פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מותר למ"ש מיד. דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא:

בין שחלה היום. ואין אסור משום מוקצה וכ' הב"י בשם הרא"ש דקי"ל כר"ש דאמר אין מוקצה אלא בנר שהדליקו בשבת [נ"ל ט"ס וצ"ל הדולק בשבת וכמ"ש בסי' רע"ט] ובגרוגרות וצמוקים דדחינהו בידי' ואסח דעתיה כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם רמב"ם וה' המגיד דלא כהראב"ד והר"ן שלא התירו בחולה שנחלה בשבת משום מוקצה אפי' לר"ש וקשה ממ"ש ב"י רסי' ש"י דמודה ר"ש במידי דלא חזי לתשמיש היתר כו' דהא כאן ודאי היה על הבהמ' איסור כל שלא נשחטה ואפ"ה מתירין משום מוקצה לר"ש כאן וע"כ הטעם כיון שאח"כ באותה שבת הותרה ונעשית ראוי וכ"כ הב"י שם דבזה דוקא ר"ש מתיר דהיינו שנסתלק איסור וע"ז קשה מאוד דהא בזה לא קי"ל כר"ש ואנו אוסרים נר שהדליקו בה באותה שבת וכבתה דלר"ש מותר ואנן קי"ל לאיסור כמ"ש סי' רע"ט אם כן קשה למה פסק כאן להתיר בבהמה שנשחטה בשבת לחולה כשנחלה בשבת וא"ל דדברי ב"י בסימן ש"י הם אליבא דהראב"ד והר"ן דכאן שמביא ב"י שס"לבשוחט לחולה דמותר לבריא היינו בחולה שנחלה בע"ש אבל בשבת ה"ל מוקצה ואפי' לר"ש זה אינו דמבואר היא דאליבא דהלכתא כ"כ ב"י בסי' ש"י שבא לישב שם שלא תקשה הלכתא אהלכתא וב"י תמה על הר"ן איך לא הרגיש במאי דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה ולפמ"ש יש לתמוה איפכא על המתירין ונ"ל דהא דלא קי"ל כר"ש בהיתר שבא מחמת שנסתלק האיסור היינו דאמרינן כיון דאתקצאי לב"ה איתקצאי לכולי יומא והיינו במידי דבא היתר בשבת מחמת שינוי שנשתנה האיסור מכמות שהיה דהיינו נר שהדליקו באותו שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו אנו אמרינן כיון שהיה דולק ב"ה ה"ל כאלו דולק עדיין ולא משגחי' בהשינוי שנעש' בנר וכן בנוי סוכה שנפלו אמרינן כיון שהיה תלוי' בסוכה ב"ה הוה כאלו תלוים עדיין וכן במעות שעל הכר אנו רואים כאלו מונח עדיין מה שא"כ בשוחט בשבת לחולה דבהמה כמות שהיא וכמו שהיתה ב"ה בחיים כן היא עדיין רק שנתחדש מצד אחר שנחלה אדם א' והתירה לו התורה משום פ"נ ואלו היה ב"ה אותו חולה היה לו ג"כ היתר נמצא לא היה עליה שם מוקצה כלל מצד איסור לא אמרינן מגו דאתקצאי כו' אלא מצד שהאדם מקצה דעתו ממנ' על כל השבת ולא חשיב עליה בזה קי"ל כר"ש דמוקצ' מותר כנ"ל נכון וברור הגם כי לא נמצא מפורש סברא וחילוק זה והראב"ד והר"ן לא ס"ל כן מ"מ המתירים דהיינו הרמב"ם והרא"ש ס"ל שפיר כן כי סבר' טובה היא כנלע"ד:

תבשיל שנתבשל כו'. זה דעת רש"י שפי' במאי דאמרינן בפ"ק דשבת דף י"ח דנותנין צמר ליורה סמוך לשבת וניחוש שמא מגיס בה פי' שמא יהפך ביורה ובמבשל הוי בישול ש"מ דיש בישול אחר בישול ובפרק חבית (שבת דף קמ"ה) תנן כל שבא בחמין פי' שנתבשל בע"ש שורין אותו בשבת פי' בחמין כדי שיהא נימוח אלמא אין בישול אחר בישול וצריך לחלק דההיא דחבית מיירי בדבר יבש כדאמרי' שם בתרנגולת' דר' אבא פי' שהיה מבשלה ושורה אותה ימים רבי' בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה אבל בתבשיל שיש בו מרק יש בישול אחר בישול וכ' הרא"ש ונ"ל להביא ראי' מדתני' בפרק המביא אחד מביא את האור ואח' מביא את העצים כו' כולם חייבים אע"פ שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום מבשל אלמא יש בישול אחר בישול אף ע"פ שלא נצטנני' ואיכא למדחי שעד שלא נתבשל כמב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב"ד אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל ב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י בפ"ק דשבת גבי שמא ירתיח דשמא ירתיח קדירה שנצטננה כשירצ' להטמינ' וירתיחנה באור ונמצא מבשל והא דפריך וניחוש שמא מגיס היינו משום צובע משמע מסקנת הרא"ש בהא דכתב ומסתברא וכו' דאחר שהגיע למב"ד אין חיוב אלא א"כ נצטנן ומרתיחו ומשמע דבבישול גמור אין אחריו בישול אפי' נצטנן אבל הטור כתב בזה אפי' עודו רותח שייך בו בישול ובנצטנן ומרתיח אפי' נתבשל כ"צ והיינו כדעת רש"י ומ"ה מביא הטור החילוק בין מרק לדבר יבש דאלו לדעת הרא"ש א"צ לזה דס"ל בבישול גמור אין אחריו בישול ל"ק מההיא דכל שבא בחמין דשם מיירי מנתבשל גמור אלא ודאי דס"ל לטור כרש"י וכ"פ כאן בש"ע ונ"ל דגם הרא"ש ס"ל כך ולא נקט החיוב בנצטנן אלא לדין תורה דכל שנצטנן חייב מה"ת חטאת ואפי' בנתבשל בישול גמור כבר דכיון שהחיוב משום צינון אין שום חילוק ולא נקט כמב"ד אלא משום היפוכה דרישא דקוד שהגיע לזה יש חיוב אפי' בלא נצטנן והטור מיירי מצד האיסור דיש חילוק בין כמב"ד ובין בישול גמור ובהדיא כתב ה' המגיד בפ"ט וז"ל ודעת הרשב"א וקצת מפרשים דכל שנתבשל כמב"ד אין בו משום בישול דבר תורה ומ"מ באור ממש אסור וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו בפ"ג עכ"ל מ"ה כ' הטור דבכדי מב"ד מה"ת פטור כל שהוא רותח אפ"ה מדרבנן אסור כיון שיש תוספ' בישול אבל בנצטנן אסור אפי' בבישול גמור ואז חייב חטאת והב"י לא רצה לפ' כן משום דק"ל דאם אית ביה אסורא איכא נמי חיובא ולק"מ דהא בהדיא כ"כ ה' המגיד כמ"ש ועוד הקשה דהא הרא"ש כ' בסברתו ואחר שהגיע למב"ד אפי' נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י גבי שמא ירתיח הרי שלא חילק בין נתבשל כ"צ להגיע למב"ד ומנ"ל לרבינו לחלק ביניהם גם זה ל"ק דודאי האמת הוא כך דבנצטנן אין חילוק גם לדעת הטור כיון שיש איסור דאורייתא רק בעודו רותח יש חילוק דכשהגיע למב"ד פטור אבל אסור ובכל צרכו מותר אפי' לכתחלה והיינו סמוך למדורה אבל אצל האש ממש פשיטא דאסור בכל ענין אפי' במצטמק ורע לו ועססי' זה סט"ו:

וי"א דוקא כו'. אבל במצטמק ורע לו מותר כ"כ הב"י בשם הרי"ו וכ' דבנצטנן ומצטמק ויפה לו אין לו להניחו כ"כ סמוך למדורה במקום שהי"ס בו אפי' בישול כ"צ ממילא במצטמק ורע לו בכה"ג דוקא מותר וכ"כ עוד בשם רבינו יונה א"כ קיצר רמ"א כאן במידי שצריך לבאר דמדכתב סתם משמע דבמצטמק ורע לו מותר אפי' סמוך למדור' ומו"ח ז"ל דחה דיעה זו מהלכה דהקשה לו דע"כ לא מחלקים בין יפה לו או רע לו אלא לענין חשש שמא יחתה אבל לענין חיוב חטאת דמבשל אין חילוק ביה ולמאי דכתבתי בסמוך דלהטור אין חיוב מ"ה אחר מב"ד אלא בדרבנן אסור שפיר יש חילוק בזה ותו נ"ל דיש חילוק זה אפי' במן ה"ת דקי"ל במלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו במאי דניחא ליה וזה בא לחמם להפיג צינתו לא שיצטמק עוד דהא רע לו דאי היה טוב לו הי' אסור דחיישינן שמא מתכוין להצטמק משא"כ בזה כנ"ל:

חוץ מן המליח הישן כו'. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסימן זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא:

אם בישלו אח"כ כו'. זה כתב הטור בשם הר"א ממיץ דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי וראייתו מההיא דפרק כ"ש דף מ"א בקרבן פסח אם צלאו ואח"כ בשלו חייב הא מני ר"י הוא דאמר יוצאין ברקיק השרוי במים בפסח אבל לא במבושל דלאו לחם קרינא ביה אף ע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם ה"נ יש בישול לאחר אפייה לענין שבת וראבי"ה חלק עליו דבפ' כ"מ מייתי לההיא דר"י לענין ברכה דשלקות מברכין עליה שהכל ולא בפ"ה כבתחלה כמו במצה לר"י ומסיק עלה דעד כאן לא אמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה וליכא וקלסה ב"י לראבי"ה דקושייתו חזקה דהא קיימא לן דברכתו בפ"ה וא"כ ע"כ קיימא הדחי' דבעי' טעם מצה אליבא דהלכתא וכ"כ התו' שם בפרק כל שעה דיש לדחות מחמת טעם מצה בעי' ול"ד לפסח כמו דדחי בפ' כ"מ לענין ברכה. ואני איני כדאי להכריע בין הרים גדולים מ"מ כנלע"ד לתרץ על נכון דברי הרא"מ כדרך זה דס"ל כרי"ו ור"י לעיל בס"א במצטמק ורע לו דאין בו בישול אחר שנתבשל כ"צ. וכבר ביארנו טעמו בסמוך דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול כיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש משא"כ במצטמק ורע לו א"כ נאמר כאן ג"כ סברא זו דאף למאי דבעית למידחי ולפר' ההיא דר"י משום בעינן טעם מצה זה מועיל לדחות ההיא דצלאו לפסח והדר בשלו דשם גזירת הכתוב הוא דצלי בעינן ולא בטעם תליא מילתא ע"כ נוכל לומר דלא נתבטל ממנו שם צלי אבל במצה בעי' טעם מצה דלחם עוני בעינן כן נוכל לדחות ההיא דפסח לפי דעת התוס' אבל כאן לענין שבת לא מהני האי דחיה דכי נמי תימא משום דטעם מצה בעינן ה"נ אזלינן בתר טעם התבשיל וכיון דנשתנה הטעם ע"י בישול אמריצן דנתכוין לזה בשבת ולא עדיף מן מצטמק ויפה לו דיש משום בישול אפי' אחר בישול כ"ש אחר אפיה זה כתבנו לדעת התוס' דס"ל דגם לענין הפסח שייכה הדחייה דבעינן טעם מצה וא"כ צ"ל דבצלי אין שייך לומר טעם צלי בעינן וע"כ צ"ל דיש לימוד אצל מצה דשם דוקא בעינן טעם מצה דהיינו מדכתיב לחם עוני אבל נ"ל דהרא"מ ס"ל דלא שייכא דחי' זו גבי פסח כלל דגם גבי פסח נימא טעם צלי בעי' ומש"ה חייב במבשל אחר הצלייה אבל לענין ברכה שפיר הוה הדחיה בפרק כ"מ דודאי טעם ירק שהיה בו קודם הבישול ישנו ג"כ אח"כ אלא שנשתנה למעליותא ולמה יגרע הברכה ממה שהיה תחלה דהיינו בפ"ה ומ"ה לא דחה בגמרא בפ' כ"ש לשום מ"ד דחיה זו דבעינן טעם מצה וא"כ כאן לענין בישול בשבת פשיטא דליתא לדחיה זו כמ"ש דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בהרבה דוכתי וק"ו דנימא דאסור מדרבנן מחמת שינוי הטעם ומ"ש כאן אסור לד"ה כנ"ל נכון:

אפי' בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינ':

ונהגו ליזהר לכתחלה. פי' שאין נותנים לחם במרק של השלינ"ט ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד ס"ב דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוה כמלח לל' א' דמתבשל כמו שכתב בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כ"ז שהיד סולדת במרק:

דבר חם שהיס"ב. ואפי' לא נתבשל כ"צ דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח שאני הכא שא"א לבוא לידי בישול גמור והא דאמרינן בגמרא ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור חומו פי' לא יניח צונן כדי שיוחם אבל חם כבר מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור:

לטוח פיו בבצק. ק"ל דהא טיחה היינו ממרח דבערוך כתב טיחה ומריחה וסיכה ומשיחה אחת הם וא"כ מ"ש מההיא דפ' חבית הובא בסי' שי"ד סי"ד דלא יתן שעוה בנקב החבית מפני שהוא ממרח וצ"ל דש"ה שרוצה לסתום הנקב ע"כ רוצה לדבק השעוה בדופן הכלי סביב הנקב כדאיתא שם במשנה אר"י מעשה בא לפני ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת פרש"י שמא מירח השעוה לדבקה לשעוה בדופני הכלי סביב הנקב משמע דלאו ודאי הוא שמדבק אלא חיישינן לזה דקפיד שלא יזוב המשקה והכא שאינו רוצה לסתום פיו כ"כ הרבה אלא שלא יהיה מגולה לגמרי שיתקרר וע"כ לא חיישינן שמא ידבק הרבה בכלי כנ"ל:

אפי' כלי התחתון על האש. הטעם כתב ה' המגיד שכיון שהקדירה מפסקת ה"ז כמחמם נגד המדורה ומותר עכ"ל. ונראה דגם זה במקום שא"א לבא לידי בישול גמור דאל"כ הא אפי' ברותח יש בו משום בישול אחר בישול כל שלא נתבשל כ"צ וכאן לא חילק בין נתבשל כל צרכו או לא:

אפי' לאחר שהעבירוהו כו'. בב"י כתב וז"ל כתב בהגמ"ר שקרוב הדבר דלא מקרי כ"ר אלא עם סילוקו מן האש מיד אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו ה"ל כ"ש ולי משמע ממ"ש בפ' כירה גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה שכל זמן שהיס"ב חשיב כ"ר ואע"פ שגם בכ"ש היס"ב אין לו דין כ"ר דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו וכמ"ש התוס' כו' עכ"ל ואיני יודע מהיכן למד ב"י מגמרא שהביא לענין זה דשם לא מיירי כלל מהעבירוהו מן האש אלא מענין דין יד סולדת אבל תמהתי מאד דהא משנה מפורשת היא בפרק כירה האילפס והקדירה שהעבירן (פרש"י מן האור) מרותחין לא יתן לתוכן תבלין פירש"י מרותחין בין השמשות לא יתן לתוכן תבלין משתחשך דכ"ר כ"ז שהוא רותח מבשל עכ"ל הרי מבואר דלא כהגמ"ר:

בשר מלוח. באשר"י כתב וז"ל משמע דבשר' דתורא לא בשלה בכ"ר ומותר לתת בשר חי בכ"ר שהעבירוהו מן האש ומיהו אם מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בתוכו ואסור עכ"ל. ומשמע מזה דהמלח הוא הגורם שימהר להתבשל המלח מרכך הבשר כששוהא הרבה במלחו כדרך שמולחין בשר אחר כשרותו מדמו וזהו כששוהה שם אבנ מליחה מחדש אינו מרכך עדיין הבשר אלא דנתן בו טעם אחר לאיסור שבת לפי שהמלח והלחלוחית כו' מתבשל וא"כ אפי' אין בו מלח כלל יש איסור לענין שבת מחמת בישול הלחלוחית ומ"ה לא זכר הטור כאן רק לחלוחית ולא מלח והרא"ש דנקט מלח היינו לכלול בזה עוד איסור בלאו בישול שבת אלא אפי' בחול מחמת הדם וזה כונת רמ"א שכתב ונ"ל דבלא מליח כו' אלא דנקט מלוח ר"ל הרא"ש דנקט מלוח הוא בשביל דבלא"ה כו' ונ"ל דגם הש"ע יכול לסבור כך דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלוח עליו אלא שנתייבש עליו הוא מתבשל וע"כ לא כתב רמ"א ל' פלוגת' ולי נראה כו' אלא ונ"ל כו' דאין כאן פלוגתא כיון שמפרש כן בטור דלחלוחית לבד מתבשל ועכי"ד מ"ש עוד מזה לענין איסור דם:


ויש אוסרים ליתן מלח. בגמ' איכא ב' לשונות בזה ללישנא בתרא הוה מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מ"ה מותר אפי' בכ"ר כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוה מלח לחומרא דאפי' בכ"ש מתבשל ופסקו כלישנא בתרא אלא דרמ"א כ' ע"פ התו' דהמחמיר כלישנא קמא תע"ב וכבר זכרנו בס"ד בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפי' ממהרי' להתבשל ועינינו רואות דכשנותנין אותם בכ"ש רותח מתמתקי' ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה:

בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דשיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבישרא דתורא כדלעיל ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין כיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דקי"ל זוז"ג מותר ע"כ בב"י בשם ש"ל בשם ר"ש. ולעד"נ מאד תמוה דע"כ לא מצינו זוז"ג רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זוז"ג הנזכרים בי"ד כמ"ש שם בסי' קמ"ב הוא כן משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוה זוז"ג אלא האיסור הוא הגורם ליתן לו טעם טוב וההפרש מגולה לנו הא למה זה דומה לתבשיל שיש בו תבלין אלא שאינם מספיקין והניח שם תבלין של איסור והשביחו לתבשיל וכי יהיה זה מותר דאין לך אכילת איסור גדול מזה ול"ש זוז"ג אלא אם היו מתערבים קודם נתינת הטעם דהיינו קודם שבאו לקדירה דאז נותנים טעם ביחד משא"כ בנדון זה דהוה כמו נותן תחלה תבלין בשבת בכ"ר דגם כאן מרגישין בפי' טעם האיסור מה שמוסיף על ההיתר כנלע"ד לחלק והבא לסתור חילוק זה עליו הראיה ונראה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת כנ"ל:

ולערות עליהם מכ"ר. דקי"ל כרש"י ור"ת דעירוי ככ"ר היינו לחומרא אבל לא לקולא כגון להכשיר [כלי] שצריך הגעלה ע"י עירוי מכ"ר כמבואר בי"ד:

אמבטי של מרחץ כו'. בטור כתב אבל ספל של מים חמין כו' והוא תמוה מאד דפסק נגד כל ההלכה הנזכר' בתלמוד דהיינו שאמרי' בפי' דאביי הביא ברייתא דספל אינו כאמבטי דאמבטי אמרינן שם דמותר בחמין לתוך צונן ולא להיפך אלא בספל מותר בכל גוני תו אמרי' אח"כ דרבא לא קפיד אמיא דהיינו בספל בין חמים לצונן או אפכא מותר ובכל דוכתי ק"ל כרבא וכ"ש כאן שהרי"ף וש"פ ס"ל בפי' כרבא היאך פסק הטור דלא כרבא. והב"י פי' ב' פירושים וכבודו במקומו מונח דשני כתובים אלו אין מלמדין. הא' הוא מפני שאין ידוע לנו תמונת כלים אלו יש לאסור בכל כלי שני העשוי לרחיצה. ולכן כתב רבינו לאסור אפי' בספל וזה לא ניתן להכתב דא"כ היה לו לרבינו לכתוב דין התלמוד והחילוק שיש בין ספל לאמבטי ואחר כך היה לו לכתוב ועכשיו אין אנו בקיאין יש לאסור כל כלי ולמה פסק רבינו לדינא מה שהוא שקר גמור לדין התלמוד בשביל חסרון הבקיאות ולכל הפחות לא היה להזכיר ספל כלל אלא יכתוב סתם כל כ"ש שיש בו מים חמים לרחיצה כו' ותו מאי בקיאות שייך בין ספל לאמבטי. והפי' הב' דמפרש הטור דספל הוא כלי שלישי והוא נגד כל הסוגיא דאמרי' רבא לא קפיד אמיא בספל ומסתמא קאי אשלפניו דספל הוא כלי שני. ומו"ח ז"ל בחר לו דרך אחרת לפרש הסוגיא אליבא דהטור בענין שפוסק דלא כרבא ועשה פלוגתא בין הברייתות וכל אלו הדרכים לא שערום אבותינו ולעד"נ לדקדק עוד בל' הטור שכתב תחלה מיחם של נחשת לא יתן בו מים חמין ל' יחיד וכן בכוס שכתב אחר כך כתב שיתן הצוננים לתוכו ולא זכר ל' רבים לתוכן דהיינו לתוך המים וכשכתב דין הספל כתב אסור ליתן בהם כו' אבל לערות מהם כו' ל' רבים ואחר כך חזר וכתב ל' יחיד וכן הדין כו' לערות ממנו. ותו קשה דלמה לא זכר דין האמבטי כלל כיון שנזכר בגמרא ויש מקום לטעות ולו' דבאמבטי אסור אפי' ליתן חמין לתוך צונן כמ"ש התו' דאי לאו ב' ברייתות דר"ח הייתי אומר כן לענין ספל ואם ר"ח הוצרך להזהר מזה ק"ו שהיה לו לרבי' הטור להזהר מזה לענין אמבטי בפרט שר"ש בן מנסי' ס"ל באמת דבאמבטי אסור בכל גווני ותו דכתב הטור אח"כ וכן הדין בכ"ר והוא לשתי' כו' דמשמע דלפני זה כ"ר והוא לרחיצה ולא מצינו זה ע"כ נלע"ד דראוי ונכון להגיה בדברי רבינו הטור וכצ"ל אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה והוא כ"ר או אמבטי כו' אפי' הוא כ"ש ויהיו דבריו מכוונים עם דברי התוס' שכתבו בד"ה אבל באמבטי וז"ל והאי ספל ע"כ כ"ש דאי כ"ר אמאי אינו כאמבטי עכ"ל הרי מבואר דספל כ"ר הוא שוה לאמבטי בכ"ש וע"כ כתב הטור שפיר דספל כ"ר שהוא לרחיצה וכן אמבטי אפי' כ"ש וכו' ועכשיו נכון ל' רבים שכתב הטור לערות מהם דר"ל מן הספל והאמבטי וגם ניחא מ"ש אח"ז וכן הדין בכ"ר והוא לשתיה דר"ל כמו שהוא הדין בכ"ר שהוא לרחיצה שזכר כבר אצל ספל לפי הגהתינו ואל יקשה בעיניך להגיה שהרי גם הב"י מגיה בעסק זה בדברי הרמזים וניחא ליה לרבינו לייחס ט"ס בהעתקה כדי שיהיה מוסכם להלכה עם שאר הפוסקי' ממה שנייחס לו שיטה מיוחדת מה שלא נראה ולא נמצא כנלע"ד ברור כשמש:

של מרחץ. ל' הש"ע בסעיף זה עם סעיף שאחריו הוא ל' הרמב"ם בפ' כ"ב וחזינ' לפע"ד תמוה בפי' שפי' בו הב"י וכ"מ ע"כ נעתיק הסוגיא איתא בפ' כירה מתני' המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן מאי קאמר א"ר אדא בר מתנ' ה"ק המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחממו אבל נותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירן והלא מצרף פי' שמחזיק הכלי הרותח ע"י מים צוננין ר"ש הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני דמשמע שפינהו לעצמו מן האור אלא אמר אביי ה"ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחומו אבל נותן לתוכו מים מרובי' כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הוא דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכתב הרב המגיד דאוקימתא דרב אדא נשארה קיימת לדינא אע"פ שנדחית ואין כאן משום צירוף עכ"ל פי' דבריו דאביי ס"ל ג"כ להלכה כר"א הן במיחם שפינהו הן במיח' שפינה אלא דאביי לא רצה לפ' המשנ' בפינ' מצד הל' שאמר' פינהו ע"כ מוכרח לפ' בפינהו ונמשך מזה מדלא תנא במשנה מיחם שפינה ממילא ס"ל לתנא דבפינה אסור אפילו במרובין משום צירוף ור"י הוא וא"כ לפי מה דקי"ל כר"ש מותר גם בפינה במרובין ואם כן אין חילוק דין בין רב אדא לאביי. ובזה נבא לבאר בס"ד דברי הרמב"ם האלו ונקדים עוד מה שחלקו אח"כ שם בגמ' בין כוס לאמבטי דבכוס שהוא לשתיה והוא כ"ש מותר בין חמין לצונן בין צונן לתמין ובאמבטי מותר דוקא בחמין לצונן ולא איפכא ופירש התוספות האי אמבטי הוא כ"ש ואתי לאיפלוגי בכ"ש בין כוס לשתיה ובין אמבטי שהיא חם הרבה ואיכא למיגזר כו' וכ"ה דעת הרב המגיד שכתב וז"ל ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים והטעם שאסור לתת צונן לחמין מפני שהמים שבו עומדין לרחיצה ואדם מחממן הרבה וז"ש אמבטי שבמרחץ וכן עיקר עכ"ל ולפי הנרא' שיש כאן ט"ס וחסר תיבת שני וצ"ל ואמבטי זה כ"ש הוא והיינו כמ"ש התו' וע"ז אמר וכ"פ הגאונים ופי' דברי הרמב"ם הם בדרך זה תחלה כ' האמבטי שבמרחץ דהיינו כ"ש דוקא בזה אמרו מותר בחמין לצונן ולא צונן לחמין אבל אם היתה כ"ר אסור אפי' בחמין לצונן ורמ"א שהגיה כאן ואפי' שהוא כ"ש משמע שגם בכ"ר דינא הכי הוא נמשך לדעת הטור כמ"ש בסמוך אבל להרמב"ם אינו כן כמ"ש אלא דוקא בכ"ש מיירי הרמב"ם וקמ"ל שיש חומרא בכ"ש זה כיון שהוא של מרחץ אבל לא הוה ממש ככ"ר דהוא אסור אפי' בחמין לצונן וזהו דין אמבטי שבגמרא אח"כ כתב דין המיחם שזהו לשתיה ואמר תחלה הדין שאם פינה ממנו מים ממילא הוי המיחם עדיין כ"ר ואסור אפי' בחמין לצונן מ"מ יש היתר מצד שאם הם מרובים ואין כח בחום רק להפשיר וממילא נדע ג"כ דין מיחם שפינהו דהוא ג"כ כ"ר דמותר במרובין אלא דקמ"ל בפינה ממנו מים דלא אסרינן משום צירוף להלכה דקיי"ל כר"ש והיינו בין לרבי אדא בין לאביי כמ"ש בסמוך אח"כ כתב דין הכוס של שתיה והוא כ"ש דינו הוא להיתר בין חמין לצונן בין צונן לחמין דכ"ש אינו מבשל וע"ז אמר והוא שלא יהיה בכ"ר פי' דאי בכ"ר אסור אפי' בחמין לצונן אא"כ הן מרובים כמ"ש והב"י וכ"מ הלך בדרך אחר לומר שיש פלוגתא בין אביי לרבי אדא בפינהו דאסור לר' אדא אפי' במרובים ומפרש דברי רמב"ם כר' אדא ומפ' מ"ש שבמרחץ לאו דוקא אלא כ"ר הוא ודינו ככל כ"ר:

ומ"ש הרמב"ם דבכ"ר אסור היינו בחד גוונא דהיינו צונן לחמין אבל בחמין לצונן מותר אפי' בכ"ר וכ"ז הוא תמוה דהיאך יפסוק הרמב"ם כר' אדא כיון דלא נשאר בגמרא כן מכח קושית אביי והוא רוצה לדחות קושית אביי ואין זה בכח שום פוסק כלל גם שאר דוחקים שיש בפירושו ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד מכל מה שהקשה ב"י על ה' המגיד. ונשאר לנו מחלוקת א' בין הרמב"ם להטור דאלו להרמב"ם אסור בכ"ר אפי' בחמין לצונן אלא א"כ מרובים הצונן ולהטור שכ' אפי' בכ"ש משמע שגם בכ"ר דינא הכי שיש חילוק בין חמין לצונן דמותר ולהיפך אסור כי הוא ס"ל תתאה גבר כמ"ש שם בהדיא אבל בחומרא שיש בכ"ש דמרחץ גם הטור ס"ל כרמב"ם דאסור בצונן לחמין לא כשאר כ"ש דשתיה:

ובמ"ש הטור הטעם דתתאה גבר ראוי לתרץ דבריו והלא רש"י פי' טעם זה ודחהו התו' בשם ר"ת דא"כ קשה למ"ד עילאה גבר מכאן ותירצו התו' דהטעם משום שיש בתחתון מים מרובין ע"כ אנו אזלינן בתר התחתון והיאך כתב הטור דלא כהתו' שאין זה דרכו לחלוק על התו' ולא מביא כלל דבריהם ונ"ל דלק"מ דלמ"ד תתאה גבר נשאר הטעם כפשוטו אלא דלמ"ד עילאה גבר צריך להוסיף ולמ"ד דמיירי שהתחתון מרובה מעליון וכיון דקי"ל תתאה גבר פסק כאן שפיר אפילו בלא התחתון מרובה כ"ז נראה נכון מאד בס"ד:

בכ"ש שיש בו מים. בגמרא איתא פ' כירה דא"ל ר' לר"ש בר אבדימי טול בכ"ש ותן וכתבנו בי"ד ס"ס צ"ב ופי' ושם נתבאר דאם שואב בכלי ריקן מן הכ"ר דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ולא לקולא ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכ"ש דא"כ ס"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה וכת' המרדכי בפ' כירה אין לתת פירות תוך הקיכלי"ש של התנור בבית החורף כדי שיוצלו דלא גריעי ממים:

במקום שהיס"ב הב"י הבי' שהמרדכי כ' כבעל התרומה דהיינו היש מחמירין דכאן ורבינו יחיאל מפרי"ש היה מביא ראיה להתיר מפ' כירה סכה אשה ידה ומחממה כנגד המדורה וסכה לבנה וסת' שמן זית קרוש הוא ואפ"ה שרי ומ"מ טוב להזהר שלא להשים כ"כ קרוב להאש אלא רחוק כדי שלא יהא יס"ב עכ"ל. וכת' ב"י וז"ל נראה דלבעה"ת לא אסור אלא במקום שהיס"ב ולית' דהא טעמא לאו משו' בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפי' אין י"ס נמי אסור [בב"י יש ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן] ועוד דמשמע דלרבינו יחיאל שרי לחמם שמן זית אפי' במקום שהיס"ב ובהדי' אסיקנ' בפ' כירה דשמן יש בו משום בישול והפשרו זה בישולו עכ"ל ולא דק בדברי' אלו דמ"ש תחל' שנרא' מדברי המרדכי דלבעה"ת אסור דוקא ביס"ב הוא סבר מדאסיק המרדכי לחלק בין י"ס או לא שזה כדעת בעה"ת ולית' דבעה"ת מחמיר אפילו באין י"ס מחמת שהוא נולד אלא דהכרעת המרדכי בעצמו הוא לחלק בכך להלכה למעשה לכתחלה להחמיר בי"ס ומ"ש עוד שבפ' כיר' אמרי' שמן יש בו משום בישול כו' תמהתי על גברא רבא דכותיה שראה באפס קצהו שם ולא כולו דא"כ קשה מ"ש רשב"ג סכה אשה ידה כו' והא יש בו משום בישול דהא היא מפשרה עכ"פ ידיה ואפי' מחממתה והא אפי' בהפשר הוה בישול אלא פשוט דכיון דהוה ע"י שינוי שרי ואין כאן בישול גמור ולא אסור אלא כשהשמן בעין בפ"ע כמ"ש רש"י שם דמותר מחמת שינוי וא"כ ה"ה נמי כאן בשומן שהוא על אינפנד"י דמותר לחמם אפי' במקום שי"ס דמ"ש אינפנד"י מידה גבי שמן והך מקום שהי"ס מיירי עכ"פ שאינו יוכל שם להתבשל דאל"כ הוה אסור לד"ה משום בישול לאו משום נולד כמ"ש בסי"ד במקום שיכול להתבשל אסור ולא זכר שם במקום שהיס"ב דודאי יש מקום שיס"ב ואפ"ה אין מתבשל וה"ה נמי גבי שמן לא מצינו היתר אפילו ע"י שינוי אלא באין יוכל להתבשל בישול גמור וע"כ לא אסרו בעה"ת כאן אלא משום נולד מ"ה מביא שפיר ראיה רבי יחיאל לענין נולד דמותר כאן כמו בשמן במקום דהוה שינוי כנ"ל ומ"ה כ' כאן להתיר אפי' ביס"ב כי חזר ממ"ש בב"י לחלוק על המרדכי אלא דלדעת המקילים שהוא רבי' יחיאל והרמב"ן וש"פ שחולקים על סה"ת מותר אפי' בי"ס ובלבוש כ' דנ"ל שטעות יש בש"ע וצ"ל במקום שאין היס"ב דהוא אזיל אחר קושיית ב"י שזכרנו אבל האמת שהב"י חזר בו בש"ע ואין כאן ט"ס בש"ע:

ואע"פ שהשומן כו'. זהו דעת הסמ"ג דאין לאסור משום נולד ודמי לאין מרסקין שלג או ברד כמ"ש סי' ש"כ סי"א דכאן לא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס ואינו חושש ואע"פ שנימוח כיון שהוא ממילא ולפ"ז אף בחמה מותר להניח והרמב"ן מקיל עוד וס"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפי' לרסק ולסחוט מותר והיש מחמירין הוא דעת התרומה והר"ן ס"ל כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי ולפ"ז אף בחמה אסו' והביא ב"י בשם התרומה דאם שפך לחוץ המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיד"א וכ' ע"ז ונראה מכאן שאפי' למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב והטעם כיון דדבר מועט הנפשר לא חשיב ושרי עכ"ל:

אבל צמר כו'. דבזה יש משום צובע א"נ שהצמר צריך הרבה בישול כ"כ הרא"ש:

אף בקדירה כו'. שם כ' מהרי"ו שאין להגיס בה בכף דהוה כמבשל כדאמרינן בפ"ק דשבת ביורה עקורה וטוחה וכן ראיתי בבית מהר"י ז"ל עכ"ל. מ"ש מפ"ק דשבת אין ראיה דשם מיירי מצמר ליורה דחמיר טפי כמ"ש בסמוך אבל כאן כבר נתבשל כ"צ מותר וכ"כ בהדיא בססי' שכ"א בעץ פרור בתוך הקדירה דמותר מטעם שכבר נתבשל כ"צ אלא ודאי משום הרחקה יתירה פגע בה וע"כ נלע"ד דהוצא' בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אעפ"י שלא נתבשל כ"צ אסור אפי' בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כ"צ אין להחמיר בהוצאה רק שיחמי' להפוך בקדירה הרוצ' להחמיר דהא בס"ס שכ"א מתיר אפילו לכתחלה ע"ש:

בעודו כנגד המדור'. וה"ה במעבירו מהאש כ"ז שהוא רותח שהי"ס אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזה אסור כ"ז שהיס"ב: