שולחן ערוך אורח חיים שמח א
שולחן ערוך אורח חיים · שמח · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה בשוגג -- מותר להחזירה לאותו חצר ואסור להושיטה לחצר אחר. ואם במזיד -- אסור אפילו להחזירה לאותו חצר. ויש אומרים דהני מילי כשהוציאה מבעוד יום, אבל אם הוציאה משחשיכה -- מותר להחזירה שמא ישליכה מידו ויבא לידי חיוב חטאת.
במה דברים אמורים? כשהוציא לרשות הרבים, אבל אם הוציאה לכרמלית -- בכל גוונא מותר להחזירה.
מפרשים
מגן אברהם
(א) לחצר אחר: הרמב"ם כתב דוקא כשהית' כוונתו מתחלה להוצי' לחצר ההוא אסור להכניסה לשם כדי שלא תתקיימה מחשבתו שחשב בשעת שגגה אבל ברש"י משמע אפי' נתכוין להוציא' לר"ה אסור להושיט' לחצר אחרת דחיישינן דלמא זימנא אחרית' שדי להו לר"ה ע"ש. וכששני החצירות בדיוטא א' לכ"ע אסור כמ"ש בסי' שמ"ז וכ"ה בתו':
(ב) במזיד אסור: דקנסוהו רבנן:
(ג) חיוב חטאת: כלומר איסור דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה:
(ד) בכל גוונא מותר: דאל"כ ה"ל גזירה לגזירה [ב"י] וצ"ל דקאי אשוגג ומותר להושיט' אפי' לחצר אחרת ולא גזרי' שיוציא ידו פעם אחר' דהא ליכא איסורא דאוריי' אבל במזיד אסור מטעם קנס ולא מטעם גזירה כדאי' בגמרא ומ"מ צ"ע דהא התו' כתוב בד"ה ומאי שנא דאפי' אין בין החצירות ר"ה אסור להושיטה לחצר אחרת ומ"ש דגזירה לגזירה היא הלא הרבה פעמי' מצינו בגמ' גזיר' לגזירה (עיין ססי' שמ"ט וסי' ש"ח ס"מ ובטור וב"י שם עיין סי' שנ"ג) ואמרי' כולה חדא גזיר' היא ואפשר דס"ל להרב"י כתירוץ ראשון של התו' ומ"מ צ"ע דעכ"פ ה"ל להביא דבריהם, המפנה חפצי' מזויות לזויות ונמלך והוציאן פטור שלא הית' עקירה משעה ראשונה לכך, היה קנה בידו והגבי' הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגבי' הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחל' ד"א לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא ועיין פ"ז דפסחים:
(ה) בכל גוונא וכו': עיין סי' רנ"ד ס"ו והע"ש לא ע"ש:
באר היטב
(א) חיוב: כלומר איסור חטאת דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך היה קנה בידו והגביה הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא. מ"א.
משנה ברורה
(א) בתוך עשרה - דלמעלה מעשרה בר"ה הוא מקום פטור כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ב ואפילו אם הוציא במזיד מותר להחזירה:
(ב) בשוגג מותר וכו' - אף דעבד איסורא שעשה עקירה ברה"י כדי להוציא לר"ה אפ"ה לא קנסוהו רבנן כיון דבשוגג עשה:
(ג) לאותו חצר - כדי שלא יתקיים מחשבתו שחשב לפנותו משם:
(ד) לחצר אחרת - ואפילו נתכוין מתחלה להוציאה לר"ה ג"כ אסור להושיטה לחצר אחרת דעכ"פ נתקיים מחשבתו שחשב לפנותו מחצירו וחיישינן דלמא זמנא אחריתא שדי להו לר"ה וי"א דדוקא כשהיתה כונתו מתחלה לפנותו לאותו חצר אז אסור דנתקיים מחשבתו לגמרי אבל אם כונתו להוציאה לר"ה מותר לפנות לחצר. וכ"ז כשאותו החצר לא היה בדיוטא אחת [בשורה אחת] עם זה החצר אלא זה כנגד זה אבל אם היה בדיוטא אחת והר"ה נמשכת גם בין החצרות הלא יש בזה איסור דאורייתא להושיט מזו לזו ואפילו הם למעלה מעשרה וכמש"כ לעיל בסוף סימן שמ"ז:
(ה) במזיד אסור - דקנסוהו רבנן משום דעבד איסורא אלא יאחז בידו עד שחשיכה:
(ו) כשהוציאה מבעוד יום - אז קנסוהו רבנן על שהשהה את ידו במזיד באויר ר"ה עד שתחשך:
(ז) להחזירה - ר"ל לאותו חצר:
(ח) חיוב חטאת - האי לישנא לאו דוקא דהא במזיד מיירי אלא ר"ל שמא ישכח וישליך מידו ויבוא לידי מלאכה שיש בה חיוב חטאת להעושים בשגגה משא"כ כשהוציאה מבע"י אפי' אם ישליך לבסוף לא יהיה רק איסורא בעלמא דהא לא עשה עקירה בשבת ועיין בא"ר שמצדד להקל כהי"א שכן דעת הרבה ראשונים:
(ט) אבל לכרמלית - שאינו אלא שבות דרבנן אפילו אם היה משליך אותם שם להדיא לא אסרו דהוי כעין גזירה לגזירה:
(י) בכל גווני - פי' בין בשוגג בין במזיד ודוקא לאותו חצר מותר להחזיר אבל לא לחצר אחרת והגר"א בביאורו מסיק לאיסור בכרמלית כמו בר"ה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור מחטאת שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונמצא דלא עשה אלא הנחה ולית ביה רק איסורא בעלמא. היה קנה בידו והגביה קצה האחד וקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפילו כל היום כולו פטור כיון שלא עקר כל הקנה מהארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא [גמרא]:
ביאור הלכה
(*) בתוך עשרה: עיין מ"ב מש"כ לענין למעלה מעשרה והנה בתוספת שבת ג' ע"ב ד"ה כאן כתבו דאפילו לכתחלה מותר להוציא למעלה מעשרה אבל הרשב"א בחידושיו דחה דבריהם ומסיק דלכתחלה אסור דלמא אתי לאפוקי למטה מעשרה וכ"כ בשם רבו לאיסור וכ"כ המאירי ועיין בפמ"ג שמצדד ג"כ בשם רש"י להחמיר בזה ולפלא שלא הביא דברי הרשב"א:.
(*) להושיטה לחצר אחרת: ואפילו אם אותו החצר הוא שלו או שעירבו יחד [אחרונים] וע' באחרונים דלאו דוקא הישטה דיש בזה לפעמים איסור דאורייתא כגון בדיוטא א' דה"נ זריקה אסור:.
(*) וי"א דה"מ כשהוציאה מבע"י וכו': הנה דעה הראשונה היא דעת רש"י ובב"י הביא בשם הר"ן שדעת הרי"ף ג"כ כדעת רש"י וממילא דברי הרמב"ם שסתם דבריו ג"כ כדברי הרי"ף ממילא יתפרש נמי כדברי הרי"ף וכדעת רש"י ודלא כהרא"ש שמצדד לומר דהרי"ף יסבור כדעת התוס' ולכן סתם בשו"ע דעה הראשונה בסתמא ובאמת מוכח גם בחידושי הרשב"א שמפרש דעת הרמב"ם כמו שהבין הב"י וגם דעת המאירי כדעה הראשונה ומ"מ דעת היש אומרים היא ג"כ דעת הרבה ראשונים כמו שכתב בא"ר. ויש לעיין לדעה הראשונה אם הוציאה מבע"י במזיד אם קנסינן ליה שלא יחזירנה דלכאורה מסתבר לומר דלדידהו גם למסקנת הסוגיא לא קנסו כ"א כשהוציאה במזיד משחשיכה דעבד איסורא בתחלת פעולתו וכמו שמחלק הסוגיא בתחלה בין מבע"י לחשיכה אמנם בר"ן כתב לדעת רש"י [דהיא דעה הראשונה] דאין חילוק בין מבע"י למשחשכה וכן מוכח מעבודת הקודש להרשב"א אליבא דעת רש"י וכן משמע קצת מהגר"א והטעם נראה דסברתן דבתחלת הסוגיא איירי רק לענין שוגג אבל במזיד אף מבע"י אסור ובמאירי מצאתי שדעתו כמו שכתבנו וז"ל דאם הוציאה מבע"י אף במזיד מותר להחזירו אצלו אין מזיד שמבע"י חמור משגגת שבת עכ"ל ור"ל הואיל דלפי המסקנא מיקל הגמרא בשוגג אף משחשכה ראוי שנקיל מבע"י אף במזיד:.