מגן אברהם על אורח חיים שכה
סביר להניח שהתוכן בדף זה נחשף לצנזורה היסטורית.
עקב כך, יש משמעות מתחלפת בין המונחים הבאים: גוי, עכו"ם, כותי, נכרי, אינו יהודי.
סעיף א עריכה
(א) ליתן מזונות: דחשיב מזונותיו עליך כמ"ש סי' שכ"ד סעיף י"א דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום:
(ב) לפניו: אבל לא בידו דהוי עקירה (ש"ג תוספת') ועמ"ש סי' ש"ז סי"ד:
(ג) לאכלן: אבל אם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסו' ליתן לפניו (ש"ג במרדכי פ"ק):
(ד) החפצים של נכרי: בטור כ' או אפי' אם החפצים של נכרי ונ"ל דה"פ או שעומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור וז"ש שהרואה שנתן לו אינו יודע שהחפצים של נכרי כלומר כיון שראה שישראל נתן לו סבור שהוא של ישראל אבל אם החפץ של נכרי מות' לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של נכרי, וכ"מ במרדכי דדוקא בייחד לו מקום יש מחמירים אבל כשהוא של נכרי ואינו ממושכן כלל לישראל לכ"ע שרי וכ"מ ברמב"ם פ"ו שכ' כשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לנכרי בשבת ע"ש ועמ"ש סי' ש"ז סכ"א וכ"מ ברא"ש וברמזים ריש שבת:
(ה) ביחד לו מקום: די"א שכירות לא קניא [ועיין בהגהות מהרמ"ט ועמ"ש סימן רמ"ו ]:
סעיף ב עריכה
(ו) לתת לו: ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ע"ש ונ"ל דזהו גם כן כוונת המרדכי בשם התוס' ומ"ש ברישא מותר ליתן להם אפילו ביד לא אתא אלא לאפוקי מי"א דאסור ליתן להם בידים אלא ישים לפניהם ולא יאמר כלום וע"ז כתב דא"ז כתב דמותר לתת להם בידים כלומר ומותר לומר לו שיוציאם משום דהאידנא ל"ל ר"ה ועיין סי' שמ"ה ס"ז אבל אסור ליתן לידו ממש כיון דאפשר בלא זה כנ"ל והרב"י לא פירש כן ול"נ כמ"ש ופשוט דאפילו הכלי של נכרי לא יתנו לידו משום עקירה דלא כע"ש:
סעיף ג עריכה
(ז) דרך מלבוש: הא לאו הכי מחזי שהישראל צוה להוציאו כיון שהוא ממושכן בידו עמ"ש ס"א:
(ח) וטוב: וכתו' באגודה דה"ה אם הנכרי מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו וכתב שם שצוה להם להתענות מחר ורמ"א לא חש לה וכיון שרי"ו מקיל לגמרי:
כתב הסמ"ע בחושן משפט סי' קל"א סק"י דאם בא נכרי ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועיין סי' ש"ו ס"ד ומ"ש בחושן משפט ה"ק שהיה לך להבין שדעתי שלא להיות ערב שהרי לא רציתי לעשות ערבות בשבת ואם כן היאך אהיה אחר כך ערב:
סעיף ד עריכה
(ט) יש אוסרין: דה"ל נולד אף על גב דחטים חזו לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאוריית' שנעשה לחם [ועמ"ש סי"א] וי"א הטעם שמא יאמר לנכרי לבשל אף על גב דנכרי שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סי' רע"ו במידי דאכילה גזרי' טפי [טור] וכ"מ במרדכי פ"ג דעירובין ועיין סי' תקט"ו וכ' התוס' בע"א דף ס"ו ע"ב ואין לאסור הפת משום דשמא נתלשו בשבת העצים שנאפה בהם ומוקצים הם דמה בכך דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל ובפסחים דף מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ועיין סי"א וע"ש סימן תק"ז ס"ב ועמ"ש סי' תמ"ו:
(י) ויש מתירים: דס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה כדאיתא בביצה פ"ג והאוסרים ס"ל דדוקא גבי מוקצה אמרי' כן דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו משא"כ גבי נולד, וביש"ש בחולין סל"ב כתבו דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי ע"ש וכ"כ סי' רנ"ב ס"ד דהוי נמי נולד דמעיקרא עור והשתא כלי וכתבו התו' בשבת דמ"ג דדוקא בקדירות אף על פי שהיו רותחות ב"ה לא אתקצאי לכולא יומא כיון שהיה בידו לקררן דאם הי' צריך להן הי' מקררן וכן פולין ועדשי' אף על פי דכשהתחילו להתבשל לא חזי לאכילה מ"מ כשנתבשלו אח"כ שרי דמעיקרא דעתו שיתבשלו בלי שום דיחוי משא"כ כשכופה הסל לפני האפרוחים והיו עליו ב"ה הקצה אותן שעה א' לצרכן ואתקצאי לכולי יומא ולא מהני גמרו בידי אדם ע"כ וכ"מ ברא"ש פ"ג דביצה דזה לא חשיב גמרו בידי אדם אבל בתוס' שבת דף מ"ד בד"ה יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם ע"כ משמע דאע"ג דהקצה אותו שעה א' חשיב גמרו בידי אדם וע"ק שם דאם הוי גמרו בידי אדם אפילו היה עליו ב"ה לישתרי וצ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם ועיין בתוס' דביצה:
(יא) ובשעת הדחק: כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו [ב"ח]:
סעיף ה עריכה
(יב) ליקט פירות: הקשה הרב"י דהא גמרו בידי אדם ועיין סי' תק"ז שכת' בשם הרא"ש וז"ל ואסרי להו לרבנן משום נולד גזירה שמא יעלה ויתלוש ע"ש וכ"כ הרי"ף:
(יג) ואפילו ספק: כתב הב"ח אף על פי שהנכרי מביא דורון לישראל לא אמרינן דודאי לקטינהו בשבילו אלא הוי ספק עד שיודע שלקטן בשבילו עכ"ל וצ"ע ופשטא דגמרא לא משמע הכי דהא אמרינן נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר משמע אף על גב דלא ידעינן שנתלשו היום וגם לא ידעינן שנתלשו בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו וכיון שהביא לו מסתמא לקטן בשבילו דאל"כ ל"ל נכרי שהביא דורון הל"ל שלקטן בשביל ישראל ועוד דכתבו התוספות בעירובין דף ל"ט דההוא עובדא דבר טבי' מיירי באיתצוד מאיליו ע"י שהיו מצודות פרוסות מעי"ט ולא נכרי שהביא דורון לישראל הוי עכ"ל משמע דאי הוי נכרי שהביא דורון אסור אפי' לא ידעינן שצדו בשביל ישראל ונ"ל אם הביא הנכרי לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו ועיין סי"א וכ"מ ממ"ש סי"ג בשם המרדכי דכשנותנו לישראל הוה כרוב ישראל:
סעיף ז עריכה
(יד) מותר מיד: דבחול להמתין בכדי שיעשו לא מחמירים מספק וסה"ת כתב הטעם דספק חוששין לקולא, וצ"ע דא"כ למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא ע"ש ואפשר דבמת החמיר טפי:
סעיף ח עריכה
(טו) מחוץ לתחום: ואם הובא בספינה שרי ועיין סי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציא חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה:
(טז) אפי' מי שהובא: ואם הביאו לשנים אסורים להחליף (כ"ה):
(יז) בכדי שיעשו: וא"צ להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ (כ"ה) ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב ואף על גב שברי"ף איתא דחיישינן שמא הלכו בלילה היינו שלא לאכלו בשבת עצמה אבל בחול א"צ להמתין כ"כ כנ"ל:
(יח) וי"א דאין הלילה: לפי שאין רגילות להביא בליל' ממקום רחוק (מרדכי) ויש"ש פסק כסברא ראשונה:
(יט) והיא שתהא מוקפת: כתב הרב"י ונ"מ שאם העיר אינה מוקפת לדירה ועירבו כולה או קצתה אסור לטלטל פירות אלו חוץ לד"א עכ"ל כלומר דבלא עירוב בלא"ה אסור לטלטל וצ"ע דבאינו מוקף לדירה לא מהני עירוב דהא אפי' של יחיד אסור לטלטל בו כמ"ש רסי' שנ"ח וסימן שע"ב ס"ב עמ"ש שם ועמ"ש סימן ת"א ומ"ש סימן שס"ג סק"ו בהג"ה וסימן שס"ה ס"ג ובאמת אין זו קושי' דהרא"ש כתב דינו על אדם שיצא חוץ לתחום או בהמות שהביאו מחוץ לתחום או פירות בי"ט דמותר לטלטל ובשבת נמי י"ל דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד"א דאף אם הוליכן א' ג' אמות אסור השני להוציאן אח"כ יותר מאמה א' כנ"ל ועיין סי' שמ"ט:
סעיף ט עריכה
(כ) מחוץ לתחום אסור: פי' בו ביום ולערב מותר מיד כמ"ש ס"ז וס"ח ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל וכ"מ בת"ה סי' פ"ג ע"ש ועס"ז:
(כא) תולין להקל: בד"מ תמה ע"ז וכתב דג"ז ספק הוא ומ"מ מדלא הגיה כאן כלום נראה דדעתו להקל מאחר דיש מקילין בכל ענין:
סעיף י עריכה
(כב) שמילא מים: כתב הע"ש ונר' מדברי התוס' דאם מלאו חש"ו מים מותר ליהנות מהן והטעם דאין עושין כלל לדעת ישראל עכ"ל, ועמ"ש סי' שס"ב ס"ז דדוקא במוצא חפץ שנאבד אמרינן שעושה להנאת עצמו משא"כ בכיבוי כמ"ש סימן של"ד סכ"ה בב"י וא"כ ה"נ אם מילא מים לצורך עצמו אף בנכרי מותר ואם לצורך ישראל אף בחש"ו אסור ואם בא לומר דמיירי במכירו ולא גזרינן שמא ירבה בשבילו זה לא נרמז בדברי התוס' לכן נ"ל דלא דק ולא עיין ברא"ש שם שכתב בהדיא דגבי אבידה לא נעשה האיסור בשביל ישראל וכן כונת התוס':
(כג) לכרמלית מותר: כיון שהוא דרבנן עמ"ש רסי' רע"ו:
(כד) הואיל ואפשר: אבל אם אין הישראל יכול לילך שם כגון דאיכא סכנת דרכים אסור כמ"ש סי"א ובנהר אף בהמה שרי (מרדכי): כתב הע"ש לר"ת דאם יש נהר תוך התחום אף אם הביא הנכרי מים מבור שהוא רה"י לר"ה מותר להשקות בהמתו משום דהא אי בעי היה משקה אותה מהנהר וראייתו מהרא"ש ע"ש ול"נ דזה לכ"ע אסור דאטו נכרי שהביא פירות מחוץ לתחום ויש לישראל פירות כיוצא בהם יהא מותר לאוכלן וראייתו מהרא"ש אינה כלום דהא סיים הרא"ש והא לא מסתבר כלל משמע דאף רבינו תם מודה בזה דאסור וכ"מ בר"ן ובמאור ובמ"מ ועיין סי' רע"ו:
(כה) ויש מתירין וכו': חפשתי בכל בו ולא מצאתי זה וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו וגם בתשובת מהרי"ל סי' קט"ז כ' דר"ת לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור וכ"כ המאור (עיין סי' ש"ז ס"ה) ובמקו' שותי שכר יש נוהגין היתר להביא בלא עירוב וסומכין שהנכרי עצמו ג"כ שותה ממנו כמו שפחה שבבית ואפ"ה יש נמנעים ויישר כחם עכ"ל (ועיין סי"א דאפי' מכירו אסור כ"ש כאן דעיקר אדעתא דישראל קעביד ועיין סי' רע"ו ס"ג ואפשר דהיינו היש מתירין ועמ"ש סי' ש"ז בשם הגמ"ר ונ"ל דאין להקל אלא לצורך כמ"ש רמ"א וליתן לו מעות בשבת נ"ל דאסור כמ"ש סימן תקי"ז):
סעיף יא עריכה
(כו) לצורך בהמתו: ולר"ת אפי' ליקט לצורך ישראל שרי כיון שהבהמה היתה יכולה לילך בעצמה ולאכול שם כמ"ש ס"י אם לא שעומד בעבר הנהר (תוס' ומ"מ) והמאור כתב במקו' שאין שם הרבה עשבים גדלים במחובר אסור דאין דרך להאכיל בו במחובר כדקאי לה באפה ואזלה א"כ אהני מעשיו, הע"ש ס"ק ל"ב העתיק כאן דברי הגמ"ר ולא הרגיש שדבריו סותרין זא"ז כמ"ש הרב"י סי' ש"ז ואין בהם צורך:
(כז) והן מוקצים: עמ"ש סי' שכ"ב ס"ג וסי' תק"א ס"ה דלא כע"ש:
(כח) אם מכירו אסור: וכתב הר"ן והמ"מ דאם עשאו שלא בפניו מותר דל"ח שמא הרבו בשבילו וכ"כ ראב"ן ואם יודע שצריך לו אפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רש"י כשעשאו לא היה ר"ג שם דניכוון ליה משמע דעיקר ההיתר שלא בפניו דאמרי' שלא עשה לצורך ישראל כיון שלא ידע בו אבל אם מכירו ויודע שצריך לו אמרי' שעשאו אדעתו וה"ה אם הוא בפניו ואינו יודע שהישראל צריך לו דשרי וכ"כ הגמ"ר והב"י כתב דאפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רי"ו דנכרי שצלה דג מליח לעצמו אסור אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר מ"מ יש אוסרין כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה ומשום מוקצה ליכא דחזי לכוס וא"ת שמא יצלנו הוא בעצמו כיון דאיכא טירחא אדכירי מדכר וכ"כ התוס' ריש ביצה ע"כ וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דשלא בפניו שרי וגם בתוספתא איתא כן לכן נ"ל דוקא גבי דג מליח אסרינן דהיא דבר הצריך לעולם וחיישינן שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה אבל בדבר שא"צ תדיר כגון שעשה הנכרי בגד פשתן לעצמו מותר לישראל ללבשו דליכא למיחש שירבה בשבילו לשבת הבאה כדאמרינן בגמ' גבי כבש שא"צ לו תדיר ואם הנכרי מכירו ויודע שצריך לו אפי' באומן שעושה על המקח אסור (ועיין סי' רנ"ב ס"ד) וכ"מ בגמרא גבי ליפתא דמחוזא, ונ"ל דהא דלא גזרינן בנר וכבש שמא יעשה בשבילו לשבת הבאה היינו דוקא כשהנכרי עושה הדבר בשביל עצמו חיישינן שמא ירבה בשביל הישראל אבל לא חיישינן שיעשה בשביל הישראל לבדו מלאכה וכ"כ בסמ"ח:
ועוד נ"ל דבמכירו א"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכמ"ש הב"י רסי' שי"ח:
סעיף יג עריכה
(כט) א"צ למחות: כמ"ש סי' של"ד סכ"ה, ואף על גב דנר הדולק אם רוב ישראל אסור אף על פי שלא אמר שעשה בשביל ישראל התם שאני לפי שגופו נהנה מן האיסור אבל בהמתו שרי עכ"ל המרדכי וסה"ת:
(ל) רגיל בכך: ז"ל הרא"ש אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י נכרי אסור כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל משמע אם אין הישראל מערים אף על פי שהנכרי מערים שרי ועוד משמע דאפילו ידעינן שהנכרי עושה לצורך ישראל א"צ למחות וכמ"ש סי' רע"ו סס"ד אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ולומר שעושה לעצמו ע"כ משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו וכ"מ מל' הש"ע וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה ועמ"ש סי' רצ"ב ס"ב:
סעיף יד עריכה
(לא) עולמית: וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית כ"כ רמב"ם רפ"ו ועיין סי' תרס"ד ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סימן רמ"ד ס"ג:
(לב) והוא שימתין וכו': אף על גב דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לנכרי מ"מ לא חילק בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל (מ"מ ב"י) בכ"ה האריך כאן וכל דבריו דחוים דפשוט הוא בביצה פ"ד בגמרא דנכרי שהביא לישראל מותר בכדי שיעשו ומ"ש התו' בשבת דף קנ"א היינו דוקא במת דאושא מילתא ע"ש ואף רי"ו לא כתב דאסור לעולם אא"כ אמר לנכרי לעשות מלאכה ויליף לה מדאמרינן בב"מ דאם הנכרי מסרס בהמה דאסורה לעולם כיון דהנכרי נתכוין לאיסור אבל בשבת אין הנכרי מתכוין להביא דוקא בשבת וא"כ אין איסור אא"כ א"ל להביא ואף בזה הכריע הרב"י בסי' ש"ז ס"כ להתיר בכדי שיעשה [וזה נעלמה מבעל כ"ה] והדין עמו דעכ"פ לא נהנה מהאיסור כיון ששהא בכדי שיעשה משא"כ בסירוס וע' בספר ת"ד סי' רנ"ה ורנ"ו כנ"ל ברור:
סעיף טו עריכה
(לג) ממקו' קרוב: מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטי' שהוא מפורסם אסור עולמית כמ"ש סי"ד [רמב"ם]:
(לד) מותרים לערב מיד: אף על גב דבחוץ לתחום י"א דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש ס"ח הכא שאני דליכא הנאה כ"כ במה שמביא תוך התחום כמ"ש התוס' ע"ש ועס"י ודעת התוספות דאפי' הביאו דרך ר"ה בתוך התחום שרי וכ"מ פשטא דהרמב"ם ובסימן תקט"ו וביש"ש פ"ג דביצה סי' ח' פסק כש"ע:
סעיף טז עריכה
(לה) ספק כו': עיין ס"ט והע"ש לא ע"ש: