שולחן ערוך אורח חיים שפא ד


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

יש ביטול רשות מבית לבית שאם היו שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו אחד מבטל רשות לחבירו ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו:

הגה: ויש אומרים דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה (בית יוסף בשם רבינו ירוחם ורבינו תם והגהות מיימוני פרק ב' מהלכות עירובין)

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

(ה) מביתו לבית חבירו:    שהרי הכל של חבירו:

(ו) חוזר ומחזיק:    דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח:

(ז) ואז מותר להכניס:    כ"כ הרב"י ודבריהם תמוהים דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד דאסור להוציא מבית חבירו לחצר דנראה שחוזר ומחזיק דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכמ"ש סי' ש"פ ס"ד וא"כ ה"נ אסור ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א"כ אפי' לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב דוק ותשכח:

באר היטב

(ב) דאין:    דא"כ יבטל תורת עירוב כיון שיש תקנה ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהיה מותר גם באותו חדר. ט"ז ע"ש.


משנה ברורה

(יט) יש ביטול רשות מבית לבית - כמו שמועיל הביטול מחצר לחצר:

(כ) ואפילו המבטל וכו' לבית חברו - שהרי הכל של חברו כיון שביטל לו ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חברו ואפילו היו המבטלין רבים ג"כ מותרין להוציא מביתם לבית חבירן ואינו דומה להמבטל רשות חצרו שאין לו להוציא מביתו לחצר אפילו ביטל גם רשות ביתו עד שיחזיקו הם תחלה ואפילו אם החזיקו אינו מועיל אלא ביחיד שביטל לרבים אבל לא ביחיד ליחיד וכנ"ל בסימן ש"פ וכ"ש ברבים ליחיד דהתם כיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטל להם א"כ כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר מבטולו ומחזיק בחלקו שבחצר משא"כ כשמוציא לבית חבירו שלא היה בו חלק מעולם לא שייך לומר שעי"ז מחזיק ברשות חבירו וגם לענין ביתו גופא לא שייך לומר שחוזר וזוכה בו במה שמוציא ממנו כליו לבית חבירו דאדרבה הרי מסתלק ממנו:

(כא) חוזר ומחזיק וכו' - ואע"ג דלעיל בסימן ש"פ ס"א מבואר דאם ביטל רשות חצרו לחבריו דמותר לו להוציא מביתם לחצר ולא אמרינן שחוזר וזוכה בחצרו בהוצאתו התם מיירי ביחיד לגבי רבים וחשיב רק כאורח לגבייהו אבל הכא מיירי ביחיד לגבי יחיד ויחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכנ"ל בס"ד ולהכי חוזר וזוכה במה שביטל מתחלה ולפ"ז אפילו אם החזיק זה שביטלו לו ג"כ אסור למבטל להוציא מביתו וכנ"ל בסימן ש"פ ס"ד:

(כב) מהחדר לביתו - וה"ה מבית לחדרו מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות ועיין באחרונים שהעלו דאפילו אם ביטל גם רשות חדרו בהדיא אסור להוציא מאחד לחבירו דבזה הוא חוזר ומחזיק ברשותו וכנ"ל לענין מבית חבירו לביתו:

(כג) ויש אומרים דאין לבטל וכו' - לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלו בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו משא"כ כשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא בעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב:

(כד) ואז מותר להכניס וכו' - עיין במ"א שתמה ע"ז דהא ע"כ מיירי ביחיד לגבי יחיד דאי ביחיד לגבי רבים שעירבו א"כ תו לא שייך לומר שישתכח תורת עירוב כיון שעירבו אלא דמיירי ביחיד לגבי יחיד וא"כ האיך שרי להכניס מבית חבירו לביתו כיון דיחיד לגבי יחיד לא מקרי אורח והוי כאלו חוזר ומחזיק בביתו ואפילו החזיק חבירו לא מהני ועיין בחמד משה שתירץ דדין זה דרמ"א מיירי ביחיד לגבי רבים אלא שאותן רבים היו דרים בבית אחד ולא היו צריכין לעירוב וזה ג"כ מקרי רבים וזה היחיד מקרי אורח לגבייהו ולכן מותר לו להכניס מביתם לביתו ואפילו קודם שהחזיקו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א:

ביאור הלכה

(*) שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל:    עיין מ"ב מה שכתבנו בזה ונמשכנו אחרי דברי מג"א בזה ובאמת אף שבדברי התוס' משמע קצת שהמעשה היה ברבים שביטלו ליחיד וכן בריטב"א מוכח שעכ"פ היה יחיד נגד יחיד (דלדידן בסי' ש"פ דינו כמו רבים נגד יחיד) מ"מ לא נזכר שם שום משמעות דטעם סברא זו שאוסרת להוציא מבית חבירו הוא מטעם דיחיד נגד יחיד לא מיקרי אורח וכן המחבר סתם ולא הזכיר טעם זה. ויותר נראה בדבריהם דאפילו היה המבטל יחיד וביטל לרבים ג"כ אסור לו להוציא מרשותם לרשותו ואע"ג דבעלמא כשביטל חצירו מותר לו להוציא מבית חבירו לחצר שאני הכא דמיירי שלאחר ביטולו הוציא כליו והכניס לבית חבירו ואח"כ מוציאם ומכניסם שוב לרשותו כמקדם נראה כמי שרוצה לחזור ולזכות בביתו שביטל ובכגון זה לא אמרי' דהוי ליה כאורח עיין בתוס' וברא"ש ובאו"ז שמדוקדק כן בדבריהם ועיין בעצי אלמוגים שעמד ג"כ על לשון התוס' בזה וזה היה אפשר דעת העולת שבת בשם הב"י ובעל הלכה ברורה שחלקו בדין זה בין קדם והחזיק או לא דבקדם והחזיק מותר לו אף להוציא מבית חבירו דסבירא להו דהכא לא מיירי בשהיו המבטלים רבים אלא מיירי אדרבה שביטל לרבים ולהכי אם קדם והחזיק אינו יכול לחזור ואפ"ה בשלא קדם והחזיק אסור לו להוציא ולא אמרי' דהוי ליה כאורח משום דשאני הכא שהוציא אותן כלים עצמם שהכניסן מקודם דנראה שרוצה לחזור ולזכות מחדש ועיין מ"ש בהג"ה:.

(*) ואז מותר:    עיין מ"ש במ"ב קושית מג"א ומה שתירץ בעל חמד משה. ולפי דבריהם לא פליגי כלל דעה זו אדעה ראשונה באם מותר להכניס דבמחבר מיירי ברבים נגד יחיד והרמ"א מיירי ביחיד נגד רבים ובאמת כ"ז שנצרכנו לדחוק כ"כ ולהוציא הדברים מפשוטן הוא רק משום שיטת השו"ע שפסק בסי' ש"פ דאף יחיד נגד יחיד נמי מיקרי רבים נגד יחיד דלא נעשה אורח אכן כבר כתבנו שם בשם האבן עוזר והפרישה דיחיד נגד יחיד מיקרי אורח והפרישה הוכיח דינו מדין זה דס"ד שהוא נובע מדברי תוס' ד' ס"ד ולפ"ז אתי דברי רמ"א כפשוטו ולפלוגי אתי אדברי המחבר שאוסר להכניס ודעתו דיש להתיר אף הכנסה דהוי כאורח דיחיד לגבי יחיד מיקרי אורח [ואף שבדברי התוס' משמע שביטלו כל השכונות לאותו בית וא"כ הוי רבים לנגד יחיד דלכ"ע לא הוי אורח כתב הפרישה דבמקום דהרבים אינם משותפים ברשות אחת כמו בחצר רק כל אחד דר בפ"ע לא מיקרי רבים וכל אחד הוא יחיד בפ"ע ומיקרי אורח] והמעיין בריטב"א שם יראה להדיא שגם דעתו כן עיין שם שמביא שיטת ר"י שהם דברי רמ"א כאן ומפרש בהדיא משום דיחיד לגבי יחיד מיקרי אורח. ובדברי המחבר צריך לפרש כמו שפרשנו לעיל ולא מטעם דיחיד נגד יחיד לא מיקרי אורח אלא דהמ"א הוזקק לכל הדוחקים כדי לקיים שיטת השו"ע לעיל סי' ש"פ וכן מצאתי להגר"א שכתב דדעה זו דאז מותר שמובא בהג"ה פליג אדעת המחבר:.



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש