הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן רסו

סימן רסועריכה

[סעיף ה'] שהקטן יבוא לכלל דעת. כ"ה בטור. אולם בסוגי' איתא חרש ושוטה נותנים לשוטה קטן ושוטה נותנים לשוטה. וי"ל דבתרווייהו חד טעמא דשוטה אין לו דעת כלל. אבל קטן יש לו קצת דעת. ע' תוס' חולין י"ב ד"ה מאן תנא. ובזה.' מיושב קושי' תוס' ד"ה חרש אתי לאחלופי תימא א"כ לעיל בשוטה וקטן לשוטה הא אמרי' אתי לאחלופי והניחו בקושיא. ולפי הנ"ל ניחא דוודאי הסברא דטוב יותר ליתן לשאין בו דעת כלל עדיף מכל אף במקום סברא דאתי לאחלופי. מ"מ עדיף יותר ליתן לשוטה שאין בו דעת כלל. רק בחרש וקטן דלתרווייהו יש דעת קצת דיש ס' ליתן לקטן דלא אתי לאחלופו. מ"מ ס' ליתן לחרש דלא אתי לכלל דעת בזה פליגי הנך ב' לישני הי עדיפי ודו"ק:

[מג"א ס"ק י"ג] שאם יפלו ישתברו. דעת הרז"ה אף לצורך מקומה אסור לטלטלה כיון דלא חזו לגופם לשאר דבר. והרשב"א בח"י חולק וס"ל דמותר לצורך מקומם. והא דמקרי בטול כלי מהיכנו. היינו להביא כרים לכתחילה לשום תחתיהן כדי לטלטלן אח"כ לצורך מקומם אסור עיי"ש:

[מג"א ס"ק י"ד] הפריקה בנחת מפני ה"מ. ע' במג"א לקמן סי' של"ד סק"ג:

[שם באבן העוזר סי"ב] דהו"ל ממש דין כלי. ועדיין יש לדון דהא חזינן דכלי שמלאכתו לאיסור עדיף דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק כדלקמן סי' ש"ח ס"ה משא"כ בשכח מעות בכיס ליכא היתר ע"י ככר או תנוק. דהא בכל שוכח אסור לטלטל אגב הכלי שמונח עליו וע' במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"א בשם הרמב"ם והר"ן. אולם באמת קשה לי כזה בשבת דמ"ג. היכא דאיכא ככר או תנוק לכ"ע שרי. הא כיון דהמטה לא נעשה בסיס. דמה"ט הותר לנערו. א"כ המטה עצמה יוחשב ע"י כא"ת. וכן ק' במג"א סי' ש"ח סקנ"א. ומשמע מזה דמותר להניח אצלם ככר או תנוק. ואמאי לא נעשה השלחן עצמו כמו כא"ת וצ"ע:

[שם בא"ד] וראיה ברורה לזה. ולענ"ד ראיה לזה מהירושלמי הובא בר"ש פ"י מ"ב דדמאי. ולא נמצא מטלטל תר"ט בשבת אר"א משייר כ"ש חולין ע"ש. והא כשנטל הכוס בידו הוה בסיס להיתר ולאיסור וכששותה אף אם לא משייר כ"ש ונעשה אז בסיס לאיסור הא הוא בידו. אע"כ דבבסיס לא מהני בידו כיון דאין לו היתר כלל בטלטול. ומדברי ירושלמי אלו מוכח לכאורה דאף בלא היה עליו תחלת שבת נעשה בסיס ע' לקמן סי' ש"ט ס"ד. ומ"מ ק' הא אין יכול לעשות כלי חברו לבסיס כמ"ש המג"א ססי' ש"ט. והכא דהכלי הוא של ע"ה אין נעשה בסיס. ואפשר כיון דע"ה נותן לו הכוס לשתות הוו כנותן לו רשות לעשות בסיס להיין שבתוכו:

[שם בא"ד] אלא דלר' נחמיה מותר לטלטל לצורך מקומו כמ"ש התוס'. במחכ"ת הא מבואר בתוס' ד"ה והתני' דלשון לפי שאין מטלטלין היינו אפי' לצורך מקומו. א"נ דשיעור דבריהם כך הוא. דכלים שמלאכתו לאיסור ויש בהם תשמישי היתר דרגילים בחול כמו קורנס לפצע אגוזים. בזה אף לצורך מקומו מותר. דכל שיש לו מציאת היתר טלטול בשבת לגופו היינו לתשמישים הרגילים בו בחול מותר גם לצורך מקומו אבל שופר דאין רגילים ליתן בו מים לתנוק וליכא מציאת טלטול לגופו בזה גם לצורך מקומו אסור ומה"ט ניחא דמשמעות הפוסקים דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל בשום ענין ובנזירות שמשון רסי' ש"ח טען דלצ"מ לשתרי דאין בזה חסרון כיס ולפי הנ"ל ניחא דכל שאין מציאות היתר טלטול לצ"ג גם לצ"מ אסור. ועמ"ש סי' רע"ט במג"א סקי"ב בגליון ודו"ק:

[שם בא"ד] ע"ז אמר ומה שופר חצוצרות. לפ"ז אמאי מוקי לה כר"נ הא גם לר"י ניחא דהא חצוצרות גם לר"י אסור בטלטול. ולענין חצוצרות אין חלוק בין ר"י לר"נ:

[מג"א ס"ק כ"א] כמ"ש סס"א. אינו מוכרח. דהא חזי' דהוצרך הש"ע להשמיענו דין זה דמצא ארנקי אסור ליטלו אף דכבר כ' סעיף א' וס"ז דמציא' דלא בא לידו ע"כ משום דמשם לא שמעינן רק לענין הוצאה ברה"ר. אבל הנטילה דהיא טלטול מוקצה היה ס"ד דשרי. וכן מבואר להדי' במקור הדין פ"ק דמציעא. דאלו מההיא פ' מי שהחשיך לא נשמע דהגבהה בעלמא אסור. ומוכח רק מההי' דפ"ק דבב"מ דאפי' הגבהה אסור משום טלטול מוקצה עיי"ש. א"כ י"ל דע"י נכרי מותר טלטול מוקצה היכי דליכא משום הוצאה ברה"ר ודו"ק: