פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים שכה

סעיף אעריכה

(א) לזמן א"י בשבת - אף דביו"ט אסור לזמן א"י לאכול עמו גזירה שמא ירבה לבשל בשבילו כדלקמן בסימן תקי"ב בשבת דאין לחוש לזה שרי:

(ב) ומותר ליתן וכו' - אף דאסור לטרוח בשבת בשביל מי שאין מזונותן עליו כדלעיל בסימן שכ"ד אינו יהודי חשיב מזונותן עליו לענין שמותר לטרוח בשבילו משום דמפרנסין עניי א"י עם עניי ישראל מפני דרכי שלום [תוס']:

(ג) לפניו בחצר - כתבו הפוסקים דדוקא ליתן לפניו והוא יקחם בעצמו שרי אבל ליתן לידו אסור דשמא יוציא לר"ה ונמצא למפרע דהישראל עשה העקירה מרה"י דאסור וכדלקמן בסימן שמ"ז. ודעת הא"ר דמותר ליתן לו אף בידו כשהוא בחצר כיון שאין נותן לו ע"מ להוציאו דכיון דהא"י עומד בפנים כשיוציא לחוץ חשוב עושה בעצמו העקירה ויש להקל בזה כדבריו וכמ"ש בבה"ל ואם הישראל אינו מוסר לידו אלא הא"י לוקח מיד הישראל לכו"ע מותר כשלוקח ע"מ לאכול בחצר דאף כשיוציא הלא לא עשה ישראל העקירה כלל:

(ד) לאכלן - אפילו אם אינו מפרש לו שיאכל ג"כ שרי דמסתמא יאכל שם אלא בא לאפוקי אם אין רשות בידו לאכלן שם או שהוא הרבה שא"א לאכלן שם אסור ליתנם לפניו דהוי כאלו נותנו ע"מ להוציא ויש בו משום מראית העין שיאמרו שמוציא בשביל ישראל ובשליחותו וכמבואר בסימן רמ"ז [מ"א בשם ש"ג וכן הוא באו"ז]:

(ה) ופשט ידו לפנים - ובזה אפילו לא יתנם הישראל לידו אלא יקבלם מיד הישראל דאין עושה הישראל שום עקירה אפ"ה אסור דכיון שידוע שיוציאנו יאמרו דבשליחותו מוציא וכ"ש למסור לידו דאסור משום העקירה וכדלקמן בסימן שמ"ז:

(ו) או ליתן לו - ואפילו לא יתנם לידו אלא יניח לפניו בחצר כיון שידוע שיוציא אסור דיאמרו דבשליחותו מוציא וכנ"ל בסק"ד:

(ז) אפילו אם החפצים של א"י - בטור איתא או אפילו וכו' ופירשו דאדלעיל קאי דהא"י עומד בחוץ ופושט ידו לפנים דבזה אפילו אם החפצים של א"י יש מראית עין שיאמרו דשל ישראל הם שמוסר לידו אבל כשעומד בחצר מותר לתת לפניו דלא גזרינן כולי האי בחפצים של א"י ואמרינן דהרואה אותו שמוציא אח"כ ידע שהחפצים של א"י הם:

(ח) בייחד לו מקום - היינו אם היה החפץ ממושכן אצל ישראל אף שייחד לו מקום על החפץ שיבוא ויטלנו כל זמן שירצה אפ"ה אסור להניחו שיטלנו בשבת דחפץ הממושכן אצל ישראל הוי כשלו ומה שייחד לו מקום לא מהני דשכירות לא קניא ועדיין ברשות הישראל הוא ואיכא משום מ"ע:

סעיף בעריכה

(ט) משום דרכי שלום - כגון א"י שחלה ושלח אחר מאכל ישראל:

(י) או בא"י אלם - ומבקש חפציו ואף שאין חשש סכנה בדבר:

(יא) וה"ה לצורך מצוה - ואף דאסור ליתן לא"י אם יודע שיוציא החפצים מביתו לר"ה בשבת אף שלא בשליחות ישראל וכ"ש כשהוא בשליחותו מ"מ התירו בכל אלו משום דלדידן להרבה פוסקים אין לנו ר"ה דאורייתא ואינו אלא שבות דשבות והתירו במקום מצוה או מפני דרכי שלום וכה"ג ומ"מ צריך ליזהר בכל אלו שלא למסור ליד א"י דיעשה הישראל עקירה דהא אפשר לבקש להא"י שיקחנה בעצמו ואפילו אם הא"י מבקש שיתנו לתוך כליו יש ליזהר שיעמידנו בבית ואחר שישפוך הישראל לתוכו יקחנו:

(יב) חמץ מביתו - כגון ע"פ שחל בשבת [מרדכי]:

סעיף געריכה

(יג) דרך מלבוש - דאל"ה אסור כשאר חפצים של ישראל כיון שממושכנין אצלו דיאמרו דהישראל צוה להוציאו וכנ"ל בסק"ח מיהו אם הא"י אלם ואינו רוצה לקחת בדרך מלבוש מותר בכל גווני וכנ"ל:

(יד) ויניח אחר - כתב באגודה ה"ה אם הא"י מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשב הישראל עמו ולא יגע בם [מ"א ותו"ש] ובא"ר משמע דהוא סובר דכשמניח מעות מחזי כמשא ומתן ולדידיה אין להקל בזה כ"א כשהא"י אלם ומ"מ נראה דאם יוכל להגיע לו מזה הפסד כגון שאין משכון שוה הכסף וכדומה יש לסמוך על המ"א ותו"ש:

(טו) ולא יגע - בשום אחד מהמשכונות לא בהישן ולא בהחדש מיהו בישראל כה"ג יש להקל שיגע בו דבישראל לא מחזי כמו"מ אלא כמשאילו ואם בא הא"י ליטול משכונו ואין הישראל מאמין לו אין ישראל אחר רשאי לערב עבורו דאסור משום ממצוא חפצך:

סעיף דעריכה

(טז) יש אוסרים - שמא היתה ביה"ש קמח או עיסה שאינו ראוי לכוס ואיתקצאי לביה"ש ואפילו אם נאמר דהיו אז חטים דראוי לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאורייתא שנעשה לחם והו"ל נולד ויש שאוסרין מטעם אחר שמא יאמר לא"י לבשל ואע"ג דא"י שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סימן רע"ו במידי דאכילה דלהוט ביותר גזרינן טפי וכתב המ"א בסימן תקי"ז דמדברי המחבר שם משמע דס"ל כטעם הזה:

(יז) ויש מתירין - דלא מחלקי בין מידי דבר אכילה ללאו בר אכילה כיון שמ"מ עשהו בשביל עצמו ולענין מוקצה ס"ל כיון שהיה יכולת ביד הא"י לגמרו אין ע"ז שם מוקצה ונולד. כתב ב"י בשם או"ז שלדברי הכל אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפילו לצורך עצמו ואפילו בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור מפני שהוא מכירו ומרגילו לשבת אחרת ע"ש שהביא לזה ראיה מתוספתא ועיין לקמן בסי"א מה שנכתוב בזה:

(יח) ובשעת הדחק - כגון שדר בכפר יחידי שא"א לשאול פת מחבירו [אחרונים]:

(יט) על המתירין - ומ"מ יזהר שלא לקרוא אותו לביתו לפרוע לו דמיו דהוי מקח וממכר ועיין לעיל בסימן שכ"ג ס"ד [רי"ו הובא בב"י]:

(כ) ליתן לו מעות וכו' - דזה אסור לד"ה ואפילו לצורך מצוה:

סעיף העריכה

(כא) שצד דגים וכו' - ובזה כו"ע מודו דאסור משום דהוא ודאי מוקצה שנצודו בשבת ולא היו מזומנים מאתמול [וכ"ש האוסרין גם בפת בס"ד] ולאו דוקא שצדן א"י דה"ה אם נצודו מאליהן בשבת בהמצודה שפרסו מע"ש:

(כב) או ליקט פירות - ג"כ משום מוקצה דמחוברין היו ביה"ש וגם דגזרינן בזה שמא יעלה ויתלוש כמו שגזרו על פירות הנושרין בשבת כדלעיל בסימן שכ"ב [משום דאדם להוט אחריהן וגם בקל הוא לתולשן] וה"ה כאן שנתלשו ע"י א"י דלא גריעי דשניהן נתלשו שלא ע"י ישראל:

(כג) אסורים לישראל - בין באכילה בין בטלטול:

(כד) ואפילו ספק - דספק מוכן אסור ואפילו המתירין לקמן בס"ז בספק לענין מו"ש בזה מודי וכדלקמיה ודוקא בספק הוא דאסור דתלינן דבו ביום נצודו ונתלשו אבל אם ניכר דנתלשו מע"ש כגון פירות שנכמשו וכן בדגים בכה"ג שרי וכדלקמן בסימן תקט"ו עי"ש בב"י:

(כה) לערב מותרין מיד - דדוקא כשעשה המלאכה בשביל ישראל הוא דגזרו לאסור בערב עד כדי שיעשו כדלקמיה בסעיף שאח"ז אבל כשעשה לעצמו לא שייך למגזר [אחרונים]:

סעיף ועריכה

(כו) אם ליקט וצד - וה"ה בכל המלאכות דאורייתא שעשה הא"י בשביל ישראל ואפילו עשה מעצמו בלא צווי הישראל כדלקמן בסימן תקט"ו ע"ש בב"י:

(כז) בשביל ישראל וא"י - כגון שהיה מחצה ישראל ומחצה א"י או בידוע שגם לישראל צד וליקט אף דהרוב היו א"י [מלקמן סימן תקט"ו סעיף ו' בהג"ה] ועיין במש"כ לעיל סימן רע"ו בבה"ל:

(כח) צריך להמתין וכו' - והיינו אפילו ישראל אחר שלא נלקט בשבילו כיון דעשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ליהנות עד מו"ש בכדי שיעשו [ובשבת גופא בטלטול נמי אסור כבסימן תקט"ו] ולאו דוקא בצד דה"ה בכל המלאכות וכנ"ל להטעם דאסרו לכל עד בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכה הנעשית בשביל ישראל בשבת וגם דגזרו דכשיהיה מותר מיד במו"ש יאמרו לא"י בשבת להכין שיהיה מזומן על מו"ש מיד:

(כט) בכדי שיעשו - מבואר לקמן סימן תקט"ו דהיינו שיעור שילך הא"י במו"ש למקום שלקט וילקוט שם אחרים ויחזור לכאן ואם אינו ידוע מהיכן הביאו שיעורן בכדי שיביא מחוץ לתחום ואם בתחלה בשבת הביאן על סוס משערינן ג"כ דרך רכיבה [מ"א בשם כנה"ג] ולענין אם נאמן א"י במסיח לפי תומו שנלקטו מע"ש עיין במש"כ שם ובסימן תקי"ג:

סעיף זעריכה

(ל) ספק אם לקטן וכו' - כגון שהא"י אמר לישראל ליתן לו פירות בשבת והלך לבית הא"י ונתן לו פירות דספק אם לקט אלו בשבילו או חשב ללקוט אחרים בשבילו ואלו לקט לעצמו מתחלה אבל א"י שהביא דורון לישראל לא הוי ספק דאמרינן דודאי בשבילו לקטן וכן אם הביא פת חמה לישראל אמרינן דודאי בשבילו אפה [מ"א ותו"ש וש"א דלא כב"ח]:

(לא) ואין ידוע וכו' - גם זה לאו בהביא דורון מיירי דבהביא דורון [או הביא למכור] חשבינן כודאי תלשן בשבת דמסתמא הביא מן המשובחין שנלקטו היום ואסורין במו"ש בכדי שיעשו לכו"ע:

(לב) אסורין בו ביום ולערב וכו' - והטעם דאסרו מספק אף שהוא מלתא דרבנן דספיקא לקולא משום דהוא דבר שיש לו מתירין שאפשר להמתין עד מו"ש. ואם היו שני הספיקות יחד אם תלשן בשבת וגם אם תלשן בשביל הישראל בשבת גופא אסור דהא אפילו ודאי לא בשביל ישראל לקטן אסור בשבת משום ספק מוכן כנ"ל בס"ה אבל במו"ש יש להתיר בזה מיד משום ס"ס [תו"ש ופמ"ג וח"א]:

(לג) וי"א דלערב מותר מיד - דס"ל דלא אסרו רבנן בזה מספיקא ומ"מ בשבת גופא דאיסורו משום מוקצה מודו דאין להתיר אפילו היכא דרק ספק אם נלקטו בשבת דבספק מוכן החמירו יותר משאר ספיקות דרבנן וכנ"ל בס"ה ולדינא כתב הא"ר דמשמע מאחרונים דיש לסמוך על הי"א הזה דאין להחמיר למו"ש אבל בח"א כתב דאין להקל רק לצורך מצוה וכן משמע מא"א סקי"ח שאין להקל בזה ושכן הכריע הב"י בסימן תקט"ו:

סעיף חעריכה

(לד) שאין בו חשש - כגון דברים אחרים שאין שייך בהם צידה ולקיטה או אפילו בהני אלא שניכרין שלא נצודו ונלקטו בשבת כנ"ל וכדלקמן סימן תקט"ו:

(לה) מותר - היינו אף באכילה ואפילו להאוסרין בס"ד בכל המלאכות של אכילה שעשה הא"י בשביל עצמו באיסור תחומין שרי ואף בתחומין די"ב מיל וכדלקמיה:

(לו) מותר לטלטל - דהא מחמת עצמן אין בהן איסור מוקצה שלא נצודו בשבת ואף דבאכילה אסורין לאותו ישראל כיון שלישראל אחר מותרין אין עליהם שם מוקצה דהא ראוים לישראל אחר [הרא"ש]:

(לז) אבל לאכול אסור וכו' - ואם הביאו בשביל שני בני אדם שני דברים אסורין להחליף כדי להתיר באכילה דאם יהיו מותרין יבואו לומר לא"י לכתחלה להביא להם. ולמכור לאחר שלא הובא בשבילו מותר [והיינו באופן ההיתר המבואר בסימן שכ"ג] ובלבד שלא ירויח למכור ביוקר ממה שלקח [כנה"ג]:

(לח) למי שהובא בשבילו - ומבואר לקמן בסימן תקט"ו דה"ה לב"ב דאסור [וה"ה לאורחים שהיו מזומנים אצלו בשבת עיין שם במ"ב] ואם הביא למכור בעיר שרובה ישראל אסור לכל דבשביל כולם הביא ובעיר שרובה א"י כתוב בשו"ע שם דמותר ועי"ש במ"א. ודע דאם הובא בספינה למעלה מיו"ד שרי דאין תחומין למעלה מיו"ד [מ"א] ועיין בסימן ת"ד דהיינו שלא היה ביבשה בבין השמשות וגם לא היה למטה מעשרה פעם אחד דאם היה למטה פ"א ויצא משם חוץ לתחום אף שהיה אח"כ כל הדרך למעלה מעשרה וכ"ש אם היה ביבשה ביה"ש אסור לטלטל חוץ לד"א עי"ש:

(לט) בכדי שיעשו - הכל לפי הענין שנעשה מלאכה בשבת דאם הביא הא"י דרך רכיבה על הסוס צריך לשער ג"כ באופן זה. ואם הביא ממקום רחוק הרבה ושהה ג' ימים א"צ להמתין רק יום אחד כנגד הזמן שהלך בשבת והיינו בידוע מאיזה מקום הביא אבל כשאין ידוע משערינן לעולם כמו שהביאן חוץ לתחום:

(מ) וי"א וכו' - לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וא"כ אכתי נהנה הישראל במה שהביאו ביום וע"כ צריך להמתין שיעור ההבאה למחר ביום ודוקא בזה שהובאו ממקום רחוק דהוא חוץ לתחום ס"ל כן משום דאין דרך להביאו בלילה משם אבל לעיל כשהיא תוך התחום אלא שלקטו או צדו בשבת גם לדעה זו סגי להמתין בכדי שיעשו בלילה וכתב המ"א דהיש"ש פסק כסברא ראשונה להקל וכן מסתבר דאין להחמיר בזה דהא להי"א השני מתירין לגמרי וכ"ש לצורך אורחים או שאר דבר מצוה בודאי יש להקל אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום יש להחמיר מ"מ לדבר מצוה יש להקל בכל גווני:

(מא) ולאחרים מותר - דבתחומין דרבנן לא אסרו לאחרים רק למי שהובאו בשבילו וכן בשאר איסור דרבנן כדלקמיה בס"י [ואם הביא גם דרך ר"ה עיין לקמן סי"ד סקע"ה] ואפילו בתחומין די"ב מיל להסוברין דהיא דאורייתא כיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו [מ"א בשם תה"ד בסימן תקט"ו]:

(מב) מותר לערב מיד - דס"ל דבאיסורי דרבנן א"צ להחמיר בכדי שיעשו אף למי שהובא בשבילו ולדינא יש להחמיר כסברא ראשונה [א"ר בשם ב"ח ומהרש"ל וכתב שכן משמע מסתימת השו"ע לקמן סימן תקט"ו] וכ"ש בתחומין די"ב מיל די"א דהוא דאורייתא:

(מג) בתוך ד"א - דכל דבר שיצא חוץ לתחום אסור לטלטל חוץ לד"א אף שמותר באכילה במקומם אם לא בעיר שמוקפת מחיצה דנחשב כל העיר כד"א:

(מד) מוקפת חומה - וה"ה כשנתקן בצורת הפתח דחשיב נמי כל העיר כד"א וכ"ש בית וחצר דנחשב כל ההיקף כד"א:

(מה) והוא שתהא מוקפת וכו' - דאם אינה מוקפת לדירה או שהניח הא"י בשדה אין להחפץ רק ד"א ואם טלטל אותו אחד אמה או שתים שוב אין רשאי אחר לטלטלו רק עד תשלום ד"א [מ"א ותו"ש וש"א]:

(מו) ועיין לקמן סימן ת"א - היינו דשם כתב לכאורה היפך זה אבל הט"ז כבר יישב שם דלא סתרי אהדדי ע"ש:

סעיף טעריכה

(מז) אם הוא ספק וכו' - ואף דספיקא דרבנן לקולא אסור בזה משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להמתין עד ערב וכנ"ל [רמב"ן במלחמות פרק כ"ב והה"מ וכן העתיקו האחרונים]:

(מח) אסור - סתם בזה כדעת הגאונים דאוסרין בספק וכן סתם בסעיף ט"ו [ודלא כדעת המתירין המובא בב"י והוא דעת הי"א שבסעיף ז'] והנה אף דלדעתם אף במו"ש אסור בזה בכדי שיעשה מ"מ הסכימו האחרונים דלענין מו"ש אין להחמיר בזה דהא אפילו בודאי חוץ לתחום יש אומרים דא"צ להמתין בכדי שיעשה וכנ"ל בס"ח ע"כ בספק עכ"פ יש לסמוך על המתירין:

(מט) אין לחוש מספק - שהפירות האלו הביאן חוץ לתחום דאדרבא דאמרינן כאן נמצאו כאן היו:

(נ) ואפילו וכו' - ואף דבזה יש לספק שהביא מהבית שיש לו חוץ לתחום מ"מ תלינן להקל דעד כאן לא אסרינן מספק אלא בא"י שאין לו דירה כלל בתוך התחום חיישינן דשמא חוץ לתחום הביאו בשבת אבל בזה שיש לו בית בתוך התחום לא מספקינן כלל שמא הביאו מחוץ דאמרינן כאן נמצאו כאן היו היינו בהבית שבתוך התחום:

סעיף יעריכה

(נא) שאין הא"י מכירו - דבמכירו אף שהא"י עשה לעצמו אסור דגזרו שמא ירבה הא"י לדלות בשבילו ועיין לקמיה בס"ק ס"ו דאפילו דלה שלא בפני ישראל אסור ואך עכ"פ בעינן שידע הא"י שהישראל צריך לאותה המלאכה דאז נוכל לומר שיכוין להרבות בשבילו במכירו וע"ש עוד מה שכתוב בזה:

(נב) בכל מיני תשמיש - היינו דלא מבעיא לשתיה דעקרו עומד לכך בודאי אסור אלא אפילו שאר תשמישין נמי אסור להשתמש בם [תוס']:

(נג) אפילו ישראל אחר - דכיון דאתעביד בהו מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ישראל וכנ"ל בס"ו ואפילו לערב במו"ש יהיה אסור עד בכדי שיהיה שהות לדלות חדשים וכנ"ל:

(נד) לכרמלית - דאינו אלא מלאכה דרבנן מותר לישראל אחר וכנ"ל בס"ח:

(נה) הואיל ואפשר - דלא חשיב נהנה ממלאכת הא"י בשבת כיון דאפשר לו לירד לתוך הבור ולשתות בהיתר בלא חילול שבת דדוקא בבהמתו אסור דא"א לה לשתות מתוך הבור ובבהמה נמי אם הביא מים מנהר שאפשר לה לשתות משם גופא או שהביא מבור העומד ברה"י שהיה אפשר להכניסה שם ולהשקותה בלא חילול שבת ג"כ יהיה מותר דאף דהא"י הביא דרך ר"ה באיסור לא חשיב נהנה ממלאכת שבת כיון דאותה ההנאה היה יכול ליהנות בלא חילול שבת אבל אם בפעם הזה הביא הא"י מים לבהמתו מבור שהוא רה"י העומד בר"ה דאלו המים א"א להשקותה בהיתר וכנ"ל אף שיש שם גם נהר שהיה אפשר להשקותה משם אסור דעכ"פ מים אלו הביא ממקום שא"א לה לשתות בהיתר:

(נו) לילך שם - ואם אין הישראל יכול לילך שם מפני סכנת דרכים אסור גם לדעה זו ופשוט דה"ה להדיח כלים בהמים או לעשות בם שאר תשמישין שלא היה אפשר לעשות שם בתוך הבור דינו כבהמתו ואסור גם לדעה זו ולענין דינא העיקר כדעה ראשונה דהוא דעת כל הראשונים וכן משמע מהגר"א ותו"ש ורק לצורך גדול או לצורך שבת יש לסמוך ע"ז להקל ובמו"ש יש להתיר מיד בכל גווני:

(נז) ויש מתירין - האחרונים נדחקו מאד בטעם הדבר דהא אף היש מקילין דבסמוך לא מצינו שהקילו רק לענין דיעבד אבל לא לכתחלה להתיר אמירה לא"י אפילו בכרמלית וכ"ש בר"ה וגם מה שציין המציין ע"ז כלבו כתב המ"א דלא נמצא זה בכל בו והגר"א כתב דהוא דעת ראבי"ה המובא בב"י בסימן ש"ז ע"ש:

(נח) או שאר דברים - היינו דבר שהוא צורך שבת קצת:

(נט) דרך כרמלית - ובד"מ משמע דנהגו להקל אף בר"ה דילן:

(ס) ואע"פ שיש להחמיר - דמטעם שבות דשבות אין מתירין לכתחלה רק בצורך גדול או לדבר מצוה גמורה כגון שהוא צריך המשקה לקידוש או להביא התבשיל החם שהוכן לסעודות שבת:

(סא) אין למחות - ועכ"פ לא יתן מעות לא"י ע"ז [מ"א] וגם לא יתן לו הכלי לידו ולא יקבלם מידו בעת הבאתו כדי שלא יעשה הישראל העקירה וההנחה [אחרונים]:

(סב) לצורך שבת - כתבו האחרונים דמ"מ אין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים בשבת שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק קצת אבל דברים שא"צ כ"כ כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה להתענג בהם לכבוד שבת ולא יפה עושין המשלחין ע"י א"י מגדנות לאורח ולחתן חוץ לעירוב:

(סג) ובשעת הדחק - היינו או בשעת הדחק [כ"מ בד"מ]:

סעיף יאעריכה

(סד) לצורך בהמתו - ולדעת היש מקילין הנ"ל אף כשלקטן לצורך בהמת ישראל מותר כיון שיכולה לאכול במחובר אם לא שהיה בעבר הנהר שאינה יכולה לאכול משם או שהיו העשבים מועטין שאין דרך להאכיל במחובר אבל שארי פוסקים לא חלקו בזה והעיקר כמותם וכנ"ל אך אם הוא שעת הדחק שאין לישראל עשבים כתב הח"א דיכול לסמוך על דעת היש מקילין הנ"ל ולומר לא"י שיאכילנה לבהמתו אפילו אם לקטן לצורך ישראל וכן במילא הא"י מים מן הנהר במקום שיכולה הבהמה בעצמה לילך ולשתות ואין לו מים אחרים ליתן לה אע"ג שמלאן א"י בשביל ישראל מותר אבל לומר לא"י ללקט עשבים בכל ענין אסור דהוי מלאכה דאורייתא וכן לומר לא"י למלאות מים מן הבור שהוא רה"י לר"ה בכל ענין אסור אך אם סביב הבור הוא כרמלית מתיר שם בכלל ס"ב ע"י א"י משום צער בעלי חיים ודוקא פעם אחד ביום ולא יותר וע"י ישראל לעולם אסור:

(סה) מאכיל אחריו ישראל - דמוקצה מותר בהנאה:

(סו) אבל אם מכירו וכו' - מדסתם המחבר משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט אסור אם מכירו וכן פסקו כמה אחרונים ועכ"פ בעינן שידע הא"י בשעת מלאכתו שצריך לזה הישראל המכירו דאז שייך למגזר שיכוין להרבות בשבילו ויש פוסקין המחמירין שסוברין דאפילו אם כבר עשה הא"י ולא ידע אז שהישראל צריך אסור אם מכירו דאף דאין בזה חשש שירבה בשבילו בשבת זו גזרינן דבמה שיהנה ממלאכתו ירגילו להרבות בשבילו לשבת אחרת ולעת הצורך יש להקל בזה:

(סז) אסור - היינו רק עד הערב וא"צ להמתין בכדי שיעשו [מ"א]:

(סח) מותר - דאף להסוברין לאסור משום שבת אחרת לא חיישינן בזה שיעשה בשביל ישראל עצמו לשבת אחרת דדוקא בדבר שיעשה לעצמו חיישינן שמא ירבה בשביל ישראל אבל לא שיעשה בשביל ישראל לבדו:

סעיף יבעריכה

(סט) אם אומר בפירוש - ר"ל ואסור אפילו אם השתמש מתחלה בעצמו ג"כ וכדלעיל בסעיף וי"ו:

(ע) והלך וכו' - ולא נשתמש בו מאומה ומשמע דאם לא היה הא"י הולך היה מותר לישראל להשתמש תיכף משהדליק הנר אף קודם שהשתמש בו הא"י משום דתלינן דמסתמא הדליק אדעתא שישתמש בו אח"כ ועיין בעו"ש ובבה"ל בס"י ד"ה להשקות:

סעיף יגעריכה

(עא) א"צ למחות בידו - מללקט ולהאכיל לבהמתו כיון שאינו עושה זה בצווי ישראל אלא מעצמו ואמרינן דלאו להנאת ישראל מכוין אלא אדעתא דנפשיה עושה כדי להרויח ולכן א"צ למחות בו וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ה לענין דליקה שא"צ למחות בא"י כשבא מעצמו לכבות משא"כ בסי"א שהישראל בעצמו מאכיל אסור כיון שנהנה בידים וה"ה כשהא"י מאכיל בצוויו ג"כ אסור אף שליקט מעצמו מתחלה:

(עב) אבל אם רגיל וכו' - דהוא רק הערמה בעלמא ואסור:

סעיף ידעריכה

(עג) עולמית - ואע"ג דבכל מלאכות שנעשה בשביל ישראל אינו אסור רק בכדי שיעשה הכא דהוא מילתא דפרהסיא וכדלקמיה החמירו בו חכמים טפי וה"ה בכל מילי דפרהסיא שנעשה בשביל ישראל אסור לו עולמית [מ"א בשם הרמב"ם] אבל מדברי הט"ז בשם הר"ן משמע דדוקא הכא החמירו חכמים לאסור עולמית משום שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו אבל בשאר מלאכות בכל גווני אינו אסור רק בכדי שיעשה ועיין סוף סימן תרס"ד וכדברי הר"ן מצאתי עוד בכמה ראשונים וע"כ אין להחמיר בעת הצורך:

(עד) והוא שימתין וכו' - ואע"ג דלאחר לא שייך למגזר שמא יאמר לא"י בשבת לעשות כדי שיהיה מוכן למו"ש מ"מ לא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל. ודע דבכל המלאכות שנעשית בשביל ישראל דאמרינן דצריך להמתין בכדי שיעשו אפילו אם אמר לו לא"י שיעשה עבורו אף דעבד איסורא בזה אפ"ה אין צריך להמתין במו"ש רק עד כדי שיעשו משום שלא יהנה ממלאכת שבת ולא יותר [מ"א]:

סעיף טועריכה

(עה) שהביא בשבת וכו' - מיירי שהביאן מחוץ לתחום וגם היה דרך ר"ה שנעשה איסור תורה דאם לא היה דרך ר"ה היה מותר לאחרים לערב מיד:

(עו) ממקום קרוב - דהיינו מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטיא גדולה שהוא מפורסם אסור לו עולמית כמ"ש סי"ד לגבי ארון וקבר:

(עז) ואם ידע בודאי וכו' - בין להחמיר וכגון שהוא הרבה יותר מתחום ובין להקל כגון שהוא בתוך התחום ומחמת שהביאן דרך ר"ה לכך צריך להמתין עד כדי שיביאו מאותו מקום שלא יהנה ממלאכת שבת:

(עח) ימתין לערב כדי וכו' - ר"ל אפילו הוא דבר המצוי במקום קרוב כיון שבא עתה מרחוק צריך להמתין בכדי שיבוא ממקום שבא [ב"י]:

(עט) וה"מ כשהביאם וכו' - קאי אתוך התחום לכך מותר כשהביאן דרך כרמלית אפילו לו לערב מיד דאם היה מחוץ לתחום אפילו דרך כרמלית היה אסור לו בכדי שיביאו ולאחרים מיד וכמו שסתם לקמן בסימן תקט"ו ס"ה ואף דעל כרמלית יש ג"כ איסור דרבנן כמו על תחומין מ"מ הקילו בו משום שאינו מתהנה כ"כ בהבאת הא"י מתוך התחום:

סעיף טזעריכה

(פ) ספק אם הובאו וכו' - וגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט [ט"ז]:

(פא) חוששין שמא וכו' - וע"כ צריך ג"כ להמתין בערב כדי שיביאו מחוץ לתחום: