שולחן ערוך אורח חיים קנט א
שולחן ערוך אורח חיים · קנט · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אין נוטלים לידים אלא בכלי וכל הכלים כשרים אפילו כלי גללים (פירוש כלים עשויים מרפש בקר ועפר) וכלי אבנים וכלי אדמה וצריך שיהא מחזיק רביעית ואם ניקב בכונס משקה דהיינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו אז בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה
מפרשים
(א) ואם ניקב בכונס משקה כו'. בגמרא: "אמר רבא: כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים".
והרמב"ם לא זכר כונס משקה, אלא כתב בלשון זה: "כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה - אין נותנין בהם לידים, מפני שהם שברי כלים", עד כאן לשונו.
וכתב ב"י: "ויש לדקדק: אמאי לא נקט כלישנא דרבא? ונראה לי דהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקים, אבל אם הוא מיוחד לאוכלין - אינו עולה מטומאתו עד שינקב כמוציא זית, ואם היא גיסטרא, שהוא כלי עשוי לקבל משקין הזולפין, אף על גב דלא ניקב אלא כמוציא משקה - טהור, כדאיתא פרק המצניע. [ו]רבא אורחא דמילתא נקט, דבכלי המיוחד למשקים נוטלים לידים, והרמב"ם כלל כל הכלים בדבור אחד, ולכן אמר שבירה המטהרת אותם כל אחד כפי דינו, וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי באיזה נקב עולה מטומאתו. ואפשר עוד שדעתו דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט, שדרך ליטול מכלי חרס, ומינה נילף שבכלי שטף שיעור הנקב כשיעורו לטהר מטומאה". עד כאן לשונו.
וקשה לי, דאם יש עוד שיעור אחר זולת כונס משקה - למה לא הזכירו רבא? ותו - דהרי רבא על כלי עץ נמי קאמר, דהא לפני זה אמרו בגמרא: "ואי בזיעא דוולא ככונס משקה מטבילין בו את הידים", וגירסת הרי"ף "אין נוטלין בו לידים", "דאמר רבא כלי שניקב כו'". וסתם דולא של עץ! והתירוץ הב' ודאי דחוק הוא גם כן, דאמאי לא נקט רבא רק דין כלי של חרס ולא כלי שטף, כיון שדינם משתנה?
ועוד י"ל [יש להקשות]: כיון שכתב הרמב"ם דשבר כלי הוא - אפילו דרך הנקב אסור, דכל שאין שם כלי עליו אין נוטלין ממנו לידים. ולפי זה כלי חרס שניקב בכונס משקה פסול אפילו דרך הנקב, דהא בשיעור זה נטהר מטומאה, כדאיתא סוף פרק המצניע. ורבינו כתב בתחלת סימן זה דכשר דרך הנקב, ואחר כך הביא דברי הרמב"ם אלו להלכה, והם סותרים זה את זה! וזה הקשה ב"י, ותירץ דרבינו סבירא ליה כדעת הרמב"ם "דאינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם אין מחזיק רביעית מנקב ולמטה, אבל אם מחזיק - כשר. ומשום הכי כתב 'כלי שנשבר' ולא כתב 'ניקב', דכיון דאינו מחזיק רביעית מנקב ולמטה - הרי הוא כאלו נשבר כו'", עד כאן לשונו. וקשה על זה: דאם כן למה הוצרך רבינו להביא דברי רמב"ם? והא כבר כתב תחלת הסימן דצריך שיחזיק רביעית אם יטול דרך הנקב!
ומורי חמי ז"ל כתב דיש ללמוד מדברי רמב"ם אלו בנשבר ונתבקע הכלי, אפילו אין המשקין נכנסין לתוכו אלא מוציא משקה - אפילו הכי פסול לנטילת ידים, כיון שהוא נטהר על ידי זה. ואין לזה מקור, דלפי הנראה גם לענין טהרה לא מועיל הביקוע כל שאין המשקה נכנס שם.
ודברי הרמב"ם עצמם יש לפרש דסבירא ליה שבר כלי פסול אפילו מחזיק רביעית.
דמה שכתב הב"י שגם גיסטרא נכלל בדברי הרמב"ם דכשר באם אינו מוציא משקה, דתלוי טהרת הכלי ונקיבתו במוציא משקה, מדאשכחן כן בסוף פרק המצניע - קשה לי, דהא גיסטרא הוא שבר כלי, ושיעורו הוא כפי מה ששנינו בפרק ב' דכלים, ומייתי לה בפרק אלו טרפות: "הדקין שבכלי חרס, קרקרותיהן ודופנותיהן; יושבין שלא מסומכים - שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג כו'". וכתב הרמב"ם שם דאיתא בספרי: מנין לרבות שברי כלי חרס? תלמוד לומר: "וכל כלי חרס". הנה לפניך דצריך קרא לרבוי שבר כלי אף על גב דיושב בלי סמיכה, אם כן גבי נטילת ידים דתקינו רבנן כלי - מנין לך שבר כלי? וכי תימא ילפינן מינה - אם כן קשה, כי היכי דהתם שיעור כלי חרס שלם ברביעית, כמו שכתב שם הר"ש, ושעורו מועיל בכדי סיכת קטן - הכי נמי נימא בנטילת ידים דליהוי שבר מהני אפילו בפחות מרביעית!
ותו - דכתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות כלים דדוקא בכלי חרס ריבה הפסוק את שברי כלי, אבל לא בשאר כלי. אם כן אנו רואין שאין זה בנין אב ללמוד ממנו! אלא שהראב"ד חולק שם, דהוא הדין בכל הכלים, והפסוק נקט כלי חרס לרבותא, דהא כלי חרס שנשבר אין לו תקנה.
ותו קשה - דבפרק קמא דידים שנינו: "אין נותנים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ". ומפרש הר"ש וזה לשונו: "דופני החבית ושולי המחץ - שברי כלי נינהו, וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא, אלא לכיסוי חבית", עד כאן לשונו. אלמא: שברי כלים פסולים לנטילת ידים. והב"י כתב לקמן בסימן זה דהיינו לומר שאינם מקבלים רביעית, אבל אם מקבלים רביעית - אף על גב דשברי כלים נינהו כשרים לנטילת ידים. ופירוש תמוה כתב, דאם כן מאי איריא שבר כלי? אפילו כלי שלם נמי פסול אם אין בו רביעית! וקושיא זו הקשה ב"י עצמו בסימן זה על מה שכתב הטור בשם הרמב"ם, וזה לשונו: "משמע אפילו במחזיק רביעית מן השבר ולמטה, שאם לא כן - מאי איריא נשבר? אפילו לא נשבר נמי!" עד כאן לשונו.
ומה שכתב ב"י: "וכן דעת ר"ש בפרק קמא, דאיתא בתוספתא: החמת והכפישה, אף על פי שפחותין - נוטלין מהם לידים. ופירש הוא: ובלבד שיחזיקו רביעית", עד כאן לשונו. לא הבנתי דבריו, דחמת וכפישה הם כלים עדיין, אלא שיש בהם פחות ממה שהיו כבר, דהיינו שנפחתו מלמעלה, על כן קאמר דכשרים הם אם נשאר בהם רביעית, והכלי נשאר כבראשונה אלא שהקטין. אבל בשבר כלי כגון דופני הכלי - אף על גב שיוכל להחזיק רביעית, מכל מקום שם שבר כלי עליו, כיון שנשבר הכלי לגמרי. ודבר זה הוא עצמו אם ניקב הכלי ואין למטה מחזיק רביעית, דאף על גב דתוכל להניחו על צדו ויחזיק רביעית אפילו שלא בסמיכה - מכל מקום פסול לנטילת ידים, כיון שכבר נשתנה שמו לשבר כלי.
ואף על גב דהתוספות כתבו בפרק כל הבשר דפסול דופני החבית הוא מטעם שאינו יושב בלא סמיכה, והב"י הביא זה לראייה, דמשמע הא אם ישבו בלא סמיכה - כשרים, אף על גב דהם שבר כלי, מכל מקום הר"ש לא סבירא ליה כן. ומוכח עוד מדנתן הר"ש טעם על מגופת חבית לפי שאין עשוי לתשמיש בתוכה, וזה הטעם פירש רש"י בפרק כל הבשר, והתוספות הקשו עליו ופירשו משום דאינו יושב בלא סמיכה, שמע מינה דהר"ש לא סבירא ליה טעם סמיכה לענין נטילת ידים.
גם בתורת הבית הארוך כתב דיעות חלוקות לענין אם צריך יושב בלא סמיכה לנטילת ידים. ואם כן גם הרמב"ם אפשר דסבירא ליה כן, ע"כ קמשמע לן בזה דאם נשבר שבירה המטהרתו, דהיינו למטה סמוך לשוליו - מקרי שבר כלי, ופסול לנטילת ידים, אף על פי שיוכל להחזיק רביעית כשמטהו על צדו בלי סמיכה. אלא שלדעת הטור אי אאפשר לפרש כן דברי הרמב"ם, דהא איהו כתב בסמוך דשבר כלי או כלי שלם אפילו מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד בלא סמיכה אינו כלי. משמע דגם בשבר כלי כשר אם מחזיק רביעית בלא סמיכה. ואחר כך מביא דברי רמב"ם בלי מחלוקת.
ונראה לעניות דעתי דלהרמב"ם ורבינו אין חילוק בין כלי לכלי, דבכולם אמר רבא דנקב בכונס משקה פוסל לנטילת ידים. והוא מוכח מדברי הרמב"ם, שכתב אחר זה: בכל הכלים נוטלים, אפילו כלי גללים כו', והוא שיהיו שלמים כו'", עד כאן לשונו. והנה כלי גללים אינם מקבלים טומאה כלל, והיאך נדע דין שבירה שלהם מתי יפסול? אם נדמה אותם לכלי שטף ששיעורם במוציא רמון, או לכלי מתכות ששיעורו אם יכול לעשות מעין מלאכתו, או לכלי חרס שדינו אם לאוכלין כמוציא זית ואם למשקין בכונס משקה? על כרחך להיותר חמור מדמינן לה, דהיינו כונס משקה. ואם כן גם בכלי שטף ומתכות היה פסול בכך.
והא דכתב הרמב"ם אם נשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה - לאו אכל כלי לפי דינו קאמר, אלא אם נקב בו נקב שיש בו שייכות טהרה מן טומאה, והיינו כונס משקה. ואף על גב דאין זה אלא אחד מהן, דהיינו בכלי חרס - מכל מקום כתב שפיר 'המטהרתו', דהכי קאמר: כל כלי שיש בו שבירה שיש בו שייכות טהרה להכלי להוציא מידי טומאה. וממילא תבין שעל כלי חרס קאמר, שהוא היותר קטן בכונס משקה. ועל כן שפיר עביד רבא דלא הזכיר אלא בכונס משקה, לפי שהוא שייך לכל הכלים לענין נטילת ידים.
גם בסמ"ג כתוב וז"ל: וכ' מ"ו שנהג ר"י אפי' בכלי שטף אף על פי שלא הזכיר בפ' המצניע אלא בכלי חרס עכ"ל פי' שיעור דכ"מ:
ובמה שכתב ב"י דצריך לומר שיש עוד שיעור בנטילת אפילו בפחות מכונס משקה, דהיינו במוציא משקה, דהיינו בגיסטרא דאמרינן סוף פרק המצניע ששיעורו במוציא משקה - תמוה מאד לפי עניות דעתי, דגיסטרא הוא שבר כלי ויש לו טומאה גם כן, כיון שהוא ראוי להעמיד תחת הנוטפים לקבל טיפין, ובזה אמרו שם דטהרתו במוציא משקה. אף על גב דבתחלה כשהיה כלי שלם הוה דינו בכונס משקה, לפי שבכלי שלם חסין עליו ואינו זורקו בנקב כמוציא משקה, אלא מעמיד גיסטרא שהוא שבר כלי תחתיו לקבל הטיפין. אבל הגיסטרא עצמה שניקבה אפילו כמוציא משקה - זורקין, ואין מעמידין גיסטרא תחת גיסטרא, ופירש רש"י שם דצריך יחוד לאותו שבר כלי שיהיה לו לגיסטרא, כן כתבו התוספות בפרק אל טרפות בפשט דהדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן וכו'.
והנה כאן לנטילת ידים: לא מיבעיא אם הוא מייחדו לנטילת ידים והוא יושב בלא סמיכה - ודאי הוא כמו תקנו מגופה לנטילה, דהוי בזה כלי גמור כדמעיקרא, דהא אמר רבה: "מגופה שתיקנה - נוטלין ממנו לידים". משמע דהוה כשאר כלי הכשר לנטילת ידים. ממילא לא נפסל רק בכונס משקה.
ואף על גב דלענין טומאה מחלקים בשבר כלי - אם היה גדול עד לוג שיעור שיורו לקבל טומאה בכדי סיכת קטן, ואם היה יותר צריך שיהא בשיורו גם כן יותר, ולא סגי בשיור פחות ולא מקבל טומאה אף על גב דיחדו - על כרחך בנטילת ידים לא הוה כן, דאם לא כן היה לו לתנא ולכל הפוסקים ללמדינו בכלי דנטילת ידים נמי הכי, דצריך שיהיה השיור אחר שנשבר לפי ערך שהיה גדול תחלה, אלא פשוט דבנטילת ידים שרבנן גזרו שיהיה בכלי שיש בו רביעית אין חילוק בין שבר כלי לכלי שלם, ואפילו בלא יחדו לכך כשר, כיון שיושב בלא סמיכה.
וכן הוא מוכח מדברי רבינו, שכתב 'שבר כלי או כלי שלם כו, דנתן להם דין א', לענין אם ישב בלא סמיכה - דאז כשרים בשוה ודינם א'. ואם היה כאן חומרא בשבר כלי שיהיה דינו כמוציא משקה - ודאי לא היה נמנע מלכתבו ולא לסתום דהפסול הוא בכונס משקה.
וגם רבא לא זכר רק בכונס משקה, ולמה לא כתב רבותא דיש פסול אפילו במוציא משקה דהיינו בשבר כלי? אלא ודאי שזה אינו.
כן נראה לי להלכה ולא למעשה, מאחר שהרב ב"י מחמיר בזה לפסלו כמוציא משקה, וגם רש"ל כ"כ [כך כתב]:
ובמה שכתב ב"י וזה לשונו: "דפשיטא ליה לרבינו דלדעת הרמב"ם אינו פוסל אלא אם כן אינו מחזיק רביעית למטה כו', וכן משמע להרשב"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו: 'כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כשאדם מושיבו על המים - הרי זה פסול. במה דברים אמורים? בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מהנקב ולמטה, אבל אם מקבל רביעית מהנקב ולמטה - כשר. במה דברים אמורים? כלי שאין שבירתו זו מעלה אותו מטומאתו. אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מידי טומאתו - פסול, לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי'. ומדברי רמב"ם נראה שסובר כרשב"א, דבסתם כלים דאמרינן בהו דנקט בכונס משקה מעלה מטומאתן דוקא כשאין מחזיקין רביעית למטה, אבל אם מחזיקין - עדיין שם כלי עליהם, שאפילו שבר כלי - אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא כו'". עד כאן לשונו.
לא אוכל לירד לסוף דעת הרב"י, דדברי הרשב"א הם מורים בהיפך, שפירוש דבריו על כרחך כך הוא דנקב וכונס משקה פוסל את הכלי ליטול דרך פיו אם אין רביעית למטה, אבל אם יש שם רביעית - אין נקב בכונס משקה פוסל, וכתב על זה דהיינו דוקא אם הוא שאר כלים שאינן כלי חרס ששיעורו גדול מכונס משקה, משום הכי לא מהני כונס משקה אלא לפסול באין רביעית למטה, אבל בכלי ששבירה זו מטהרתו דהיינו כלי חרס ששיעורו בכונס משקה - אז פסול ליטול דרך פיו אפילו אם יש רביעית למטה! ונראה דכתב כן לפי שהוקשה לו: למה נקט רבא שיעור כונס משקה דוקא? הא אין זה אלא בחרס! על כן תירץ דשיעור דכונס משקה מהני בכל הכלים לפסול, אלא דיש חילוק: דבשאר כלים אינו מזיק כשיש רביעית למטה, אבל בחרס מזיק אפילו בכהאי גוונא.
ודברי הרשב"א אלה שהביא ב"י היינו בתורת הבי הקצר, אבל בארוך כתב וזה לשונו: "וכלי שנשבר אף על פי שמקבל רביעית למטה מהשבר - כתב בספר התרומה שאסור ליטול ממני, דכל שלמעלה מהשבר אין לו תורת כלי, ושבר כלי הוא. ומכל מקום אם דרך השבר נגררים המים על ידו - מסתברא שהוא מותר, דהוה ליה כברזא. ומסתברא דאפילו נשבר - כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא, ואין מחלקין את הכלי. וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מטומאתו - מותר ליטול ממנו". עד כאן לשונו.
ויש לכוין דבריו גם כן כמו שכתבתי דבריו בקצר. אלא דהכא עשה חילוק בכלי חרס עצמו, שתחלה כתב שפסול דרך פיו אפילו ביש רביעית למטה, ואחר כך חילק בזה, דהיינו דוקא אם ניקב בכונס משקה, אבל אם ניקב כמוציא משקה שאין מטהר אפילו בכלי חרס - כשר אפילו דרך פיו. והא דלא זכר הרשב"א כאן דין כונס משקה שכתב סתם וסמך על שיעור היותר קטן בטהרת טומאה, דהיינו כונס משקה - הרי לפניך על כל פנים דבמקום שפוסל בכונס משקה דהיינו בכלי חרס לא מהני יש רביעית למטה. והאיך כתב ב"י דבסתם כלים דנקב משהו מעלה אותם מטומאתם אינו פוסל לנטילת ידים ביש רביעית למטה, והרי מבואר ההיפך! ואולי היה לו פירוש אחר בדברי הרשב"א, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לדעת כונתו.
גם דברי הרמב"ם שלפנינו מורים כן, שכתב ש'אם נשברה שבירה המטהרת', דהיינו בכונס משקה כפי מה שכתבתי לעיל, אז אין נוטלין ממנו אפילו אם הוא מחזיק רביעית, כיון שאין כאן אלא שבר כלי.
ומה שכתב הרב ב"י שכשר ביש למטה רביעית שאפילו שבר כלי כו' - דבריו תמוהים בזה, דבשבר שיש בו רביעית ויושב בלא סמיכה עדיף טפי אם נוטל ממנו מה שיטלו בכלי שלם שניקב אף על פי שמחזיק רביעית למטה, כיון שהוא שופך דרך פיו, ומה שלמעלה מהנקב אינו כלי כלל. אלו הדברים נראים ברורים לעניות דעתי. הגם שראיתי איזו מחברים שכתבו דינים אלו הנמשכים מפי הרב ב"י - הנראה לעניות דעתי כתבתי:
ולענין אם מועיל לסתום הנקב הפוסל בכלי נראה ללמוד זה ממ"ש הראב"ד בפי"ד מה' כלים לענין טומאה דבטיט אינו מועיל בשום כלי ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לשאר הכלים אין מועיל. אלא דק"ל ממ"ש הרמב"ם פ"ו דפר' וז"ל כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינם על עיגול הכלי אלא על הפקק. היה נקוב מן הצד ופקקו הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו עכ"ל. וזה משנה שלימה פ"ה דפרה משמע דנקב מן הצד אין פוסל הכלי וזה ודאי דאין סתימה זאת מועלת לעשותו כלי דא"כ ברישא נמי וכ"כ הר"ש בפי' בפ"ה דפרה והא דנקט התנא סתימ' זאת היינו דבלא"ה א"א להחזיק שם מי חטאת וכ"כ באגודה פ"ה דפרה על משנה זו וז"ל בכאן משמע דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים עכ"ל וא"כ ק' על מה דקי"ל ניקב בכ"מ פוסל מן הצד אפי' אם מחזיק רביעית וי"ל דשאני נט"י דאין נוטלין אלא דרך שפיכה ממנו ובזה ודאי כל מה שלמעלה מהנקב לא הוי כלי משא"כ לענין מי חטאת שממלאין בכלי מן המעין ואח"כ נותן עליהם אפר ואח"כ מזה ממנו א"כ אינו שופך דרך הכלי וע"כ לא איכפת לן במה שיש למעלה מהנקב אלא דאכתי קשה על מ"ש ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק לפסול אפי' דרך הנקב אם ניקב בכ"מ ובאגודה פ' כ"ה הביאו ודאי הקושיא במקומה עומדת גם האגודה דבריו סותרים זא"ז ותו דגם להטור ק' דהא המים היו גם למעלה מהנקב במי חטאת מדצריך סתימה ואפ"ה כשר לענין מי חטאת:
(ב) דהיינו שאם ישימו כו'. מו"ח ז"ל הביא דבגמרא איתא אם נותן לתוכו מים והן נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כ"מ וזה אליבא דכולי עלמא:
(א) בכלי: דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
(ב) אפילו כלי גללים: פירש כלי העשוי מצואת בהמה שאין מקבל טומאה דלא חשיב כלי (מנחות דף ס"ט):
(א) גללים: כלומר אע"פ דלענין טומאה לאו כלים הם כשרים לנטילת ידים עיין יד אהרן.
(ב) משקה: ואם סתמו בטיט אינו מועיל בשום כלי וזפת מועיל בכלי חרס דוקא עט"ז שהאריך ומ"א בס"ק ו' מתיר בניקב ותחב בו ד"א. היה יורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ב"ח. עי' יד אהרן. ובהלק"ט ח"ב סי' קנ"ח.
(א) בכלי: דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
(ב) וכל הכלים כשרים: היינו בין של עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס"ד ע"ש:
(ג) אפילו וכו': היינו אף דכל אלו אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ"פ כלים הם וכשרים לענין נט"י:
(ד) וכלי אדמה: היינו טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:
(ה) שיהא מחזיק וכו': דאל"ה אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה"ל:
(ו) רביעית: היא רביעית הלוג ששיעורה ביצה ומחצה:
(ז) בכונס משקה: ואם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]:
(ח) והוא גדול וכו': דאם לא היה רק נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו. ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב"י להתיר דלא בטל מתורת כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:
(ט) בטל מתורת כלי: בין אם הכלי היה מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה"ל:
(*) וצריך שיהא מחזיק רביעית: וא"ת פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי"ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית וכדלקמן בסימן ק"ס סי"ג אפ"ה צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית [פרישה ע"ש עוד]:.
(*) והוא גדול וכו': עיין במ"ב דאם היה רק כמוציא משקה מותר דרך פיו כן הוא מסקנת אחרונים ודלא כמה שכתב בב"י בשם סמ"ג וסמ"ק דהם סוברין דדוקא דרך הנקב מותר ועל עיקר דעתם קשה לי טובא דנקב קטן כזה דהוא רק כמוציא משקה ואינו הולך אפילו טיף אחר טיף איך התירו לכתחלה ליטול באופן זה לפי מה שכתב המגן אברהם לקמן בסימן קס"ב ס"ה ובא"ר שם דהיכא שאינו שופך הקילוח בבת אחת הוא כעין נטילה לחצאין ועל כן אין להתיר בזה אלא דרך פיו דוקא:.
(*) בטל מתורת כלי: ולאו דוקא בכלי חרס המיוחד למשקין דגם לענין טומאה סברי כמה פוסקים דבטל מטומאתו ע"י נקב דכונס משקה דאינו ראוי לתשמישו אלא אפילו בשאר כלים דלכו"ע לא נטהרו מטומאתן ע"י נקב זה [משום דחשובין הן ומצניעין אותן לתשמישי אוכלין הראויין להן] וכן בכלי חרס המיוחדין לאוכלין דשיעורן לענין טומאה עד שינקבו נקב כמוציא זית מ"מ לענין נט"י בטלי מתורת כלי מליטול דרך פיה בנקב ככונס משקה. והטעם דבשיעור זה כיון שאינו מחזיק מימיו כלל [דיוצא טיף אחר טיף] לא חשיב כלי לענין זה [דרישה ע"ש] או כיון דעתה משתמשין בה במים לנטילה דיינינן לזה לעולם כשיעור כלי חרס המיוחד למשקה דלתשמיש מים אינה ראויה וכמו שכתב במטה יהודה [כן כתבו התוספות הובא בב"י דאף בכלי שטף הדין כן ופשוט דה"ה בכלי חרס המיוחד לאוכלין] וכן מוכח דעת הרי"ף [כמ"ש הט"ז] וכ"כ רש"ל הובא בט"ז סק"ז דבכולם השיעור ככונס משקה ואף דדעת הסמ"ק הובא בטור דבכלי המיוחד לזיתים שיעורו כמוציא זית וכתב ב"י דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ובביאור הגר"א משמע שהוא מסכים כן להלכה ופחות מזה לא חשיב נקב מ"מ פשוט שאין להקל בזה יותר מדעת הסמ"ק עצמו דהיינו שלא ליטול רק דרך הנקב אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ולא דרך פיו [וכן משמע בביאור הגר"א שלא נקט דעת הסמ"ק רק לענין זה ע"ש]:.