פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים רמד ו

שולחן ערוך

יהודי הקונה מכס ומשכיר לו אינו יהודי לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך:

הגה: וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי והאינו יהודי יקח הריוח של שבתות לעצמו ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו (בית יוסף). וישראל הממונה על מטבע של מלך דינו כדין הממונה על המכס ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע (הגהות מיימוני פרק ו') ועיין לקמן סימן רנ"ב. ויזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס (מרדכי פרק קמא דשבת):

מפרשים

מגן אברהם

(יז) בקבולת:    דאז שרי מדינ' כמ"ש סי' רנ"ב ואף על גב דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ"מ הכא שרו משום פסיד' דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור' דאוריית' שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב כדאי' סי' רס"ו ומה"ט שרינן הכא אף על גב דהוי פרהסי' (ב"י) א"כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין ממיני מאכל אסור ומ"מ נ"ל דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואף על גב די"א דאסור שבות דשבות במקום פסיד' וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה וסי"ט מ"מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כמ"ש המרדכי כלו' שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם כדאמרינן פ"ק דע"א: יהודי ששכר המלח מותר לשכור לו פועלי' בקבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך (רש"ל סי' ק') עיין סי' רמ"ה ס"ג:


(יח) להשכיר המכס:    ז"ל הג"א ספ"ק דע"א ישראל וגוי שקבלו מטבע מן המלך אם התנו כו' ואם לא התנו מתחל' אם ישראל פקח ישכיר את העכו"ם שיעש' חלקו בשבת דבדידהו קא טרחי ומותר, כללא דמלתא בשכירות דבדידיה קא טרח מותר ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד מא"ז עכ"ל, נ"ל פשוט דכוונתו כמ"ש המרדכי כאן שישכיר את הגוי לכשתגבה לי מאה דינרין אתן לך כך וכך וזה מה שסיים וכתב בשכירות ובדידיה קא טרח ומותר, ואף על פי שקובע לו מלאכתו בשבת שרי משום פסיד' ואסור ליהנות ממנו בשבת פי' אף על פי שקצץ אסור לישראל ליהנות מאותו המלאכה בשבת וכ"כ הג"א ספ"ק דשבת ומביאו סי' רנ"ב ס"ד וכ"ז ברור כשמש והרב"י והב"ח בסי' רמ"ה נדחקו בזה ע"ש והשתא צ"ע די"ל דבשלמ' כששוכר העכו"ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלע' משא"כ כשמשכיר לעכו"ם ריוח של השבתות ה"ל שכר שבת שלא בהבלע' וזה אסור אפי' במקום פסיד' כמ"ש סי' רמ"ג בתנור ומרחץ דלפעמים איכ' פסיד' יותר מבמכס דגבי מכס נמי לפעמי' אף שלא יטול של שבת לא יהיה לו הפסד מכיסו וי"ל דמ"מ באותו יום יש פסיד' דחשבינן לכל יום בפ"ע אכן נ"ל דאין שייך כאן שכר שבת כלל דהא אין העכו"ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה ממנו המכס וה"ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו"ם נוטל כל הריוח רק שאסור משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך הישראל והישראל שוכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וז"ש רמ"א ולא חיישי' וכו' דבמקום פסיד' וכו' ש"מ דלא ס"ל כמ"ש הרב"י סי' רמ"ה דהוי שכר שבת וכן נר' דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו"ם סחור' בשבת ומכרה לעכו"ם שעמו שהעכו"ם יקבלו בשבת דזה פשיט' דשרי וגבי מטבע ג"כ הכל היא של המלך ואינו מוכר אלא הורמנ' בעלמ' שיש להם מהמלך:


(יט) דינו כדין כו':    ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהי' של ישראל ואין לחוש כיון דעכו"ם עביד בשכרו (הג"מ):


(כ) במלאכתו:    לא מיבעי' כשהמכס הוא לישראל אלא אפי' השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ"ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עוש' וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר אם שרי לישראל לקבל בעצמו ונ"ל דאסור משום ממצוא חפציך כמ"ש סי' ש"ו ועמ"ש סוף סימן ש"ז:

באר היטב

(ט) בקבולת:    דאז שרי מדינא ואע"ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ"ש ריש סימן רנ"ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ"מ שרי משום פסידא ומה"ט שרינן הכא אע"ג דהוי בפרהסיא. וא"ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי' רמ"ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט"ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש"ל סימן ק'. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס' נחלת יהושע ומס' דת ודין סי' ו'.


(י) דינו כדין:    ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו"ם עביד בשכרו. הג"מ מ"א.


(יא) במלאכתו:    לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ"ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט"ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו"ם כדי לקבל ממנו חשבון ע"ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ"ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע"ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ"א ע"ש. ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ז. ובס' דת ודין סי' ו'. ובספר משנה למלך בפ"ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי' ל"ח.


משנה ברורה

(לא) ומשכיר לו א"י - הלשון אינו מדויק כי הכונה הוא ששוכר את הא"י [אחרונים]:

(לב) אם הוא בקיבולת - דאז שרי מדינא כמו בעורות לעבדן בריש סימן רנ"ב דמותר ליתן לו קודם שקיעת החמה אם הוא בקיבולת משום דאדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דאסור שם לקבוע לו מלאכתו בשבת ועוד דהוי מילתא דפרהסיא שהעסק היה ידוע לכל שהוא של ישראל וכמו שהיה עושה הא"י עתה בבית ישראל דמי דאסר שם מ"מ התירו בזה משום פסידא דאדם בהול על ממנו ואי לא שרית ליה אתי לגבות בעצמו ויבוא לידי איסורא דאורייתא דשמא יכתוב פתקא כדרך המוכסים [בית יוסף] ולפ"ז משמע דבמכ"ס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל במכס אסור אפילו ע"י א"י דלא יבא לידי איסור דאורייתא אפילו אי לא שרינן ליה אבל הט"ז ומ"א מסקי דאפילו באופן זה שרינן ע"י א"י משום פסידא. מיהו בעצמו אסור לקבל אף המכס של מיני מאכל אפילו אם לא הובא מחוץ לתחום ולא שייך בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפצך וכמ"ש סימן ש"ו [א"ר]. יהודי ששכר בשול המלח מן השר מותר להשכיר לו פועלים בקיבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך ואע"פ שהכלים והעצים הם של ישראל שרי [ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת שכל קבלנות אינה מותרת אא"כ מסר להם מע"ש כל מה שרוצה למסור לצורך המלאכה ויוציאום מרשותו מע"ש] אבל אין לו היתר לשכור א"י על שבת וחודש דמ"מ מרויח הישראל במלאכתו ואין לו היתר אלא בקבלנות [ח"א]:

(לג) אתן לך כך וכך - דהיינו שאין מזכיר לו יום השבת כלל אלא בסתמא אם תגבה כו"כ אתן לך סך כו"כ א"כ לא הוי שכיר יום וגם לית כאן שכר שבת כלל שכבר שכר מהשר המכס של כל השנה עם השבתות בכלל [פמ"ג]:

(לד) והא"י יקח וכו' - ר"ל דבזה ג"כ מדינא שרי דא"י כי עביד אדעתא דנפשיה עביד וכתב המ"א דגם משום שכר שבת לית בזה אף שהוא משכירו לשבת לחוד משום דהרי הוא כאלו קנה ממנו המכס [וה"ל כאלו יודע שיביאו לו א"י סחורה בשבת ומכרה בע"ש לא"י שהוא יקבלה ממנו בשבת דפשיטא דשרי] וכן גבי מטבע מוכר לו הורמנא בעלמא מה שיש לו מהמלך וכל הריוח יקח הא"י ואין בזה רק משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך ישראל שישראל שכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וזהו שכתב הרמ"א ולא חיישינן וכו' דבמקום פסידא וכו' ולא הזכיר כלל משכר שבת ועיין בבה"ל:

(לה) לא חששו - דע דמשמע מכל הפוסקים דלא התירו אפי' במקום הפסד גדול אלא באופן זה שצייר השו"ע דהיינו או בקיבולת או שמשכיר לו את גוף הריוח דבכל זה העובד גלולים אדעתא דנפשיה קעביד אבל בשכיר יום ממש אסור בכל גווני ומזה תדע שאותן האנשים המחזיקים בית משקה שלוקחין מע"ש איזה א"י בביתן על יום השבת לעסוק במכירת המשקה שלא כדין הם עושין דאף אם נחשוב מניעת ריוח יום השבת להפסד גדול מ"מ הלא לא התירו בשכיר יום ממש וגם דאולי הוא רק בכלל מניעת הריוח כמו שכתבו האחרונים לענין תנור ומרחץ ועכ"פ אין להתיר אלא באופן שציירו השו"ע והרמ"א או שיקנה לו מע"ש כל הדברים שנותן לו למכור ואף דעכ"פ עדיין העסק נקרא על שם ישראל זה מותר משום פסידא ולפי מה שכתבנו לקמיה בשם הט"ז יהיה מותר בזה לישראל לישב מרחוק ולשמור שלא יגנוב הא"י מהעסק אך שיזהר שלא יתערב בהעסק ושלא ידבר עמו כלום מענינים ההם והוא דבר שקשה ליזהר שלא לדבר כלום כשיושב שם אך העולם נוהגין להתיר והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [תו"ש] והבוטח בה' ואינו מחפש צדדי קולות על שבת אשריו:

(לו) דינו כדין וכו' - וע"כ מותר ליתן הכסף לא"י מבעוד יום בקיבולת שאם יעשה לו מן הכסף כו"כ יתן לו כו"כ או שישכיר לו הישראל הריוח שיעלה מזה בשבת להא"י וכנ"ל משום פסידא:

(לז) שלא ישב הישראל - שהשכיר לו או שלוחו וכתב הט"ז דמה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה הא"י וכדי לקבל הימנו חשבון ע"ז למחר דזה אסור משום מצוא חפצך כדלקמן סימן ש"ו ס"א אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הא"י שלא יגנוב מן המכס מותר ומזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת רק יזהרו שלא ידבר כלום בהעסק עכ"ל וכ"כ שארי אחרונים:

ביאור הלכה

(*) דבמקום פסידא וכו':    הקשה מ"א דהלא משום שכר שבת לא מקילינן אפילו במקום פסידא כדמוכח בסימן רמ"ג בתנור ומרחץ דשם איכא לפעמים פסידא יותר ממכס ע"ש ותירץ דמ"מ באותו היום יש פסידא במכס דחשבינן לכל יום בפ"ע ור"ל משא"כ במרחץ דשם הוא רק מניעת הריוח וע"ש עוד מה שתירץ לבסוף והעתקנוהו במ"ב ומשמע דבעצם הענין לא פסיקא ליה להמ"א לפי המסקנא שלו אם מקילינן כלל משום פסידא לענין שכר שבת אבל הט"ז בסימן רמ"ה סק"ו סובר בהדיא דבמכס שהוא עסק גדול [וכן גבי מטבע] לא אסרינן משום שכר שבת דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור יותר גדול וכן דעת התוספות שבת ג"כ דבהפסד גדול מקילינן לענין שכר שבת ג"כ ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דמה שכתב הרמ"א דבמקום פסידא כה"ג וכו' הוא ג"כ תירוץ מה שלא חששו כאן לשכר שבת ומשמע מזה דהוא סובר ג"כ כהט"ז ותוספת שבת הנ"ל דיש בזה שכר שבת אך שהתירו משום פסידא [ומה שכתב המגן אברהם דזה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה וכו' עיין בתו"ש שהקשה דבעניננו אין יכול הישראל להקנות לו דהוי דשלב"ל ונראה דזה היה סברת הגר"א ג"כ ומה שיישבו הפמ"ג קצת היה נראה לו לדוחק] נמצא לפ"ז דהט"ז והתו"ש והגר"א כולם בחדא שיטתא קיימי וכן משמע בלבוש ועיין בא"ר שגם בתשובת רי"ט צהלון משמע כן וע"כ יש להקל בזה אך לדברי כולם משמע דבשכיר יום אין להקל בשום גוונא:.


(*) במלאכתו:    עיין במגן אברהם דאפילו אם השכירו לא"י לשבתות ואין לו עסק בכך אפ"ה אסור שלא יאמר לצרכו הוא עושה:.





▲ חזור לראש