שולחן ערוך אורח חיים שלד יב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שלד · יב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון ואפילו כתובים בסם ובסיקרא (פירוש מיני צבעונים) ובכל דבר וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה (פירוש מקום מגולה והפקר) וכן תרגום שכתבו עברי כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון ועברי שכתבו תרגום או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו וכן ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלמות או שיש בו אזכרה מצילין אותה:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקדש או יוונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון:
פ"ה אותיות. שכן יש בפ' ויהי בנסוע:
מגן אברהם
(טו) כתבי הקודש: תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ (ספר חסידים תתס"א):
(טז) האידנא: דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונים גניזה:
(יז) בקיאין בו: אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו כ"מ בר"ן וכתב הרמב"ם אם היו כתובין בכתב אחר או בלשון אחר אפי' בחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורפ' והן מתאבדים מאליהם עד שיהו כתובים אשורית ובלה"ק עכ"ל וצ"ע דנהי דהתירו לכתוב בלשון אחר שיבינו העם למה נתיר בכתב אחר ואפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר אבל צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים בכתב אחר שאינו אשורית ודוחק לומר דכתיבת המשיטה דמי לאשורית ומותר דהא אינו כתיקונו וגם בדפוס היה נראה לאסור דכתיב' מעליא היא כמ"ש סימן רפ"ד וי"א דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית ועיין סי' תר"ץ וש"ג כ' וז"ל יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונים גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותי' שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל וצ"ע דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועוד דכתובים בכתב אחר ורמ"א בתשובה סי' ל"ד כתב דאפשר שהראשונים המציאו כתב משיטה כדי לכתוב דברים שבע"פ וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתנו לכתוב ע"ש עיין סי' תקמ"ה ועיין ביורה דעה סי' רפ"ג בב"י שכתב שאין נכון לכתוב בכתב אשורית דברים של חול מ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד היה מותר לקרות גפטי' לגפטים ועמ"ש סימן תר"ץ ס"ט ובס' ב"ש כתב דמותר ללמוד עמהם נביאים וכתובים שיראו בנחמות ישראל ע"ש ובשל"ה החמיר מאד בדבר ע"ש ופשוט דשאר ספרים מותרים לכתוב בכל כתב ובמרדכי פ"ק דמגילה ובהג"מ פ"א מתפילין כתבו שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשון הקודש להעתיק ספר חומש בלשון שלהם ע"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אלא בדבר שכולם שוים:
באר היטב
(יא) האידנא: פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקודש או יוני אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ספר חסידים תתס"א.
(יב) בקיאים: אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו ועיין מ"א.
משנה ברורה
(ל) כל כתבי הקודש - היינו תנ"ך וגמרא וכל הספרים. ותורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ ואפילו תורה שבע"פ מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל לתורה שבע"פ יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה תורה שבכתב קודם [א"ר בשם ס"ח]. והצלת המת קודם לספרים [שם]:
(לא) מצילין האידנא - הא דנקט בלשון האידנא משום דרצה לסיים אפילו כתובים בכל לשון וכו' וביאור הדבר דהנה מצד הדין תורה שבכתב אין כותבין אלא כתב אשורית [הוא הכתב של ס"ת] ובלשה"ק ותורה שבע"פ [היינו הש"ס וכל הספרים] אסור לכתוב אלא קורין אותם בע"פ ואם שינה הן תורה שבכתב שכתבו שלא כדין בכתבו או בלשונו או אם כתב שבע"פ אין קורין בהם וגם אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה דאסור לטלטלם כלל אבל האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון וגם תורה שבכתב בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש וסמכו כל זה על מה דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת. וספרים שלנו שכתובים בלשונם של כותים ונמצא אצלם יש להסתפק אם טעונים גניזה דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר ובכתב אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועיין במ"א שהאריך עוד בזה:
(לב) ואפילו כתובים בסם וכו' - קאי אכתובים בכל לשון אבל אם היו כתובים התנ"ך בלשה"ק לא הותר לקרות בהן אם היו כתובים שלא בדיו דמדינא צריך לכתוב תנ"ך בלשון הקודש ובדיו ונהי דהותר שאר לשון משום עת לעשות לה' כנ"ל אבל לשנות מדיו לא הותר דקל להשיג דיו [מ"א בסי"ג] וכ"ז הוא רק לענין לקרות בהם אבל לענין הצלה מפני הדליקה וכן לענין גניזה הוא אפילו אם כתובין בסם וסיקרא [מ"א וש"א]:
(לג) וכן מטבע ברכות - שכ"ז הותר לכתוב בזמנינו ולברך ולהתפלל בם משום עת לעשות לה' וע"כ ממילא צריך להצילם מן הדליקה וגם טעונים גניזה בחול שלא יהיו מונחים במקום הפקר:
(לד) כגון יגר שהדותא - האמור בתורה ור"ל שהשלים באלו התיבות החשבון של פ"ה אותיות וכדלקמיה דעל אלו התיבות בלבד א"צ להצילם מן הדליקה אפילו לא העתיקם לעברי [גמרא]:
(לה) שאותו העם בקיאים בו - אבל אם העם אינם מבינים אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו דלא הותר רק משום עת לעשות לה' וכנ"ל. ועיין בבה"ל דדעת הר"ן בשם הראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו כתבי הקודש כ"א כשאינו בקי בלשון הקודש:
(לו) פ"ה אותיות - שעל ידי שיעור זה יש עדיין עליה קצת קדושת ס"ת משום שכן נמצא בפרשת ויהי בנסוע:
(לז) שלמות - ר"ל שנמחק כל הספר ונשאר רק תיבה אחת שלמה כאן ותיבה כאן עד שבין כולם יש פ"ה אותיות ולאפוקי אם אינם נמצאים תיבות שלמות רק אותיות מפוזרות לא מהני אף שיש פ"ה אותיות וכ"ז הוא רק לענין הצלה מדליקה אבל לענין גניזה פשיטא דבעינן:
ביאור הלכה
(*) או וכו': עיין במגן אברהם שמצדד דה"ה אם היה כתוב ג"כ בכתב אחר שרי:.
(*) בקיאים: ע' מ"ב ועיין בר"ן שכתב דכיון דקי"ל שהתירו במגילה גיפטית לגיפטיים עילמית לעילמיים וכו' הלכך כה"ג בכתבי הקודש למי שניתנו לקרות בהן מצילין אותן במקומן מפני הדליקה ומיהו כי שרית גיפטית לגיפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינם בקיאים בלשה"ק אבל לבקיאים לא עכ"ל ונראה לענ"ד דהר"ן לא קאי כ"א אמגילה אבל בעניננו אפילו מי שבקי בלשה"ק ג"כ צריך להצילו מפני הדליקה דהא ניתן לקרות בו באותו מקום למי שאינו בקי בלשה"ק וכן מוכח מלשון השו"ע שכתב או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו משמע דכיון שהעם בקיאים בזה הלשון די אף שכמה מהן יודעין ג"כ לשה"ק אפ"ה מצילין דהא ניתן לקרות למי שאינו בקי ואף דבספר מחצית השקל משמע שהוא מפרש דהר"ן קאי על הכל הנלענ"ד כתבתי. ומיהו לענין עצם למוד תורה שבכתב בשאר לשון למי שיכול לקרותה בלשה"ק גם אנו מודים להמחה"ש דלדעת הר"ן בשם הראב"ד אינו נכון לעשות כן דכן משמע לשונו להמעיין בו [ועיין בסימן תר"צ ס"י בדעה הראשונה שהיא סתמית כוותיה דהראב"ד] ואין להקשות על דברי הראב"ד מהא דברכות י"ג דקאמרה הגמרא למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשה"ק נאמרה [והיינו לקרות כפירש"י שם] דאי ס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל ודחי הגמרא לעולם בכל לשון נאמרה עי"ש הרי דמותר בכל לשון לקרות כמו גבי ק"ש ולגבי ק"ש לא נזכר בשום פוסק חילוק בין אם יודע לשה"ק או לא י"ל דסבר הראב"ד דכיון דבסוגיא שם מתחלה בדעת רבי קאמר שם להיפוך אלמא דלא פשיטא להו לבעלי הגמרא בענין זה אי דוקא בלשה"ק נאמרה התורה שבכתב לקרות או בכל לשון ולהכי מצדד דדינא בזה כמו במגילה דמי שאינו יודע לשה"ק יכול לקרותה בכל לשון א"נ י"ל דהתם מיירי שקורא הפסוקים בע"פ [ודומיא דק"ש שקורא בע"פ ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ וכנ"ל בסימן נו"ן שכתבו הפוסקים דה"ה בשאר פסוקים אם העולם בקיאים לאמרם בע"פ] בשאר לשון ולהכי אמרינן דבכל לשון נאמרה לקרות משא"כ בעניננו דאיירינן שכתב התורה בשאר לשון וקורא הלשון מתוך הכתב התם שפיר ס"ל להראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו כ"א כשאינו בקי בלשה"ק:.