שולחן ערוך אורח חיים תרצ י
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תרצ · י · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
(י) אינו יוצא בלעז: דס"ל דהא דאיתא בגמרא אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק (ר"ן דלא כע"ש):
(יא) מי שמבינים יצאו: בדיעבד עסי"א:
מי שיודע – שהקשו והא אמרינן בפ״ק ט׳ א׳ דבמגילה אינו יוצא רק בלה״ק ופי׳ ללועזות שאינן מכירין בלה״ק כמו בפ״ק דמכות הנהו לעוזי כו׳ ומפני שאינן יודעין התירו להם בקושי כדי שידעו ידיעה ממש וגם כן יוכלו לקרות בעצמן. וכ״ה בירושלמי רפ״ב דמגילה סוף הלכה א׳ ר׳ אבהו בשם ר״א יודע אשורית ויודע לעז יוצא באשורית ור״ל רק באשורית דבאשורית לצאת בה אף אם אינו יודע כלל יוצא בה. בלעז יוצא בה בלעז. יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ר״ל שהאחרים אין מכירין רק לעז ייבק כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כ״ה הנוסחא המדוייקת וע׳ ר״ן ומ״מ שכן פסקו הרמב״ן והרשב״א וכ״ה בסוטה בריש פ׳ ואלו נאמרין ר׳ לוי בר חיתא אזיל לקסרן שמע מלין קריין שמע אלוניסתון ר״ל באיזה לעז (ובערוך כ׳ שהוא לשון יוני) בעא מעכבתון שמע ר׳ יוסי ואיקפד אמר כך אני אומר מי שאינו יודע לקרות (אשורית) לא יקראנה כל עיקר השיב ר׳ ברכיה הרי מגילת אסתר היה יודע לקרות אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית ר״ל מה אתה משיב ממי שאינו יודע ליודע ושפיר עכבם כו׳ ע״ש. וכן עיקר כי פשטא דירושל׳ משום שיודע ג״כ בלשון אשורית וכן פשטא דמתני׳ דקרי להו לועזות וכן מדקאמר והלועז כו׳ ופריך בגמ׳ והא לא ידע מאי קא׳ ואף לאותן שדחו הירושלמי ופירשו דירושלמי מיירי שכתובה בלשון אשורית דלא כגמרא דידן וכמ״ש למטה מ״מ מדידהו נשמע לדידן היכא שכתובה בלשון לעז והגמ׳ שלנו דקאמר וקראן כו׳ כמתורגמן המתרגם יצא ור״ל בלשון תרגום וכמ״ש למטה. ודאי הפי׳ כן אבל מ״מ אין ראיה מזה דדוקא מקצתה יצא כמו שיוצא במה שקורא בע״פ ואף דבירושלמי לא משמע הכי דפריך שם היאך יוצא בתרגום ומשני שמואל כדעתיה כו׳ ר׳ אבוה כו׳ משמע דלר׳ אבוה לא יצא בזה. י״ל דגמרא דידן פליג בזה דהא לא פריך כלום מתרגום. אלא שי״ל דגמרא דידן ס״ל כשמואל דזו הברייתא השמיט הסופר כו׳ דשמואל היא כמש״ש בירושל׳ ולפ״ז קי״ל כשמואל וזהו סברא שני׳ דיצא: אבל לפרש הירושלמי כמו שפי׳ ולחלק דאם כתובה בלעז אף ר׳ אבוה מודה לא נהירי כנ״ל דהא ודאי דהירושלמי פליג אגמ׳ דידן ומכשיר ללועזות אפי׳ כתובה אשורית אבל מ״מ ה״ה לדידן אם כתובה בלעז כנ״ל:
וי״א שיוצא – שמפ׳ הירושלמי דמיירי בכתובה אשורית וקורא בלעז וכנ״ל דס״ל לירושלמי דאפ״ה יוצא ודוקא בשאינו מכיר רק בלעז כמ״ש הר״ן בתשוב׳ שלמעלה תני בירושלמי שם תני שמואל טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יצא אנן אמרינן בכל לשון לא יצא ואת אמרת הכין שמואל כדעתיה דאמר היתה כתובה כהלכתה הלועז יוצא בה בלעז ר׳ אבהו בשם ר״א יודע כו׳ כנ״ל וסובר הירושלמי דמתני׳ ה״ק על פה לא יצא בכל לשון כו׳ ג״כ שכתוב׳ אשורית וקראה תרגום בכל לשון דהוא נמי ע״פ ותי׳ שמואל כדעתיה דס״ל כתובה כהלכתה ר״ל בלה״ק וקראה בלעז יצא כיון שתרגם מתוך הכתב דלא כגמרא שלנו ומתניתין לאו משום ע״פ רק משום שאין מכיר בלעז ואמר כתובה כהלכתה לרבותא אבל הא דתני שמואל הוא אף לגמרא דידן כמ״ש למטה. ור׳ אבוה פליג עליו וסובר דבכה״ג שכתובה אשורית וקרא בלעז אינו יוצא בה אלא דוקא שאינו מכיר בלה״ק וע״ז קאמר יודע כו׳ מהו שיוציא כו׳ כהדא כל כו׳. נמצא לפי הגמרא שלנו דס״ל שאף למי שאינו מכיר בלה״ק אפ״ה כה״ג אינו יוצא דהוי ע״פ אינו מוציא אחרים ג״כ וז״ש הרמב״ם וש״ע בס״ט אבל אם היתה כו׳ וכיון שלא יצא כו׳ והירושלמי דסוטה הוא למ״ד ק״ש אינה נאמרת רק בלה״ק ומדמי למגילה בכה״ג שלמעלה אמר שם רבי אומר אומר אני ק״ש אינו נאמר׳ אלא בלה״ק מ״ט והיו הדברים האלה ר׳ לוי כו׳ כנ״ל. וכ״מ שם בירושלמי דס״ל דמש״ש ע״פ לא יצא בכל לשון כו׳ היינו שכתובה אשורית וקראה תרגום כו׳ דהוא נמי ע״פ כנ״ל דאמר שם למעלה והוא שתהא כתובה בלעז ר״ל מ״ש אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. מה אנן קיימין אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשון. ור״ל הא אמר ברישא דלא יצא בכהאי גוונא אם כשהיתה כתובה לעז ותירגמה אשורית. ר״ל אפי׳ תירגמה אשורית הדא הוא דתנינן מה בין ספרים למגילת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה אינה נכתבת אלא אשורית. תיפתר שהיתה כתיבה גיגנטון ר״ל יוני וכמ״ש בגמרא דיוני כשר תני שמואל כו׳. ונראה דקושיא על שמואל נמי לאו משום ע״פ דגם בתחלה הוא סובר דלאו ע״פ הוא כמ״ש אם כו׳ אם כו׳ אלא משום דאין יוצא בלעז רק גיגנטון וכמ״ש כשהיתה כתובה בלה״ק וקראה בלעז זהו בכל לשון ואינו כשר אלא יוני וקרא בלשון הקודש כנ״ל ופי׳ הר״ן תמוה דאם קושייתו היה מפני בע״פ ה״ל להקשות מרישא קראה ע״פ ועוד דמאי משני מ״מ ע״פ הוא אלא ודאי דידע דמקצתה הוי כמתוך (הכתב) כמ״ש בגמרא שלנו אלא מלשון אחר פריך דס״ל מ״ש אבל קורין כו׳ דוקא בלעז יוני כנ״ל וכס״ד מעיקרא בגמ׳ שלנו וע״ז תירץ שמואל כדעתיה כו׳ וכמסקנא דגמ׳ דבכל לעז איירי מתניתין:
ואם כתובה – ברייתא דשמואל הנ״ל טעה כו׳ ותרגומו כו׳ אף שכל המגילה קראה בלה״ק ולר׳ אבהו דוקא בשאינו מכיר בלה״ק וקרא כל המגילה בלשון אחר ולגמרא דידן דוקא שכתובה באותן הלשונות דאל״כ הוי ע״פ וכן יש לפרש גמרא שלנו שם ת״ר השמיט כו׳ וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם כו׳ דלפי׳ רש״י כ״ז שפת יתר הוא. אבל הפי׳ הוא שקראן בלשון תרגום לפי שהיו מכירין התרגום ע״פ לכך נקט כה״ג יצא דאותו מקצת שהשמיט הוי ככתובה כיון שלא השמיט רובה וז״ש כמתורגמן כו׳ דאל״כ דברים שבכתב אסור לאומרן בע״פ להוציא רבים י״ח לכ״ע וע״כ איירי אף במבינים לה״ק דאל״כ הל״ל ברייתא דמטושטשת כך מ״מ ש״מ דאם כתובה מקצת תרגום דש״ר לקרותן כה״ג וכן י״ל אף לר׳ אבהו ור״א ל״פ אלא אשמואל אבל לא אדתני שמואל דכה״ג מודה ר״א כנ״ל ולפי׳ זה סיוע להרמב״ם דיוצא כנ״ל:
(ז) יצאו: בדיעבד עסי"א.
(לג) אינו יוצא בלע"ז: משמע דעת המחבר לסתום כדעה זו ומ"מ אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל. ומתבאר בפוסקים דלדעה זו אין לו להוציא אפילו למי שאינו מבין לה"ק דכיון דקריאתו לא מהני לו בעצמו הו"ל כמי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים:
(לד) וי"א שיוצא: דע דבכל מקום דאמרינן דיוצא בלע"ז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יקרא לפניהם בלשה"ק:
(לה) בשני לשונות: כגון מקצת המגילה בלשון אחד ומקצתה בלשון אחרת:
(לו) יצאו: בדיעבד אבל לכתחלה אין נכון להיות כתובה בשתי לשונות: