שולחן ערוך אורח חיים שיח ט
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שיח · ט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור. הגה ונ"ל דבלא מלוח נמי אסור, אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו. ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה (תוספות ומרדכי פרק כירה). ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל. (ב"י בשם שבולי הלקט):
מפרשים
(יב) אפי' לאחר שהעבירוהו כו'. בב"י כתב וז"ל כתב בהגמ"ר שקרוב הדבר דלא מקרי כ"ר אלא עם סילוקו מן האש מיד אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו ה"ל כ"ש ולי משמע ממ"ש בפ' כירה גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה שכל זמן שהיס"ב חשיב כ"ר ואע"פ שגם בכ"ש היס"ב אין לו דין כ"ר דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו וכמ"ש התוס' כו' עכ"ל ואיני יודע מהיכן למד ב"י מגמרא שהביא לענין זה דשם לא מיירי כלל מהעבירוהו מן האש אלא מענין דין יד סולדת אבל תמהתי מאד דהא משנה מפורשת היא בפרק כירה האילפס והקדירה שהעבירן (פרש"י מן האור) מרותחין לא יתן לתוכן תבלין פירש"י מרותחין בין השמשות לא יתן לתוכן תבלין משתחשך דכ"ר כ"ז שהוא רותח מבשל עכ"ל הרי מבואר דלא כהגמ"ר:
(יג) בשר מלוח. באשר"י כתב וז"ל משמע דבשר' דתורא לא בשלה בכ"ר ומותר לתת בשר חי בכ"ר שהעבירוהו מן האש ומיהו אם מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בתוכו ואסור עכ"ל. ומשמע מזה דהמלח הוא הגורם שימהר להתבשל המלח מרכך הבשר כששוהא הרבה במלחו כדרך שמולחין בשר אחר כשרותו מדמו וזהו כששוהה שם אבל מליחה מחדש אינו מרכך עדיין הבשר אלא דנתן בו טעם אחר לאיסור שבת לפי שהמלח והלחלוחית כו' מתבשל וא"כ אפי' אין בו מלח כלל יש איסור לענין שבת מחמת בישול הלחלוחית ומ"ה לא זכר הטור כאן רק לחלוחית ולא מלח והרא"ש דנקט מלח היינו לכלול בזה עוד איסור בלאו בישול שבת אלא אפי' בחול מחמת הדם וזה כונת רמ"א שכתב ונ"ל דבלא מליח כו' אלא דנקט מלוח ר"ל הרא"ש דנקט מלוח הוא בשביל דבלא"ה כו' ונ"ל דגם הש"ע יכול לסבור כך דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלוח עליו אלא שנתייבש עליו הוא מתבשל וע"כ לא כתב רמ"א ל' פלוגת' ולי נראה כו' אלא ונ"ל כו' דאין כאן פלוגתא כיון שמפרש כן בטור דלחלוחית לבד מתבשל ועכי"ד מ"ש עוד מזה לענין איסור דם:
(יד) ויש אוסרים ליתן מלח. בגמ' איכא ב' לשונות בזה ללישנא בתרא הוה מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מ"ה מותר אפי' בכ"ר כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוה מלח לחומרא דאפי' בכ"ש מתבשל ופסקו כלישנא בתרא אלא דרמ"א כ' ע"פ התו' דהמחמיר כלישנא קמא תע"ב וכבר זכרנו בס"ד בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפי' ממהרי' להתבשל ועינינו רואות דכשנותנין אותם בכ"ש רותח מתמתקי' ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה:
(טו) בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דשיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבישרא דתורא כדלעיל ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין כיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דקי"ל זוז"ג מותר ע"כ בב"י בשם ש"ל בשם ר"ש. ולעד"נ מאד תמוה דע"כ לא מצינו זוז"ג רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זוז"ג הנזכרים בי"ד כמ"ש שם בסי' קמ"ב הוא כן משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוה זוז"ג אלא האיסור הוא הגורם ליתן לו טעם טוב וההפרש מגולה לנו הא למה זה דומה לתבשיל שיש בו תבלין אלא שאינם מספיקין והניח שם תבלין של איסור והשביחו לתבשיל וכי יהיה זה מותר דאין לך אכילת איסור גדול מזה ול"ש זוז"ג אלא אם היו מתערבים קודם נתינת הטעם דהיינו קודם שבאו לקדירה דאז נותנים טעם ביחד משא"כ בנדון זה דהוה כמו נותן תחלה תבלין בשבת בכ"ר דגם כאן מרגישין בפי' טעם האיסור מה שמוסיף על ההיתר כנלע"ד לחלק והבא לסתור חילוק זה עליו הראיה ונראה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת כנ"ל:
(כח) כ"ז שהיס"ב: ונ"ל דאם אין היס"ב שרי אף על גב דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש אבל לכ"ע אינו מבשל מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ בתשב"ץ ועיין ביורה דעה ריש סי' צ"ד בט"ז בשם רש"ל:
(כט) של שור: נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל (טור):
(ל) דם שבו: ומיירי כגון שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח ולא כמ"ש בב"ח ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול וכמ"ש הב"ח בשם רי"ו ועיין ביורה דעה סי' ס"ח והב"ח הכריע כרמ"א ולמסקנא דכתב הרא"ש ואפי' נמלח מחדש וכו' חזר מדבריו הראשונים [ב"ח] וכ"מ ברמזים ובטור וע' בת"ח כלל א' וכלל ב':
(לא) דהמלח בטל בס': ואף על גב דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ש"ה דהוי זוז"ג דמסתמא נמלח גם בע"ש ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל כיון שנתבטל מקודם שנאסר בטל דנימוח מיד ואין נתבשל מיד דבעי בישולא כבשרא דתורא (שם) וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדירה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש ביורה דעה סוף סי' פ"ז וכן הובא במשנה פרק ב' דערלה ובע"א פ"ה: ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול ועמ"ש סי"ו:
(כד) סולדת: עיין מ"א ועיין ביורה דעה סי' צ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם רש"ל.
(כה) של שור: נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל. טור.
(כו) דם: ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין הוא אסור משום הדם שבמלח. ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול עיין מ"א.
(כז) מלח: כבר כתבתי בס"ק י"ז דגם בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל ועינינו רואות דכשנותנים אותם בכ"ש רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה. ט"ז.
(כח) בטל: עיין ט"ז שחולק והעלה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד לאחר השבת ע"ש ועיין מ"א. ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול. מ"א.
(סג) כל זמן וכו' - היינו אפילו כבר פסק רתיחתו ממנו:
(סד) שהיד סולדת בו - אבל אם אין היד סולדת בו אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד:
(סה) לתוכו תבלין - אבל בכלי שני מותר לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיס"ב דינו ככלי ראשון:
(סו) כיון שהעבירו - דעל האש אפי' בישרא דתורא מתבשל:
(סז) כבשרא דתורא - ואף שנימוח אף בכלי שני מיחויו אינו בישולו שאף בצונן אתה רואה כן:
(סח) בשר מלוח - ר"ל בשר שנמלח והודח כדין:
(סט) של שור - דנהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל [טור]:
(ע) דבלא מלוח וכו' - היינו דלא נטעה לומר דהטעם שאוסר הוא משום דהמלח מרכך הבשר ומתבשל אח"כ בכלי ראשון אלא דאפי' בלא נמלח כלל היה אסור לתתנו מפני הלחלוחית וכנ"ל והא דנקט המחבר מלוח דאי לא היה מלוח היה אסור לתתנו מפני איסור דם בכלי רותח בלא איסור שבת:
(עא) ויש אוסרים וכו' - בגמרא איכא תרי לישני בזה ללישנא בתרא הוי מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מש"ה מותר אפי' בכלי ראשון כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוי מלח לחומרא דאפי' בכלי שני מתבשל ופסקו רוב הפוסקים כלישנא בתרא אלא מפני שיש מחמירין לכן כתב דהמחמיר תבא עליו ברכה. וה"מ במלח שחופרין אבל מלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול לכו"ע דאין בישול אחר בישול וכדלקמן בסט"ו [מ"א וש"א] וכן בצוקע"ר מותר מהאי טעמא ליתנו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש ויש שמפקפקין בזה. וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחלה:
(עב) אפילו הוא וכו' - דע"ג האש אפי' לפסק השו"ע אסור וכנ"ל:
(עג) דהמלח בטל - ואע"ג דמידי דעביד לטעמא לא בטיל שאני הכא דהוי זה וזה גורם דהכא מיירי שנמלח ג"כ מכבר בע"ש וגם מיירי דהמלח שנתן עכשיו לא היה בה כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול אבל אם היה במלח של עכשיו לבדו כדי ליתן טעם אסור המאכל עד מו"ש אם נתן בהכלי כשעומד על האש וה"מ במלח שנעשה מחפירה אבל במלח שנעשה ממים שמבשלין אין לאסור המאכל וכנ"ל:
(*) ואם עבר ונתן מלח וכו': ובתבלין כשנתנו לכלי ראשון אף שנתן ג"כ קצת מע"ש יש לעיין בדיעבד לענין התבשיל דהא הוי דבר שיש לו מתירין דבמלח מתיר רבינו שמחה משום דנימוח מיד ואין מתבשל דצריכא מילחא בישולא וכו' ומתבטל מקודם שנאסר משא"כ בתבלין ואפשר דגם בכאן מתבטל קודם שנתבשל וצ"ע:.
קד) סעי' ט'. ראשון וכו' מבשל כל זמן שהיס"ב וכו' ואעפ"י שכלי שני אפי' אם היס"ב אין לו דין כ"ר משום דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו אבל כלי שני אינו מבשל אפי' אם היס"ב מפני שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר. ב"י. וכ"כ בב"י יו"ד סי' ק"ה ועיין בש"ע שם סעי' ב':
קה) שם. כל זמן שהיס"ב וכו' ונ"ל דאם אין היס"ב שרי ואע"ג דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש (כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ה סעי' ב') אבל לכ"ע אינו מבשל. מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ התשב"ץ. מ"א ס"ק כ"ח. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"ד סק"א בשם רש"ל דיש להחמיר בכ"ר שאצל האש אפי' שאין היס"ב אבל הוא פסק כדעת הת"ח כלל נ"ז דפסק כהב"י (ביו"ד סי' צ"ה ד"ה ומ"ש רבינו שרחצו וכו') ואו"ה דאפי' בכ"ר שעל האש אינו אסור אם אין היס"ב יעו"ש. וכ"פ הש"כ ביו"ד ס' ק"ה סק"ה. וכ"פ הפר"ח ביו"ד סי' ס"ח ס"ק ח"י וס"ק כ"ב. וכ"פ הרב זב"צ ביו"ד סי' ק"ה או' י"ט יעו"ש. וכ"כ הגר"א. והגם דהרב בית יעקב סי' ך' כתב דנתווכח עם הש"ך עצמו והודה לו שהעיקר כרש"ל מ"מ כיון שכל האחרונים הנ"ז לא חשו לה אזלינן בתר רובא ורק המחמיר תע"ב:
קו) שם אבל מלח מותר ליתן וכו' בש"ס איתא תרי לישני במלח ופסקו הר"יף והרמב"ם פכ"ב והרא"ש כלישנא בתרא לקולא וכ"פ התו' אלא שסיימו התו' וכתבו דהמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כ"ז שהיס"ב תע"ב והב"ד בב"י יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה ויש אוסרים ליתן מלח אפי' בכ"ש וכו' אבל מרן ז"ל לא חש להך סברא לכותבא בש"ע ומיהו ודאי דהמחמיר תע"ב:
קז) שם. כיון שהעבירו מעל האש וכו' דאי ע"ג האור אפי' בשרא דתורא בשלה ביה ופשוט הוא. ב"י בשם הר"ן. עו"ש או' כ"ו:
קח) שם. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי בשר מלוח וכו' ואעפ"י שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל. טור. והיא סברת הרא"ש כמ"ש בב"י ולזה כתב הש"ע סברא זו בשם ויש מי שאוסר ואעפ"י דליכא פלוגתא בזה משום דכן דרכו דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר כנודע:
קט) שם. בשר מלוח וכו' פשט לשון זה משמע דדוקא כשהוא מלוח אז המלח גורם להתבשל הבשר לפי שנתרכך הבשר מחמת המלח מיהו לדעת רמ"א אף בלא מלח נמי יש בו משום בישול דאע"ג דהבשר אינו מתבשל מ"מ הלחלוחית שבתוכה מתבשל כמ"ש הטור. והב"ח הכריע כהרב בהגה. תו"ש או' ל"ו. וכ"ה במ"א סק"ל מיהו הט"ז ס"ק י"ג כתב דגם הש"ע יכול לסבור כך כדברי מור"ם ז"ל דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלח עליו הוא מתבשל יעו"ש:
קי) שם בהגה. משום דם שבו. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח. מ"א סק"ל. תו"ש או' ל"ז. ועיין ביו"ד סי' ס"ט סעי' ט' בענין בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה יעו"ש:
קיא) שם בהגה. ויש אוסרין לתת מלח וכו' הטעם משום דס"ל דהמלח מתבשל אפי' בכלי שני. עו"ש או' כ"ט. ועיין לעיל או' ק"ו מ"ש בזה יעו"ש:
קיב) שם בהגה. דהמלח בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דבר שיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבשרא דתורא ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין דכיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ הו"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דק"ל זו"ז גורם מותר. ב"י בשם שה"ל. והביאו הט"ז ס"ק ט"ו וכתב דלדעתו תמוה דלא מצינו זו"ז גורם רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשיאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זו"ז גורם הנ"ז ביו"ד וכמ"ש שם סי' קע"ב (סעי' ז') משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוי זו"ז גורם אלא האיסור הוא הגורם ליתן טעם טוב וכו' וסיים שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת יעו"ש. אמנם העו"ש או' כ"ו כתב על דברי השה"ל הנ"ז דדבריו נכונים. וכ"נ דעת המ"א ס"ק ל"א. וכן הח"מ או' ד' והא"ר או' כ"ד והתו"ש או' ט"ל והנה"ש או' י"ג והמאמ"ר והפרמ"ג ביו"ד בשער התערובת חלק ז' פ"א והפתה"ד או' ז' ועוד כמה פו' כולם השיגו על דברי הט"ז הנ"ז ודעתם להתיר כדברי השה"ל ומור"ם ז"ל שהביאו בהגה. וכ"פ ח"א כלל ך' או' ד' בן א"ח פ' בא או' יו"ד:
קיג) שם בהגה. דהמלח בטל וכו' וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז וכ"ה במשנה פ"ב דערלה ובע"א פ"ה. מ"א שם וכ"כ האחרונים:
קיד) וכתב המרדכי פ' כירה והר"ר דן אומר דמלח שלנו דמתקנין אותו ע"י בישול אין לחוש כדתניא כל שבא בחמין לפני השבת וכו' ומ"מ המחמיר תע"ב. ד"מ או' ד' וכ"כ המ"א שם אלא שלא כתב והמחמיר תע"ב והביאו א"ר שם וכתב ואף דבסעי' ד' כתוב בנצטנן יש בו משום בישול צ"ל דמלח מקרי יבש וא"כ אין היתר אלא ליתן בכ"ר שאין אצל האש דהוי כשורה בחמין וסיים דטוב להחמיר יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם דהעיקר כמו שסיים הד"מ דהמחמיר תע"ב יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י דהמחמיר בו כמו בשאר מלח תע"ב ועיין לעיל או' ק"ו:<קטע סוף=ט/>
קטו) סעי' יו"ד. אסור ליתן תבלין בקערה ולערות וכו' דק"ל כרש"י ור"ת דעירוי ככ"ר והיינו לחומרא אבל לא לקולא כגון להכשיר כלי שצריך הגעלה ע"י עירוי מכ"ר כמבואר ביו"ד. ט"ז ס"ק ט"ז:
קטז) שם. ולערות עליהם וכו' ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת. ופשוט דאפי' למ"ד כלי שני מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסורה אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה. מ"א ס"ק ל"ב. א"ר או' כ"ה. תו"ש או' מ' ר"ז או' י"ט:
קיז) שם. ולערות עליהם מכ"ר. אבל אם עירה תחלה מכ"ר לתוך הקערה מותר ליתן אח"כ התבלין לקערה מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל ואעפ"י שהיס"ב. ר"ז או' י"ט. בן א"ח פ' בא או' ט':
קיח) שם. ולערות עליהם מכ"ר. ולערות קאהב"י מכ"ר על הסוק"ר שבכוסות התיר הרב פנים מאירות ח"א סי' פ"ד אבל הזר"א א"ח סי' ט"ל גמגם בהיתר זה ומסיק דטוב לערות הקאהב"י קודם בכוסות ואח"כ לתת בו הסוק"ר יעו"ש. מחב"ר או' ג' שע"ת או' כ"ח. וכ"כ ח"א כלל ך' או' ז' ופשוט דהיינו דוקא רותח דכ"ר שהיס"ב. שע"ת שם.
קיט) סעי' יא. שהיא מלאה מים חמין וכו' ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים בתוכה. גמ' מ"א ס"ק ל"ג. א"ר או' כ"ו.
קך) גומא בקרקע שהומשך ממעין חמי טבריה לתוכה הוה אמבטי כ"ר אעפ"י שנפסק אח"כ ממעיין הואיל ובעת משיכה הוה ממעיין הו"ל לאמבטי דין כ"ר שהוסר אח"כ מאש כפרש"י שם ואסור ליתן לתוכו פך שמן בקיתון המפסיק דאפי' כלי המפסיק אסור כ"ש ליתן כך לתוכו אף בחמי טבריא אבל לתת לתוך כ"ש בחמי טבריא שרי. והוחמו ע"י אש אסור בהוחמו לרחיצה. א"א או' ל"ג:
קכא) שם הגה. אעפ"י שהוא כלי שני דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבטלין הצוננין שמתערבין בהן. טור. מ"א ס"ק ל"ד. ר"ז או' ך':
קכב) שם. אבל נותן הוא ממים חמים וכו' ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו. טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בסעי' יו"ד דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננין ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קפליה וכ"מ ביו"ד סי' צ"א סעי' ד' ובגמ' פסחים דף ע"ו. מ"א ס"ק ל"ה. א"ר או' כ"ח. תו"ש סוף או' מ"א. ר"ז או' ך':
קכג) סעי' יב. מיחם. של נחושת שהעבירו מעל האש. טור:
קכד) שם מים צוננין מרובין וכו' אבל לא יתן בו מים צוננין מועטין מפני שהן מתחממין. טור. והיינו אם מתחממין בכדי שהיס"ב. ר"ז או' כ"א:
קכה) שם. מים צוננין מרובין וכו' ולא אמרינן דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא. מ"א ס"ק ל"ו. א"ר או' ל' תו"ש או' ע"ב:
קכו) וכתב המ"מ פ"כ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ודומה לקטימת קיסם (עיין סי' שכ"ב סעי' ד') שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י (וי"א דחייב לר"י עיין נ"ח ולב"ש) דמחייב בדבר שאינו מתכוין, והמתכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאו' וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:
קכז) שם. כדי להפשירן. פי' אבל כדי לחממם אסור דהיינו שהיס"ב אסור ובזה קל הוא המיחם מאמבטי דבאמבטי אסור אפי' כדי להפשר. עו"ש או' ל"ד:
קכח) שם. ומותר לצוק מים חמין וכו' הטעם משום דכלי שני אינו מבשל. עו"ש או' ל"ה. ולפ"ז אפי' אם הצוננין מועטין וכשישפוך יהיו חמין בכדי שהיס"ב שרי כיון דכ"ש אינו מבשל וכמ"ש לעיל או' ק"ד וקי"ז יעו"ש:
קכט) שם. או צונן לתוך חמין ונ"ל דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ. ח"א כלל ך' או' ג' וכתב ובזה מסולק תמיהת הב"ח יעו"ש. בן א"ח פ' בא או' י"א.
קל) שם והוא שלא יהיו בכ"ר וכו' פי' דקאי על צונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן מותר אפי' בכ"ר משום דק"ל דתתאה גבר והמים הצוננין התחתונים מקררין המים העליונים. עו"ש או' ל"ו. תו"ש או' מ"ד. והיינו אם הצוננין מרובין שאין מתחממין בכדי שהיס"ב:
קלא) שם. בהגה. שא"א שיתבשלו. עד שתהא היס"ב רק שיפיגו צינתן. ר"ז או' כ"ב:
קלב) שם בהגה. אפי' בכ"ר שרי. ואפי' צונן לתוך חמין מותר. לבוש. והיינו שישפכם בשפיכה גדולה בפעם אחת כמ"ש לעיל או' קכ"ט יעו"ש:
קלג) שם בהגה. רק שלא יהיה על האש. וה"ה שלא יהיה סמוך לאש במקום שיכול להתבשל דהיינו שיהיה היס"ב וכלקמן סעי' י"ד יעו"ש:
קלד) סעי' יג. בכלי שני וכו' והטעם משום דכ"ש אינו מבשל אעפ"י שהיס"ב שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר ב"י בשם התו' עו"ש או' ל"ח:
קלה) שם. בכלי שני וכו' ואם שואב בכלי ריקן מכ"ר פסק הט"ז ביו"ד ססי' צ"ב (ובסי' זה ס"ק י"ט) החמיר דהוי ככ"ר ואם שהה בתוכו עד שמעלה רתיחה שם פשיטא שהוא ככ"ר. א"ר או' ל"ב. תו"ש או' ל"ה:
קלו) שם. בכלי שני וכו' ואין להטמין כל הכלי בתוך כלי שני דא"כ הו"ל הטמנה אלא צ"ל מגולה למעלה. ט"ז ס"ק י"ט. מיהו הר"ז או' כ"ג כתב דאפי' להטמינו כולו בתוכו שרי עו"ש ועיין לעיל סי' רנ"ח או' ב':
קלז) שם. בכלי שני נראה דבאמבטי שכתוב בסעי' י"א אסור ליתן קיתון של מים אע"ג שהוא כלי שני. חמודי דניאל. פת"ע:
קלח) שם. אבל בכ"ר אסור. אפי' להפיג צינתו בלבד גזרה שמא ישכח וישתהא שם עד שתהא היס"ב ואפי' באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין אסור להעמידו בתוכה מפני שהוא ככ"ר מד"ס אלא יטול מהאמבטי בכ"ש ויעמידנו בתוכו. ר"ז או' כ"ג ועיין לעיל או' קי"ט:
קלט) שם. אבל בכ"ר אסור, נראה דאם הצוננין שבכלי עליון מרובין כ"כ שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכא דמפסיק כלי מהיכא שנתערבו כמבואר בגמ' בית מאיר:
קמ) סעי'. יד. כנגד האש. שהדליק הנכרי בשביל עצמו או בשביל ישראל מפני הצנה וכיוצא בו שהדליק בהיתר. ח"א כלל ך' או' י"א:
קמא) שם. להפיג צנתן וכו' ואפי' כדי להפשיר נמי מותר כיון שמניחן במקום שלא יכול להיות היס"ב, כ"מ בתו' דף מ"ח ד"ה מאי. וכ"מ בב"י:
קמב שם. בענין שאינו יכול להתחמם וכו' אפי' אם ישהה שם זמן מרובה. ר"ז או' כ"ד:
קמג) שם. דהיינו מקום שכריסו וכו' וא"ת איך ידע האדם לשער כך בדעתו הנה נקיט האי כללא בידך כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה שאין האדם נמנע ממנו מכח רבוי חמימותו ה"ז לא חשיב היס"ב אבל אם נמנע לשתותו או לאכלו מרוב חומו ה"ז נחשב בכלל יס"ב. בן א"ח פ' בא או' ה':
קמד) שם. ואפי' להניח בו שעה קטנה וכו' והטעם מבואר בב"י משום דלמא משתלי ואתי להניחם שם עד שיתבשל דהיינו שהיס"ב וזה הוא לדעת הרא"ש ויעתו ולאפוקי מדעת הרמב"ם ורש"י יעו"ש. עו"ש או' ט"ל:
קמה) שם הגה. וה"ה בפירות וכו' כלומר גם בפירות אעפ"י שנאכלין כמו שהן חיין אסור לקרבן אצל האש כדי שתפיג צינתן במקום שיכולין להתחמם כ"ק שתהא היס"ב. עו"ש או' מ' ועיין לעיל או' ב' אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי. ולפ"ז אסור ליתן אלונטית (הוא שעוה ויתי(ו)[ך] אף במקום שאין היס"ב. וכלי עופרת יש בו דבר יבש מבושל או לח רותח. א"א) או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ"כ שיכול להתיך שם או לשרוף ויש לדחות דכיון דלא ניחה ליה שישרוף או שיתיך הוי דבר שאין מתכוין. מ"א ס"ק ל"ז. גם י"ל דכיון דעיקר הטעם הוא דשמא ישכח מליטול אותו משם קודם שיתבשל א"כ לא חיישינן להכי דודאי יזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או שישרוף. תו"ש או' מ"ז:
קמו) סעי' טו. דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש וכו' אבל אם לא נתבשל כ"צ אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואפי' הוא עדיין רותח אסור ליתן במקום שיכול להתחמם כדי שתהא היס"ב. ב"י. עו"ש או' מ"א:
קמז) שם. והוא יבש וכו' מה שנהגו בקושטא שהשפחות מניחות המילייאנאש והתרנגולות לחמם בתוך התנור בשחרית שבת קודם הסעודה לכ"ע שרי כיון שאין בהם מרק ואין לחלק בין כנגד המדורה ובין תוך התנור דכיון שתנור שלנו פתחו מן הצד כעין בית הוא וכשנותנו שם ואין שם מדורה גרע טפי מכנגד המדורה ומנתינה בכלי ראשון ומה שסותמין התנור כדי לשמו חומו עושים כדי שלא יכנס אויר קר ויצנן אותו. מהרימ"ט בתש' כ"י. ברכ"י או' ד' ובשו"ת מים רבים סי' כ"א מתיר בכה"ג לסמוך אל התנור אף אם יש מעט שומן קרוש אבל מרק הרבה אסור כיון שהתבשיל מצטמק בשבת וגם מבואר לדעתו לאסור אף שנתבשל כ"צ ומצטמקו רע לו להחם תוך התנור או תוך הכירה אפי' גרופה דמחזי כמבשל כיון שכן דרך בישולו ושאני סמוך לאש או נגד המדורה שאין כן דרך בישולו יעו"ש. והביאו שע"ת או' ל"ה וכתב דמנהגם להקל ויש על מי לסמוך יעו"ש:
קמח) שם מותר להניחו כנגד המדורה וכו' וכן מותר לתת הקאהב"י שנתבשל כנגד המדורה אפי' ישראל אבל לתתו ע"ג האש אסור אף ע"י עכו"ם ואפי' עושה מעצמו ועל הפטפוט שרגליו נוגעות בארץ לא מלאני לבי להתיר. כנה"ג בתשו' סי' טו"ב. ברכ"י או' ה' שע"ת שם. אמנם הזכ"ל או' ב' כתב על דברי כנה"ג הנז' דלדעת מרן זה אסור וכתב דבס' קול אליהו סי' י"ד נמי השיג עליו יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' י"א:
קמט) שם. מותר להניחו כנגד המדורה וכו' דאין דרך בישול בכך אבל ע"ג האש ממש אסור כמבואר בב"י וטעמא דק"ל כמ"ד יש בישול אחר בישול וכ"ש שיש בישול אחר אפיה וצליה ואפיה אחר בישול. מהרי"ל ואלי בהגהותיו כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג':
קן) שם. כנגד המדורה וכו' כלל סעי' זה דכל מה שתנבאר בסעי' ד' דאין בו משום בישול אע"ג דאסור להניחו ע"ג כירא משום חשש חיתוי מ"מ סמוך למדורה שרי דדמי לסמיכה לכירה מטעם שכתב המ"א. לב"ש. ועיין באו' שאח"ז:
קנא) שם. כנגד המדורה וכו׳ דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואע"ג שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתי לאחתויי. הרא״ש. מ"א ס״ק ל״ח. תו״ש או׳ מ״ח:
קנב) שם. אפי׳ במקום שהיס״ב. דבדבר יבש ליכא בישול אחר בישול כמ"ש סעי׳ ד תו״ש או׳ מ"ט:
קנג) שם בהגה. אפי׳ בדבר שיש בו מרק וכו׳ כלומר ונתבשל כ׳׳צ. עו״ש או׳ מ"ב:
קנד) שם בהגה. אפי׳ נצטנן מותר. דס״ל דאין בישול אחר בישול אפי׳ ברוטב ונצטנן. מ״א ס״ק ט"ל. א"ר או׳ ל״ה. תו״ש או׳ ן׳ ועיין לעיל או׳ נ"א:
קנה) שם. ונהגו להקל אם לא נצטנן וכו׳ אם נצטנן עד שאין ראוי לאכול אסור דנראה כתיקון קצת. א׳׳א או' ט"ל. ואם אינו מניחו שם להיות היס״ב אלא רק כדי להחם קצת י״ל לכ״ע מותר אפי׳ נצטנן לגמרי ולא גזרינן בזה שמא ישכח ויעמוד שם עד שהיס״ב כיון די״א דאפי' נצטנן לא שייך בישול (כמ׳׳ש לעיל או׳ נ״א) ויש לסמוך ע"ז כשהוא צורך גדול ובלבד שייזהר מאד שלא יניח לעמוד שם הרבה שלא יבא לידי ספק חטאת אבל להניח כדי שתהיה היס״ב אסור. ח״א כלל ך׳ או׳ י"ג:
קנו) סעי' טז. מותר ליתן אינפדה. פי' פשטיד"א. פרישה או' י"א. והיינו פת כפולה ממולא בחתיכות שומן. אחרונים:
קנז) שם מותר ליתן אינפדה וכו' וכ"ה דעת הרמב"ם ורש"י ור"י מפארי"ש ואע"ג דק"ל (סי' ש"ך סעי' ט') דאסור לרסק בשבת לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו דהתם אינו אסור אלא בשביל גזרה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין והיינו דוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחם כנגד המדורה או בחמה ונפשרו מאליהן מותרות דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום שבעודם קרושים תורת משקה עליהם לכל דבר. וכ"כ ה"ה פכ"א בשם הרשב"א ז"ל. עו"ש או' מ"ג. וכ"ה בב"י:
קנח) שם. במקום שהיס"ב. כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן יעו"ש אמנם המ"א סק"מ כתב על דברי הלבוש הנז' דלא דמי דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סעי' ט"ו ובסי' רנ"ג סעי' ה' וכתב שכ"מ בגמ' וברש"י דף קמ"ה וכ"מ במרדכי והגהות סמ"ק ושכן כתב בס' מנחת כהן יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"א. וכ"כ הפרישה או' ה' על דברי הלבוש הנז' דאינו נכון יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ו' וכ"ה דעת אחרונים. ומיהו אם השומן זב לחוץ מהפשטיד"א עיין לקמן או' קס"ג דיש מחמירין שלא לאוכל השומן משום נולד. ויש מתירין יעו"ש:
קנט) שם הגה. וכ"ש קדרה שיש בו רוטב וכו' הטעם משום דמאליו הוא נמחה וכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר דפשיטא דשרי ודמי להא דאמרינן (סי' ש"ך סעי' ט') אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה משום דאינו ניכר כשנימוח. עו"ש או' מ"ה:
קס) שם בהגה. וכ"ש קדירה שיש בו רוטב וכו' אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סעי' ט"ו מ"א ס"ק מ"א. ור"ל דמה שכתב רמ"א וכ"ש קדירה וכו' היינו לענין איסור נולד דשרי ומיירי במקום שאין היס"ב אבל ביס"ב באמת אסור משום בישול. לב"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ב דלהאוסרין בסעי' ט"ו (היינו דעת הש"ע שאינו מתיר אלא דבר יבש) צריך להניח אותם במקום רחוק שאין היס"ב:
קסא) שם בהגה. וכ"ש קדירה שיש בו רוטב וכו' ורוטב קרש הוה נולד כשנמוח ואפי' באין היס"ב ואסור לד"ה. א"א או' מ' וא"כ צ"ל דהכא מיירי שהשומן נקרש ע"פ הרוטב דאי הרוטב עצמו נקרש אסור. ס' מנחת פתים וכ"מ ממ"ש באו' הקודם דהטעם הוא משום כשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר משמע דדוקא השומן לבד הוא שנקרש והמרק נשאר כמו שהוא ולכך כשנימוח השומן מתערב עם המרק ואינו ניכר:
קסב) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' פי' אפי' בקדירה ששומן מערוב עם מרק וגם אין היס"ב דלא דמי להא דאמרינן נותן לתוך הכוס משום דהתם אין הברד ניכר כלל אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא והטעם דאסור משום דנולד הוא ואפי' נמחה בחמה. עו"ש או' מ"ו:
קסג) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך סעי' ט' דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י (עיין באו' שאח"ז) ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ג' ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ס"ס רנ"ג דאפי' בנותן הקדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י עכו"ם. מ"א ס"ק מ"ב. א"ר או' ל"ו. תו"ש או' נ"ג ח"א כלל ך' או' ך' וכן יש ליזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש לעשות ע"י גוי. מחה"ש. ומיהו מ"ש המ"א דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד וכו' עיין פמ"א סי' פ"ד שחולק על מ"א וס"ל דאפי' במקום שהיס"ב אין איוסר בדיעבד ובמקום שאין היס"ב מותר ליתן פשטידא אפי' לכתחלה. ואפי' אם נהגו להחמיר מנהג בטעות הוא יעו"ש והביאו שע"ת או' ט"ל:
קסד) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' וכתב בעה"ת שאם מע"ש עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר להחם בשבת את הפשטידא וכתב עליו ב"י ונראה מכאן שאפי' לדעתו (ר"ל דמחמיר) מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן ואעפ"י שמקצתו זב שאם לא כן אעפ"י ששפך המים והשומן הו"ל לאסור מפני חתיכת בשר שמן שבתוך האנפאד"ה שהם נפשרים וזבים והטעם משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חושב ושרי עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק כ"א א"ר שם. תו"ש.
קסח) וכתב בדרשות מהר"ש. שמותר להשים כד של יין שיש בו קרח הרבה על התנור כדי לפשר הקרח ע"כ. והביאו א"ר שם וכתב הטעם משום דכיון שיש בו יין ואינו ניכר הקרח כשנימוח מותר יעו"ש. ונראה דה"ד שמניחו במקום שלא יוכל לבא שהיס"ב וכמ"ש סעי' י"ד דאל"ה הוי בישול ויש אוסרין בישול ביין כמ"ש לעיל או' ס' יעו"ש:
קסו) שם בהגה. יש לסמוך אסברא ראשונה. וכן הסכים הב"ח. וכ"כ אחרונים:
קסז) סעי' יז. אסור ליתן צונן וכו' ולפי מה שמסיק הרמ"א לעיל כסעי' ט"ו בהגה להתיר בלא נצטנן לגמרי ה"ה לכאן אם הוא דבר שנתבשל כ"צ ולא נצטנן לגמרי:
קסח) שם. שאלו היה מניח שם הרבה וכו' והטעם דלמא משתלי ויניח אותו עד שיתבשל. תו"ש או' נ"ד. לב"ש:
קסט) שם. כדין מניח כנגד המדורה וכו' דלא שייך חשש חיתוי כמ"ש סעי' ט"ו. תו"ש או' נ"ה לב"ש:
קע) שם. ואם אינו חם כ"כ מותר. ואפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם כמ"ש לעיל או' קע"ה יעו"ש:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.