פתיחת התפריט הראשי

ביאור הלכה על אורח חיים רמד

סעיף אעריכה


(*) בצינעה:    עיין במ"ב ועיין ביאור הגר"א שציין ע"ז ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ולכאורה משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע שהוא של ישראל אבל לישנא דשו"ע שכתב שאין הכל מכירים וכו' אבל אם היתה ידועה וכו' משמע דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ"כ הגר"א בעצמו בביאורו על דברי הג"ה שבסעיף ב' ע"ש והא דאיתא בירושלמי בבית א"י מותר היינו משום דכל כה"ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי' אם היא מלאכת פרהסיא שרי ואה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר"ה שרי אם אינו מנכר לסתם ב"א שהיא של ישראל כמו שכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם [ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר"א ג"כ הכי אלא שחסר תיבת וכו' אחר תיבת בצינעה ור"ל על מה דכתב בשו"ע שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי בביתו של א"י והיינו משום דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר בעיר אחרת והיינו הכל מטעם זה וה"ה כל כה"ג:.


(*) או לקצור לו שדהו:    עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג"כ אסור דיחשדוהו בשכירי יום שג"ז הוא רגילות [ועיין בפמ"ג דלדבריו אפילו מנהג רוב העיר הוא בקבלנות ג"כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג"כ ולענ"ד יש להשיב דז"ל הרא"ש פ"ק דע"ג בסופו ר"ת ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו' וע"ז השיג הרא"ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ"ל. ומשמע מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס' שהעתיק הט"ז בדבריו הם דברי ר"י שהשיג על ר"ת וכן דברי הרא"ש זה הוא ג"כ דברי ר"י כמו שרמז עליהם הרא"ש בפ"ב דמו"ק סימן ל"ד ע"ש]. והנה בתוספות ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות בקיבולת ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם הר"ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום ממש לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג"כ אסור [וחמיר יותר לשיטתו מלשיטת התוס' הנ"ל] אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה ולענ"ד יש לעיין הרבה בזה דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים דס"ל כוותיה לדינא והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אריסא בסוף הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס' מתחלה בשם ר"י משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור"ל דע"כ הוא כשכירו של ישראל ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג"כ אסור וכן במאור פ"ב דמו"ק ובהגהת סמ"ק והובא ג"כ בכל בו וגם בהג"א פ"ק דשבת ובסה"ת אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק דברי ר"י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא"י חלק בגוף הדבר ולפ"ז אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג"כ אסור כשיטת הר"ן הנ"ל [ולדידהו ניחא מה דסתם הגמרא בפ"ב דמו"ק ואמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ולא חילק בדבר] אכן מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב הטעם שהרואה את הא"י וכו' אינו יודע שקצץ ואומר וכו' משמע דאם מנהג רוב העיר בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ"ג בביאור הלכה מן הרמב"ם גופא דבעינן רובא בחידושי רע"א הביא שגם בתשובת מהר"י הלוי הסכים ג"כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו בקבלנות או שמנהג המקום כן לא נוכל למחות ביד המקילין שבלא"ה יש כמה ראשונים שס"ל דבשדה מותר קיבולת משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע כאידך רבוותא מ"מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת ר"ת להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש לעיין אם יש להקל אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנ"א כלל ג' שגם דעתו להחמיר בזה וע"כ צ"ע למעשה והנה מה שכ' במ"ב דקיבולת נקרא אם כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם לפעמים שכירי יום כ"כ האחרונים ונ"ל דכונה הוא דאותו בעה"ב דרכו לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה"ב יודע כלל מכל עסק רק שהוא שוכר האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו תו הוי זה ג"כ בכלל קבלנות:.

סעיף בעריכה


(*) לא ישקעם בבנין:    הנה בטור כתב דאסור לשקעם בבנין והא דלענין בית כתב הטור בסימן תקמ"ג וממנו העתיק המחבר בס"ג דרק נכון להחמיר תירץ בתו"ש דהכא שרוצה לשקעם בבנין חשוב כלכתחילה וממ"א בסק"י משמע דג"ז חשוב כדיעבד דיש הפסד עי"ז ולענ"ד נראה דבכונה שינה המחבר מלשון הטור ולא כתב בלשון אסור וכונתו דרק נכון להחמיר בזה ולא כדעת הטור וכן מוכח מהגר"א ביאורו:.

סעיף געריכה


(*) והא"י עשה בעל כרחו:    עיין במ"ב סוף ס"ק כ"ב במה שהבאנו בשם הא"ר והסברנו טעמו דה"ל להתנות מתחלה ולכאורה יש להביא ראיה מע"ג כ"ב דמשמע שם דרק לרשב"א אמרינן ליה לא"י וציית אבל לרשב"ג א"י לא ציית ולכך אוסר שם לשכור לו מרחצו בתחלה שבודאי לא ישמע לו אח"כ כשיאמר לו שלא יחממנו בשבת וא"כ ה"נ לענין קיבולת פשע במה שלא התנה מתחלה עמו דלבסוף לא יציית וכן משמע מרש"י מו"ק י"ב ע"א דפירש דמקבלי קיבולת בתוך התחום אסור היינו שאסור ליתנו לו בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא אלמא דלא סמכינן על מה שימחנו אח"כ אם לא שיתנה עמו מתחלה וזהו גם לרש"י בודאי שרי זהו ביארנו סברת א"ר ומ"מ לדינא צ"ע דמהרמב"ם [וכן מהשו"ע שהעתיקו דבריו בס"א] משמע דקיבולת מותר למסור לו לכתחלה אלא דכשיגיע יום שבת ימחנו ולא יניחנו לעשות מלאכה ובעניני מרחץ גם הרמב"ם כתב דאסור להשכיר לו כלישנא דגמרא וע"כ דצריך לחלק דלענין מרחץ שהוא שכור לא"י לגמרי ס"ל לרשב"ג דלא יציית לנו לשבות ביום השבת משא"כ בקיבולת:.

סעיף דעריכה


(*) דינו כמו מלאכת מחובר:    עיין בסימן רנ"ב ס"ג דכתב שם המחבר על דין זה יש להחמיר ולאסור משמע דלאו מדינא כ"כ והוא סותר להך דהכא כ"כ המגן אברהם בסימן רנ"ב סק"י וגם הגר"א בביאורו שם כתב דסותר להך דהכא ולדינא משמע מאחרונים [התו"ש והגר"ז והח"א] דתפסו להך דהכא לעיקר וכן משמע שם במגן אברהם גופא ע"ש:.

סעיף העריכה


(*) ויש מי שאוסר:    עיין בא"ר שדעתו להורות כהדיעה הראשונה ומ"מ לכתחילה טוב ונכון לצאת גם דעתו שכן גם המ"מ נשאר אצלו דין של הרמב"ם בצ"ע וגם הלבוש כתב דמסתבר דעת הראב"ד אלא דמשמע דלבוש מפרש פלוגתייהו כדעת הט"ז ונראה דבאופן שמיירי המגן אברהם לכו"ע מותר לדעת הלבוש:.


(*) לכו"ע אסור:    הנה אף שנרשם ע"ז ב"י המעיין בב"י גופא יראה דלא פסיקא ליה בזה רק דעת הרמ"א בעצמו כן וכ"כ בדגול מרבבה:.


(*) וכמו שיתבאר סוף סי' רמ"ז:    היינו בסעיף ו' שם דאם היה שכיר שנה אסור לשלחו ע"ש באגרת דאם היה מחשיב כקצץ גם בע"ש היה מותר כמו שכתב שם בס"א ומ"מ אינו מיושב דאם היה חושב המחבר ד"ז ללא קצץ גם בסד' וה' היה אסור לדעתו בס"א ע"ש וע"כ דהשו"ט מסתפק בזה ולכן צידד להקל עכ"פ שלא בע"ש וסמך אשיטת הרא"ש שם וכבר העירו האחרונים בזה:.

סעיף ועריכה


(*) דבמקום פסידא וכו':    הקשה מ"א דהלא משום שכר שבת לא מקילינן אפילו במקום פסידא כדמוכח בסימן רמ"ג בתנור ומרחץ דשם איכא לפעמים פסידא יותר ממכס ע"ש ותירץ דמ"מ באותו היום יש פסידא במכס דחשבינן לכל יום בפ"ע ור"ל משא"כ במרחץ דשם הוא רק מניעת הריוח וע"ש עוד מה שתירץ לבסוף והעתקנוהו במ"ב ומשמע דבעצם הענין לא פסיקא ליה להמ"א לפי המסקנא שלו אם מקילינן כלל משום פסידא לענין שכר שבת אבל הט"ז בסימן רמ"ה סק"ו סובר בהדיא דבמכס שהוא עסק גדול [וכן גבי מטבע] לא אסרינן משום שכר שבת דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור יותר גדול וכן דעת התוספות שבת ג"כ דבהפסד גדול מקילינן לענין שכר שבת ג"כ ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דמה שכתב הרמ"א דבמקום פסידא כה"ג וכו' הוא ג"כ תירוץ מה שלא חששו כאן לשכר שבת ומשמע מזה דהוא סובר ג"כ כהט"ז ותוספת שבת הנ"ל דיש בזה שכר שבת אך שהתירו משום פסידא [ומה שכתב המגן אברהם דזה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה וכו' עיין בתו"ש שהקשה דבעניננו אין יכול הישראל להקנות לו דהוי דשלב"ל ונראה דזה היה סברת הגר"א ג"כ ומה שיישבו הפמ"ג קצת היה נראה לו לדוחק] נמצא לפ"ז דהט"ז והתו"ש והגר"א כולם בחדא שיטתא קיימי וכן משמע בלבוש ועיין בא"ר שגם בתשובת רי"ט צהלון משמע כן וע"כ יש להקל בזה אך לדברי כולם משמע דבשכיר יום אין להקל בשום גוונא:.


(*) במלאכתו:    עיין במגן אברהם דאפילו אם השכירו לא"י לשבתות ואין לו עסק בכך אפ"ה אסור שלא יאמר לצרכו הוא עושה:.