' ע"ש ועיין ח"י.


משנה ברורה

(כב) אין מחזיקין בו איסור - לומר שהוא מזויף בסולת שעירבו בו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דאפילו עירבו הרי דבש מי פירות הוא ואין מחמיצין:

(כג) ואוכלים אותו בפסח - יש שכתבו דהיינו דוקא לאכול הדבש בעין כמות שהוא אבל ללוש בו עיסה אסור כי מצוי הוא בעת הוצאת השעוה מהדבש להתערב שם מים והו"ל מים עם מי פירות ומחמיצין:

(כד) מיהו יש מחמירין - שרגילין לערב בו סולת לתותה:

(כה) שלא לאכול דבש רק וכו' - פי' שבדבש זה שמביאין בחבית מן הכורת שמעורב בו עדיין השעוה נוהגים לאכלו אף בעין וכן לעשות ממנו משקה מע"ד משום דאין דרך לזייף ואפילו לעשות ממנו משקה מע"ד בפסח שרי משום שמחת יו"ט אם אין לו משקה אחרת אבל מה שמביאין בכלים קטנים שמנוקה מן השעוה דרך העכו"ם לערב בהן קמח ולכן אסור לאוכלו ואף לעשות ממנו משקה בפסח ויש מהאחרונים שמחמירין בזה אף קודם פסח משום דמצוי שמערבין בהן קמח הרבה עד שלא יהיה אף בתערובות המים ששים נגד הקמח לבטלם וכן מחמירין שלא לאכול דבש בעין בפסח אף מאותן הבאין מחביות גדולות משום דאתי לאחלופי להקל בכל דבש [אם לא אותן שמביאין עם החדרים הקטנים שלם כמו שהוא מונח בכורת שעדיין לא נתרסק] ולענין מעשה בעשיית משקה מע"ד קודם הפסח משמע מדברי האחרונים דנוהגין עכשיו להקל אף מאותן שבאין בכלים קטנים דתלינן שיתבטל הקמח בששים [אם לא שידוע שבאותן מקומות הדרך לערב קמח הרבה] ומ"מ המחמיר בזה שלא לעשות משקה מע"ד כ"א מהדבש הבא בחבית עם השעוה תע"ב. ולענין לאכול בפסח דבש בעין הבא מן החביות תלוי במנהג המקומות ובמדינתינו המנהג להקל. ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מקומות שנותנין לחם בכורת בשעת רדייה או שאר דברים של חמץ ובמקום שיש לחוש לזה אסור הדבש לאכלו בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קודם פסח [ח"א]:

(כו) ותאנים יבשים - דיש חשש שמפזרים עליהם קמח בשעה שמיבשין אותן וענבים רגילין ליבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ויש מקומות שאין מפזרין עליהם קמח ומיבשין אותן בשמש וזהו שכתב שתלוי במנהג המקומות:

(כז) שלא לאכול שום פירות וכו' - היינו מטעם הנ"ל. ומ"מ נוהגין היתר לעשות מהם משקה בפסח דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כ"כ לאסור אף מי שרייתן אבל אין מקילין כ"כ לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בישולם בפסח לפי שע"י הבישול נקלט טעמם במים יותר מע"י שריה ובקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולם [אא"כ שראן ובישלן קודם פסח] וכן בשע"ת בשם הנודע ביהודה מסכים שלכתחלה נכון להחמיר וע"כ טוב לסנן הרוטב מן הפירות בע"פ קודם הלילה דאז אפילו היה מעט קמח נדבק על הפירות ונתערב בתוך הרוטב בטל בששים:

(כח) בדרך שאין לחוש לחמץ - כגון שידוע לו שנתייבש בשמש או בתנור לאחר הכשירו:

(כט) ואפילו להשהותו אסור - כי יש חשש שמערבין בו קמח והאחרונים הסכימו דאותו שאנו קורין הו"ט צוקער שעשוי ככובע נתברר ע"פ חקירת האומנים שאין מערבין בו קמח ומ"מ נהגו למכרו לכתחלה [ובדיעבד מותר לאחר הפסח וגם ביו"ט האחרון אוכלין אותו] ואותו שיש לו כתב הכשר מהרב ממקום עשייתו נוהגין לאכלו לכתחלה אכן הצוקער שעשוי דק דק יש בו יותר חשש חמץ מתערובות קמח ואסור להשהותו ומ"מ בדיעבד שעבר והשהה אותם משמע מאחרונים דאין לאסור גם בזה ועיין בשע"ת אופני ההכשר בזה לענין לאכלו לכתחלה. ודע דמיני בלילות צוקער שמחפין בהם מיני פירות ובשמים וכ"ש אותן העשויין כמין חררות קטנות מבלילות צוקער הסכימו האחרונים דודאי יש לחוש שמא יש בהם תערובת חמץ ואסור להשהות מדינא וכ"ש לאכלם אפילו ביו"ט האחרון של גליות:

(ל) וביו"ט האחרון - של גליות כיון שהוא דרבנן לא מחמרינן בדבר שאין בו רק חשש בעלמא:

(לא) וצוק"ר קנדי"ל שאין בו וכו' - אין זה הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות שאנו קורין צוק"ר קנדי"ל דאותו יש בהם חשש חימוץ יותר ואסור להשהותם ואין לאכלם אפי' ביו"ט האחרון אלא הוא צוקער הבא ממדינת קנדי"א והוא כעין הו"ט צוקע"ר שלנו והיה ברור להם שאין בו שום חשש חימוץ ומ"מ בשאר ימים אין לאכלם כ"א ע"י הכשר כדי שלא יבואו להקל גם בבלילות צוקער. וכתבו האחרונים דאף לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא להשהות צוקע"ר קנדי"ל שלנו ובלילות צוקע"ר מ"מ אם עבר והשהה אותן אין לאסרו אחר הפסח דיש כמה ספיקות בזה עיין בח"י:

(לב) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול וכו' - אבל לשהותן מותר:

(לג) כרכום - שמזייפין אותן בסלת להעמיד מראיתו וכן מניחין עליו שאור לחזור למראיתו וכתבו האחרונים דאף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ נוהגין בו איסור מפני מראית העין שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים משא"כ שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ שאין חוששים בהם למראית העין לפי שהן מצויין והכל יודעין שלפעמים מייבשין אותם ע"י ישראל עוד כתבו כי הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וכן הכרכום במקומות שנוהגין בו איסור וכתב הח"א שחקר אצל האומנין שעושין שנו"ף טבא"ק (דהיינו ששואפין בחוטם) מלחלחים הפעקיל טבא"ק ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה מדינא וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טבא"ק אף כל השנה. והנה כ"ז כתב הח"א בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנין אם עושין כן:

(לד) או נעגעלי"ך - מפני ששורין אותן במי שעורין קודם שמייבשין אותן [ד"מ]:

(לה) מיהו אינן אוסרין תערובתן - מדסתם משמע אפילו בפחות מס' וקאי על כל הנ"ל בהג"ה זו והטעם דלא מחמרינן כ"כ מחמת חשש בעלמא מיהו לענין דבש ובלילת צוקער יש מחמירין לאסור אם לא היה ששים בתבשיל נגדו ומ"מ במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל:

ביאור הלכה

פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש