שולחן ערוך אורח חיים שכה יא
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכה · יא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
ליקט נכרי עשבים לצורך בהמתו אם אינו מכירו מאכיל אחריו ישראל שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם דאלו להעמידה עליהן אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה והם מוקצים אבל אם מכירו אסור וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל אפילו מכירו מותר:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(יא) אבל אם הכירו כו'. אפי' שלא בפניו כן דעת ב"י והיינו שיודע הנכרי עכ"פ שהישראל יבא להאכיל בהמתו דאז חיישי' שירבה בשבילו:
מגן אברהם
(כו) לצורך בהמתו: ולר"ת אפי' ליקט לצורך ישראל שרי כיון שהבהמה היתה יכולה לילך בעצמה ולאכול שם כמ"ש ס"י אם לא שעומד בעבר הנהר (תוס' ומ"מ) והמאור כתב במקו' שאין שם הרבה עשבים גדלים במחובר אסור דאין דרך להאכיל בו במחובר כדקאי לה באפה ואזלה א"כ אהני מעשיו, הע"ש ס"ק ל"ב העתיק כאן דברי הגמ"ר ולא הרגיש שדבריו סותרין זא"ז כמ"ש הרב"י סי' ש"ז ואין בהם צורך:
(כז) והן מוקצים: עמ"ש סי' שכ"ב ס"ג וסי' תק"א ס"ה דלא כע"ש:
(כח) אם מכירו אסור: וכתב הר"ן והמ"מ דאם עשאו שלא בפניו מותר דל"ח שמא הרבו בשבילו וכ"כ ראב"ן ואם יודע שצריך לו אפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רש"י כשעשאו לא היה ר"ג שם דניכוון ליה משמע דעיקר ההיתר שלא בפניו דאמרי' שלא עשה לצורך ישראל כיון שלא ידע בו אבל אם מכירו ויודע שצריך לו אמרי' שעשאו אדעתו וה"ה אם הוא בפניו ואינו יודע שהישראל צריך לו דשרי וכ"כ הגמ"ר והב"י כתב דאפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רי"ו דנכרי שצלה דג מליח לעצמו אסור אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר מ"מ יש אוסרין כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה ומשום מוקצה ליכא דחזי לכוס וא"ת שמא יצלנו הוא בעצמו כיון דאיכא טירחא אדכירי מדכר וכ"כ התוס' ריש ביצה ע"כ וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דשלא בפניו שרי וגם בתוספתא איתא כן לכן נ"ל דוקא גבי דג מליח אסרינן דהיא דבר הצריך לעולם וחיישינן שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה אבל בדבר שא"צ תדיר כגון שעשה הנכרי בגד פשתן לעצמו מותר לישראל ללבשו דליכא למיחש שירבה בשבילו לשבת הבאה כדאמרינן בגמ' גבי כבש שא"צ לו תדיר ואם הנכרי מכירו ויודע שצריך לו אפי' באומן שעושה על המקח אסור (ועיין סי' רנ"ב ס"ד) וכ"מ בגמרא גבי ליפתא דמחוזא, ונ"ל דהא דלא גזרינן בנר וכבש שמא יעשה בשבילו לשבת הבאה היינו דוקא כשהנכרי עושה הדבר בשביל עצמו חיישינן שמא ירבה בשביל הישראל אבל לא חיישינן שיעשה בשביל הישראל לבדו מלאכה וכ"כ בסמ"ח:
ועוד נ"ל דבמכירו א"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכמ"ש הב"י רסי' שי"ח:
באר היטב
(טז) אסור: אפי' שלא בפניו והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו ט"ז. ועיין מ"א שהעלה דאם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפילו באומן שעושה על המקח אסור ועיין סי' רנ"ב ס"ד עוד העלה אפי' במכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו עיין שם.
משנה ברורה
(סד) לצורך בהמתו - ולדעת היש מקילין הנ"ל אף כשלקטן לצורך בהמת ישראל מותר כיון שיכולה לאכול במחובר אם לא שהיה בעבר הנהר שאינה יכולה לאכול משם או שהיו העשבים מועטין שאין דרך להאכיל במחובר אבל שארי פוסקים לא חלקו בזה והעיקר כמותם וכנ"ל אך אם הוא שעת הדחק שאין לישראל עשבים כתב הח"א דיכול לסמוך על דעת היש מקילין הנ"ל ולומר לא"י שיאכילנה לבהמתו אפילו אם לקטן לצורך ישראל וכן במילא הא"י מים מן הנהר במקום שיכולה הבהמה בעצמה לילך ולשתות ואין לו מים אחרים ליתן לה אע"ג שמלאן א"י בשביל ישראל מותר אבל לומר לא"י ללקט עשבים בכל ענין אסור דהוי מלאכה דאורייתא וכן לומר לא"י למלאות מים מן הבור שהוא רה"י לר"ה בכל ענין אסור אך אם סביב הבור הוא כרמלית מתיר שם בכלל ס"ב ע"י א"י משום צער בעלי חיים ודוקא פעם אחד ביום ולא יותר וע"י ישראל לעולם אסור:
(סה) מאכיל אחריו ישראל - דמוקצה מותר בהנאה:
(סו) אבל אם מכירו וכו' - מדסתם המחבר משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט אסור אם מכירו וכן פסקו כמה אחרונים ועכ"פ בעינן שידע הא"י בשעת מלאכתו שצריך לזה הישראל המכירו דאז שייך למגזר שיכוין להרבות בשבילו ויש פוסקין המחמירין שסוברין דאפילו אם כבר עשה הא"י ולא ידע אז שהישראל צריך אסור אם מכירו דאף דאין בזה חשש שירבה בשבילו בשבת זו גזרינן דבמה שיהנה ממלאכתו ירגילו להרבות בשבילו לשבת אחרת ולעת הצורך יש להקל בזה:
(סז) אסור - היינו רק עד הערב וא"צ להמתין בכדי שיעשו [מ"א]:
(סח) מותר - דאף להסוברין לאסור משום שבת אחרת לא חיישינן בזה שיעשה בשביל ישראל עצמו לשבת אחרת דדוקא בדבר שיעשה לעצמו חיישינן שמא ירבה בשביל ישראל אבל לא שיעשה בשביל ישראל לבדו:
ביאור הלכה
(*) אם מכירו: הנה המחבר סתם בזה דמשמע דאף אם עשאו שלא בפני הישראל אסור וכמ"ש בב"י דכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם דלא הזכירו דברי אביי דצריך בפניו דוקא ושכן נראה דעת התוספות ביצה דף ג' ודלא כדעת הר"ן והמ"מ שכתבו דדוקא בפניו אסור דאז שייך למיגזר דקא מיכוין להרבות בשבילו בשעת עשייתו וכן העתיקו הט"ז והא"ר ובאמת כדעת הר"ן והמ"מ נמצא עוד כמה ראשונים שכתבו כן בפשיטות בלי שום חולק [והוא כסברת אביי שבגמרא ונראה להם דגם רבא לא פליג עליו בזה ונ"ל דכן משמע כדבריהם מלשון הגמרא רבא אמר אפילו תימא בפניו וכו' משמע דגם הוא מודי דשלא בפניו אין לאסור כלל אלא דכאן בכבש אפילו בפניו מותר משום נר לאחד נר למאה ע"ש] והוא דעת הראב"ן המובא במגן אברהם והרשב"א בחידושיו וכן המאירי ורבינו ירוחם והרמ"ך המובא בכ"מ כולם כתבו דדוקא אם עשאו בפניו אסור ולכאורה היה אפשר לסמוך להקל על דעת כל הני רבוותא בפרט דבהרמב"ם [והרי"ף] לא נזכר בהדיא להיפוך והמ"מ מסתפק דאפשר דגם הוא ס"ל כן אלא דמ"מ אין להקל בזה דהתוספות הלא סמכו עצמם על התוספתא שבת דמוכח בהדיא דאף שלא בפניו אסור דאף דאין לחוש שמא ירבה בשבילו במלאכה זו חיישינן שמא ירגילו לשבת אחרת עי"ש והובאו דבריהם באו"ז וגם ברבינו ירוחם הסכים לדעתם [אלא דדעת רי"ו לכאורה סותר א"ע דמתחלה כתב בפשיטות דדוקא בפניו אסור ואח"כ מביא דעת התוספות בשם התוספתא דלטעם זה אף שלא בפניו אסור משום שבת אחרת וכבר עמד בזה המ"א] ע"כ אין להקל בזה וכסתימת האחרונים הנ"ל ובאמת אין נ"מ בזה לדינא דאפילו אם נפסוק כהני רבוותא להקל הלא כתב המגן אברהם דדוקא אם אינו יודע הא"י שהישראל צריך לו דאל"ה אסור לכו"ע אף שלא בפניו דעיקר הטעם דמצרכי בפניו הוא כדי שידע שהישראל צריך וירבה בשבילו וא"כ כשיודע הא"י שהישראל צריך אסור אף שלא בפניו ובאינו יודע גם להט"ז וא"ר מותר [ואף דמשמע מהט"ז דסובר דלדעת המקילין בשלא בפניו מותר בכל גווני אין נראה להקל שתי קולות בהדי הדדי]. [הג"ה ודברי המגן אברהם נפלאו ממני דהא בכבש של ר"ג הלא ידע הא"י שצריכים להכבש לירד בו ואפ"ה קאמר אביי דלפיכך מותרים לירד משום דשלא בפניו עשאו וגם מפשטות דברי הראשונים המקילין משמע דדוקא בפניו אסור ושלא בפניו מותר בכל גווני וסברא גדולה היא לענ"ד דבמה שידע הא"י שצריך הישראל אינו מוכרח שיכוין בשבילו דאטו יכוין בשביל כל מכיריו ורק כשיודע שצריך וגם הוא בפניו נותן דעתו לכוין בשבילו ועיין בסוגיא שם דמקשי הגמרא ממרחץ ופירש רש"י וחידושי הר"ן דגם לאביי מקשי דחשיב שלא בפניו אף דידע בודאי שצריך לישראל המרחץ דרוב ישראל היו שם ע"ש]:.